ניקולאוס פון צינצנדורף
.jpg) | |
| לידה |
26 במאי 1700 דרזדן  |
|---|---|
| פטירה |
9 במאי 1760 (בגיל 59) הרנהוט, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
גרמניה |
| מקום קבורה |
Herrnhuter Gottesacker |
| השכלה |
אוניברסיטת האלה-ויטנברג |
| מעסיק |
אוניברסיטת האלה-ויטנברג |
| תפקיד |
Bishop in the Church of the Brethren |
| השקפה דתית |
הכנסייה המוראבית, Unity of the Brethren |
| בן או בת זוג |
|
  | |
הרוזן ניקולאוס לודוויג פון צינצנדורף ופוטנדורף (בגרמנית: Nikolaus Ludwig, Reichsgraf von Zinzendorf und Pottendorf; 26 במאי 1700 - 9 במאי 1760) היה רפורמטור דתי וחברתי גרמני, בישוף של הכנסייה המוראבית, מייסד הזרם המודרני של כנסייה זו, אגודת האחווה של הרנהוט, חלוץ המיסיון הנוצרי ודמות מייצגת מרכזית של הנצרות הפרוטסטנטית, במהלך המאה ה-18.
הוא מילא תפקיד מכריע בהקמת תנועת המיסיון הפרוטסטנטי על ידי תמיכה בשני מיסיונרים מוראביים נחושים: יוהאן לאונרד דובר ודויד ניטשמן, כדי להגיע למושבה הדנית סנט תומאס דרך קופנהגן כדי לשרת את האוכלוסייה המשועבדת (הווה אומר: העבדים המוראביים). צינצנדורף מתח ביקורת על העבדות ותמך במיסיונרים המורביים הראשונים, שלמרות תמיכת המלוכה הדנית של שרלוט אמליה מדנמרק נתקלו בחוסר עידוד מצד חלק מהמוראבים בהרנהוט (כולל כריסטיאן דויד), מצדה של חברת הודו המערבית הדנית, מצד בעלי המטעים בסנט תומאס, הסיכון להידבק במלריה ומצד העבדים עצמם.
יליד דרזדן, צינצנדורף הושפע לעיתים קרובות מרגשות עזים ונלהבים, והוא אף הושפע רגשית בקלות הן מצער והן משמחה. הוא היה נואם טבעי, ולמרות שהלבוש שלו היה פשוט, המראה האישי שלו העניק רושם של ייחוד וכוח. הפרויקטים שלו היו לעיתים קרובות לא מובנים. ב-1736 הוא גורש מסקסוניה, אך ב-1749 ביטלה הממשלה את הגזירה והתחננה בפניו להקים בתחומי שיפוטה יישובים נוספים כמו זה שבהרנהוט.
הוא התפרסם בשל מתן מחסה לאוכלוסיית הגולים המוראבים הדוברת גרמנית שבהרנהוט. יישוב זה הושפע מרעיונותיו הפיאטיסטים שמקורם הוא באמונה הלותרנית שעל ברכיה גדל. כיום, הכנסייה המוראבית ניכרת באופיה כפי שעוצב, על ידי צינצנדורף, בנוסף למקורה ההוסיטי. הוא נקרא לודוויג או האח לודוויג על ידי מקורביו. הוא מונצח ככותב מזמורים ומחדשה של הכנסייה על ידי הכנסייה הלותרנית האוונגליסטית באמריקה וכן יום חגו כקדוש בלוח השנה של הקדושים שלה חל בתאריך ה-9 במאי.
