ניצול כלכלי של קשישים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ניצול כלכלי של קשישים הוא ניצול לרעה ושימוש לא חוקי, לא מוסמך ולא הולם ברכושו ובמשאביו של אדם קשיש, והוא רק אחד מהסוגים של התעללות בקשישים[1]. ניצול זה יכול לבוא לידי ביטוי במספר דרכים, בהן: הונאה, גניבה או לקיחת רכושו (נדל"ן, כסף או כל רכוש אישי אחר) של הזקן, ללא קבלת הסכמתו או קבלת הסכמתו תוך איום וסחיטה; חתונה ללא הסכם קדם נישואים תוך תכנון גירושים, המתנה למותו של הקשיש, או לצורכי קבלת אזרחות; החתמה על ייפוי כוח במרמה; או שימוש גורף בייפוי כוח שניתן למטרה אחרת וכן שימוש בכספו של הזקן שלא לצורך שלשמו ניתן.

ניצול כלכלי של קשישים הוא אחד מסוגי ההתעללות בזקנים הנפוץ ביותר[2]. בין שליש למחצית המקרים הקשורים בקשישים בארצות הברית ובקנדה דיווחו כי נוצלו כלכלית, לעיתים אפילו על ידי קרובים להם כמו ילדיהם או נכדיהם שלהם, וכנראה אפילו ניניהם ועוד[3].

היקף התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצול כלכלי של קשישים יכול להתקיים הן על ידי זרים, כגון בעוקץ הליטאי, והן על ידי אנשים המקורבים לאותם קשישים, המכירים אותם ואת חולשותיהם, אם יש להם . בישראל, על פי נתוני סקר שפורסם בשנת 2005, 6.6 אחוז מהנחקרים דיווחו כי נוצלו כלכלית בשנה שקדמה לביצוע הסקר. הדיווחים העיקריים על ניצול כלכלי שנמצאו במחקר זה היו על הפעלת לחץ למתן כספים (46.77%), לקיחת כספים בניגוד לרצונו של הקשיש (26.1%), גרימת הוצאות כספיות מוגזמות (29.4%), החתמת הקשיש על מסמכים בניגוד לרצונו, או זיוף מסמכים (21.7%). כמו כן נמצא במחקר זה כי שכיחות הניצול על ידי בן או בת משפחה היא הגבוהה ביותר[4].

איתור וזיהוי מצבים של ניצול כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות[5] מפורטים הסימנים שעל פיהם ניתן לזהות ניצול כלכלי אצל קשישים[6]. יכול להתקיים רק סימן אחד או שיתקיימו מספר סימנים או כולם.

  • תנועות חריגות בחשבון הבנק ובמידע המגיע לקשיש.
  • החתמת הקשיש על מסמכים או על ייפוי כוח תוך כדי איום או הפעלת לחץ.
  • תרומה פתאומית של כסף או רכוש.
  • מכירת נכס או שינוי בעלות על דירת הקשיש, ולעיתים ללא שינוי במקום מגוריו.

קשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשיים באיתור וזיהוי הניצול הכלכלי של הקשיש טמונים בכך שסוג פגיעה זה אינו מעורר חשד ואינו מותיר סימנים גלויים לעין בתחילת הדרך. האדם המנצל בדרך כלל פועל בשקט, ובצורה יסודית, כולל העברת הנכס על שמו, או השתלטות על חשבון הבנק של הקשיש. הקושי בזיהוי הניצול מתגבר לנוכח העובדה שמרבית הקשישים נמנעים מלדווח על היותם קורבנות לניצול כלכלי, הן בשל תחושות של בושה ומבוכה, והן בשל החשש שמא יבולע להם על ידי הגורם המנצל, מה גם שהקשיש עצמו מתקשה להאמין שאדם הקרוב אליו או אדם שמסייע לו, רוצה ברעתו ומנצל אותו.

הקושי נובע ממספר גורמים:

  • עמדות חברתיות כלפי הזדקנות, זיקנה וזקנים, והנטייה לשייך "היעלמות" כסף או פעולות בחשבון לשכחה, או לחוסר הבנה של הזקן את המתרחש.
  • מצב קוגניטיבי של הזקן וקושי לקבל ממנו מידע על המתרחש.
  • הזקן מבודד, והמנצל דואג לכך שיהיה מבודד עוד יותר.
  • הניצול מתרחש במערכת של יחסים משפחתיים, או במסגרת יחסי קירבה ואמון, או בהקשר של מרות והשפעה (כאשר המנצל הוא איש מקצוע).
  • תלות ופחד של הזקן הקורבן ימנעו ממנו לשתף ולספר על המעשה.

הטיפול בקשיש לאחר גילוי הניצול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגע שמגלים כי זקן נוצל כלכלית על ידי אדם אחר, בן אם זה קרוב משפחה ובין אם איש אחר, ניתן לפעול במספר מישורים:

  • בקשה למינוי אפוטרופוס לזקן, אשר ינהל את כספי הזקן, ואף יוכל לפתוח בהליכים שונים על מנת להחזיר את הכספים שהמנצל נטל מהזקן במרמה.
  • פניה למשטרה על מנת שתחקור את העניין ותמצא את הדין עם המנצל.
  • שהמדינה תקבע מנגנון סיוע לאיתור זקנים פוטנציאליים לניצול כלכלי, אשר יכלול תחתיו מספר גופים כמו הבנקים, שירותי הרווחה, משטרה, אשר ישתפו פעולה בעניין וידווחו אחד לשני על חשדות לניצול כלכלי של זקנים, ואולי כך יהיה ניתן למנוע את הניצול או לפחות להפסיקו מהר ככל שניתן.
  • בכל מקרה שיש חשש לניצול כלכלי של זקן, לפגיעה או להתעללות בו חובה, על פי חוק, לפנות לפקיד הסעד במחלקת הרווחה ברשות המקומית או להתלונן במשטרה.

דרכים להתמודדות וצמצום התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדו"ח שפורסם בספטמבר 2002 על ידי הוועדה לבחינת הצרכים בתחום המניעה והטיפול בהתעללות בזקנים, ניצול והזנחתם מפורסמות ההמלצות להיתמודדות עם תופעת הניצול הכלכלי של הזקנים. בשנת 1994 נחקק הגנת אי שפיות בתיקון חוק העונשין סעיף 34ח לפיו: אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה שעשה אם בשעת המעשה מחלה פגעה ברוחו או בכושרו השכלי, והיה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה או להבין את אשר הוא עושה או להבין מה פסול במעשהו"[7]. דבר המעניק הגנה מפני ניצול וסחיטת כספים מקשישים באמצעי מירמה או נישואים לצורכי גירושים.

  • הגברת המודעות וההסברה הן בקרב האוכלוסייה המזדקנת והן בקרב אנשי מקצוע, מרכז יום לקשיש, מועדונים חברתיים המיועדים לזקנים וכדומה.
  • הכשרת עובדי הבנקים לאיתור וזיהוי מקרים של ניצול כלכלי של זקנים.
  • גיבוש דפוסי עבודה בקשר להחתמת הזקן על צוואות, עזבונות וייפויי כוח, תוך שעורכי הדין יגלו ערנות לסימנים של מצוקות נפשיות אצל הזקן.
  • סיוע משפטי חינם לזקנים המעוניינים לערוך צוואות ומתן ייעוץ לזקנים עריריים בנוגע לניהול כספם.
  • הרחבת סמכויות פקידי הסעד בחקירת חשד לניצול כלכלי בזקנים.

הקשר בין ניצול כלכלי והבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מקרים לא מעטים שבהם הלקוח הקשיש מסתייע באדם אחר, במטפל או בבן משפחה לביצוע פעולות כספיות שונות באמצעות ייפוי כוחם שהם בדרך כלל בני משפחה מסורים המסייעים לזקן לנהל את ענייניו הכספיים בבנק. ניצול כלכלי יכול לבוא לידי ביטוי כאשר הקשיש מגיע לבנק מלווה באדם זר המאלץ אותו למשוך כספים מחשבונו ולמסור לו אותם. פעמים קורה שאותם זרים הם פשוט אנשים המנצלים את חולשתו של הזקן ומרוקנים את חשבונו בניגוד לרצונו וללא הבנתו את המצב[8].