חיים מוקדמים ומוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמי שנולד לאחת ממשפחות האצילים הבולטות באזור, בית צינצנדורף, ניקולאוס, היה בנם היחיד של הרוזן גאורג לודוויג פון צינצנדורף ופוטנדורף (1662–1700) ואשתו השנייה, הברונית שרלוט יוסטינה פון גרסדורף (1675–1763), בתם של ניקולאוס, הברון פון גרסדורף (1629–1702), מושל לוסטיה עילית ושל הברונית הנרייטה קתרינה פון פריזן-רוטה. מנישואיו הראשונים של אביו לברונית מריה אליזבת טאפל פון גונדרסדורף (1661–1698), הייתה לניקולאוס אחות אחת למחצה, הרוזנת סוזנה לואיז פון אורטנבורג (1690–1709) ואח אחד למחצה, הרוזן פרידריך כריסטיאן (1696–1756), אשר היה אביו של הרוזן קארל פון צינצנדורף, מושל טריאסטה .
שנות חייו המכוננות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגיל שש, ניקולאוס הצעיר היה כותב לעיתים קרובות מכתבי אהבה לישו. לאחר מכן הוא היה מטפס אל מגדל הטירה וזורק אותם מהחלון, שם הם התפזרו בחצר כמו תפילות תמימות. במהלך מלחמת הצפון הגדולה, חיילים שוודים השתלטו על סקסוניה ב-1706. הם נכנסו לחדר שבו ניקולאוס הצעיר ניהל במקרה את מנהגיו הדתיים שהיו אופייניים לו. החיילים התרגשו להפליא מתפילתו של הילד.[1]
את ימי הלימודים שלו בילה ב-Franke Foundations בהאלה, שם היה הפיאטיזם חזק, ובשנת 1716, הוא הלך לאוניברסיטת ויטנברג, כדי ללמוד משפטים וכדי להכין עצמו לקריירה דיפלומטית. שלוש שנים לאחר מכן, הוא טייל בהולנד, בצרפת ובחלקים שונים של גרמניה, שם עשה היכרות אישית עם גברים שהיו ידועים בטוב מעשיהם ובהשתייכותם למגוון כנסיות. במהלך ביקור במוזיאון לאמנות, נאמר כי צינצנדורף חווה את רוח הקודש לאחר שצפה ב-Ecce Homo מאת דומנסיה פטי. צינצנדורף הצעיר הורשע וציין: "אהבתי אותו הרבה זמן, אבל מעולם לא עשיתי שום דבר למענו. מעתה ואילך אעשה כל דבר שיובילני לעשותו".[2]
חופש דת ומחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1722 הציע צינצנדורף מקלט למספר משוטטים נרדפים ממורביה ומבוהמיה (חלקים מצ'כיה כיום), ואישר להם לבנות את הכפר הרנהוט בפינת אחוזתו ברטלסדורף. רוב הפליטים הראשונים שהגיעו למקלט זה גויסו על ידי כריסטיאן דויד והגיעו מאזורים שבהם הקבוצות הפרוטסטנטיות המוקדמות כמו ה-Unitas Fratrum היו דומיננטיות לפני מלחמת שלושים השנים. ככל שהכפר גדל הוא היווה מקום שנודע בחופש הדת שלו, ומשך אליו אנשים פרטיים ממגוון קבוצות נרדפות, כולל השוונקפלדרים. ריכוז האמונות השונות בכפר יצר עימות עז. ההבדלים האישיים והדתיים בין מנהל האחוזה הייץ לבין יוהאן אנדראס רוטה, הכומר הלותרני של ברטלסדורף, גרמו למתחים רבים יותר בעקבות הטפתו האפוקליפטית של יוהאן זיגיסמונד קרוגר.[3]
הוא החל לבקר בכל בית במטרה לקיים תפילה, ולבסוף כינס את אנשי הכפר לשם לימוד אינטנסיבי של כתבי הקודש. השאלה שהם התחילו להתמקד בה הייתה כיצד תיארו כתבי הקודש את החיים הנוצריים בקהילה. לימודים אלו, בשילוב עם תפילה אינטנסיבית, שכנעו רבים מחברי הקהילה שהם נועדו כדי לחיות יחד באהבה, וכי חוסר האחדות והקונפליקט שחוו מנוגדים לקריאה הברורה של הכתובים.[4]