התייחסות הבנקים לתופעת הניצול הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת דילמה בעניין הטלת חובת דיווח על בנקים במקרים של חשד של ניצול כלכלי של קשישים. מצד אחד יש הטוענים שלא ייתכן שתחת מעטפת הסודיות הבנקאית בנקים ייתעלמו ממקרים קיצוניים של ניצול ושוד כלכלי של זקנים שאינם מסוגלים לדאוג לענייניהם בכוחות עצמם (לדוגמה, במקרים של מחלת אלצהיימר או תלות במטפלים). ואכן, בתמיכה לטיעונים אלה ניתן גם למצוא פסקי דין בהם בתי המשפט מצאו בנקים כאחראים ברשלנות אזרחית מקום שהתעלמו ב"אורות אדומים" של ניצול ועושק כלכלי של לקוחות קשישים. מצד שני, הגבלת חובת הדיווח ללקוחות זקנים בלבד, ו"תיוגם" של קשישים כ"קורבנות", או כ"חסרי ישע" או כמי שאינם מסוגלים לדאוג לעניינהם הכלכליים בכוחות עצמם, היא ביטוי קלסי לגילנות, ולהבניה חברתית שלילית של הזיקנה[9]. על אף חובת הסודיות שחלה על הבנק, יכול הבנק לערב את פקיד סעד שיבדוק את העניין, יעקוב וישגיח שהזקן לא מנוצל כלכלית. בפרשת אבישי נ' חומידי ואח', קבע בית המשפט כי לבנק יש חובה כלפי לקוחותיו וברגע שמתרחשות פעולות לא שגרתיות (בעיקר אם לא מדובר בפעולה חד פעמית אלא בפעולות חוזרות ונשנות) בחשבונו של זקן שמתנהל בבנק, חלה חובה על הבנק לתהות ולברר את פשר פעולות אלה[10].

כיום לא חלה חובת דיווח על עובדי הבנק לדווח לרשויות אכיפת החוק על חשש לניצול זקן, אך לבנקים חובות שונות שמטרתן להגן על הלקוחות ובכללם זקנים חסרי ישע כמו חובת הזהירות מעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח 1968- חובתו של הבנק כלפי לקוחו לנקוט באמצעי זהירות ראויים ולעשות ככל הניתן והראוי כדי למנוע אפשרות שפלוני ירמה את לקוחו ויגזול את רכושו[11]. סוגיה זו נדונה בפרשת בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נגד פרוסט קוסטמן[12] שם נקבע כי בנק חב חובת זהירות ללקוחו. רמת הזהירות המוטלת עליו היא לנקוט כל אותם אמצעי זהירות שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין. ביוזמת חברת הכנסת אורית זוארץ, הונחה על שולחן הכנסת ביום 11.6.12 הצעת חוק אשר מחייבת עובד בנק לדווח לפקיד סעד כל מקרה שיש לו חשד כי נעברה עבירה בחשבונו של קשיש חסר ישע[13]

חוקי הגנה על זקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פקודת הבנקאות 1941 בכל הנוגע להגנה על לקוחות מבוגרים, במקרים של חשד לניצול כלכלי ולמעשה הגנה על זכויותיהם של הזקנים
  • חוק השליחות 1961 בכל הנוגע לשימוש בייפוי כוח שניתן על ידי זקנים שאיבדו את צלילותם או כשירותם, העמימות במושג גריעת כשרות כעילה לפקיעת התוקף של ייפוי כוח הניתן על ידי זקנים.
  • חוק הירושה 1965 בכל הנוגע לניצול מצבם של זקנים בהכנת צוואות עקב השפעה בלתי הוגנת.
  • חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 הקובע את בטלות חוזים שנעשו מחוסר תום לב תוך ניצול, עושק והטעיה.
  • חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 המגן על צרכנים מפני עסקאות שיש בהן עושק וניצול מצוקה של הצרכן.
  • חוק מניעת הטרדה מאיימת התשס"א-2001: מאפשר הוצאת צו הגנה המרחיק את המתעלל גם אם הוא אינו בן משפחה.
  • חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 החוק נותן הגנה משפטית באמצעות מינוי אפוטרופוס במקרים בהם אדם מאבד את כשרותו המשפטית.
  • חוק הגנה על חוסים, תשכ"ו-1966 מאפשר לפקיד הסעד לבקש צו מבית המשפט כדי להגן על שלומו של חוסה (קטין מתחת לגיל 14, ליקוי בשכלו או זקן).
  • חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991 מאפשר להרחיק בן בגיר המתעלל בהורה זקן (צו הרחקה). בחוק זה קיימת חובת היידוע, סעיף 11א: סעיף זה קובע כי איש מקצוע (רופא, אחות, שוטר, עו"ס ועוד) שיש לו יסוד סביר להניח שבאדם שבו טיפל נעברה עבירה על ידי בן משפחתו, חייב לידע את המטופל על כך שבאפשרותו לפנות לתחנת המשטרה, למחלקה לשירותים חברתיים, או למרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, וייתן לו כתובת ומספר טלפון של מקומות אלו הקרובים למקום מגוריו של המטופל. חשוב להבחין בין חובת יידוע לחוברת דיווח. חובת היידוע מתייחסת לחובה ליידע זקן, שאינו חסר ישע, על האפשרויות החוקיות והטיפוליות הקיימות. אם מדובר בזקן חסר ישע קיימת חובה לדווח על המקרה למשטרה.
  • תיקון 26 לחוק העונשין, התשל"ז-1977: ב-1989 התקבל תיקון לחוק בו הוסף פרק הדן ב"חסרי ישע". לא כל זקן הוא חסר ישע. זקן יכול להיחשב כחסר ישע אם הוא סובל ממוגבלות פיזית או שכלית. בנוסף, זקן יכול להיחשב כחסר ישע אם הוא בריא וכשיר אבל הוא תלוי ומפחד מהאדם שפוגע בו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חווה להמן, ניצול קשישים בידי מטפלים מתנדבים, חברה ורווחה, כרך ט4, 1988.
  2. ^ Ethical Branding and Marketing, New York, NY : Routledge, 2019. | Series: Routledge advances in management and business studies|עמ=1–18|מחבר=Ya’akov M. Bayer: Routledge, 2019-04-15
  3. ^ שרה אלון, ניצול כלכלי של קשישים, בתוך "מוטקה - אתר לצעירים ברוחם", 2.1.2006
  4. ^ צבי איזיקוביץ, טובה וינטרשטיין, אריאלה לבנשטיין, סקר התעללות והזנחה של זקנים בישראל, פברואר 2005, באתר אש"ל
  5. ^ חוזר מנכל משרד הבריאות מס' 22/2003- נוהל טיפול בזקנים נפגעי התעמרות
  6. ^ הסימנים לזיהוי ניצול כלכלי שרה אלון, אתר רעות.
  7. ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 34ח (להלן: חוק העונשין).
  8. ^ כרמית שי,כלכלי של קשישים והיקף אחריות הבנקים לצמצום התופעה, אתר סבאלה
  9. ^ הבלוג של איסי דורון, משפט, זיקנה וצדק.
  10. ^ פסק דין ת"א 06–1282 אבישי נ' חומידי ואח'
  11. ^ ישראל איסי דורון, מיכאל (מיקי) שינדלר ודוד אולמן, האם יש צורך בהטלת חובת דיווח על הבנקים?
  12. ^ פס"ד 1740/91, בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נגד פרוסט קוסטמן.
  13. ^ הצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – חובת דיווח על ניצול קשישים וחסרי ישע), התשע"ב-2012