פיוס והסכם האחווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך לימוד ותפילה אלו, הקהילה יצרה מסמך המכונה Brüderlicher Vertrag, הסכם האחווה, מתוך מטרה להכווין משמעת וולונטרית של הקהילה הנוצרית. מסמך זה, ומערכת כללים שנקבעו על ידי צינצנדורף הידועים בשם צווי האחוזה, נחתמו על ידי חברי הקהילה ב-12 במאי 1727. מסמך זה, שתוקן במשך שנים רבות, מכונה היום "ברית מוראביה לחיים נוצריים". הכנסייה המוראבית היא אחד הזרמים הבודדים שמדגישים קוד אתי של התנהגות נוצרית על פני אמונות ספציפיות.[5]
המשך לימוד ותפילה בקבוצות קטנות הידועות בשם בנדן הביאו לתחושת פיוס בקהילה, אשר הובילו להתחדשות רוחנית רבת עוצמה ב-13 באוגוסט 1727 במהלך שירות הקודש מיוחד בכנסיית ברטלסדורף. חוויה זו, המכונה "חג הפנטקוסט המוראבי", סימנה את תחילתו של עידן חדש של צמיחה רוחנית בהרנהוט. זה גם התחיל תקופה של ניסויים רדיקליים עם חיים נוצריים קהילתיים כפי שמתבטאים בתאולוגיה של צינצנדורף.[6]
יצירת קשר מחודש עם האחווה הבוהמיינית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ככל שהקהילה המחודשת של הרנהוט גדלה, צינצנדורף השיג עותק של Ratio Disciplinae, כתב יד קדוש של המסדר הקדום של כנסיית האחדות הבוהמית. כשהחל לחקור את ההיסטוריה של הבוהמיינים, הוא נדהם לגלות קווי דמיון חזקים בין התאולוגיה והפרקטיקה של ה- Unitas Fratrum המוקדם לבין המסדר החדש שהוקם של הרנהוט. צינצנדורף ואנשי הרנהוט חשו הזדהות חזקה עם כתביו של הבישוף המורבי יוחנן עמוס קומניוס ושילבו רבים מהרעיונות של האחדות המוקדמת. עם זאת, צינצנדורף ראה בקבוצה החדשה ניצוץ לחידוש כל העדות, לא רק כעדה חדשה ונפרדת. נטייה תאולוגית זו התחזקה על ידי המבנה החוקתי של הכנסייה הממלכתית הלותרנית.[7]
סדר משפחתי פרוטסטנטי חדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקהילה מחודשת זו, צינצנדורף הצליח לארגן את האנשים למשהו שדמה למיליציה דתית, המבוססת לא רק על נזירות אלא אף על חיי משפחה. עם זאת, רעיונות המשפחה שלו לא התרכזו במשפחה גרעינית מסורתית של הורים וילדים. ואכן, הוא רצה לפרק את הקשרים המשפחתיים המסורתיים על ידי ארגון משפחות קהילתיות על סמך גיל, מצב משפחתי ומגדר. קיומן של הבנדן, או הקבוצות הקטנות, נמשך, אך הן אורגנו ב"מקהלות" על סמך גיל, מצב משפחתי ומגדר. התאולוגיה של צינצנדורף הכירה בכך שבכל שלב בחיים, היו לנו צרכים רוחניים שונים ומערכות יחסים שונות עם המושיע.[8]
צינצנדורף הוקדש לבישוף בברלין ב-20 במאי 1737 על ידי הבישופים דויד ניטשמן דר בישוף ודניאל ארנסט יבלונסקי.
המיסיונרים ורוזן הצליינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1732, הקהילה החלה לשלוח מיסיונרים בקרב עבדים באיי הודו המערבית, שנשלטו באותה עת על ידי דנמרק וכן בקרב האינואיטים של גרינלנד. הקשר האישי והמשפחתי של צינצנדורף לחצר דנמרק ולמלך כריסטיאן השישי הקלו על מאמצים שכאלו. הוא ראה בהנאה את התפשטות המסדר המשפחתי הפרוטסטנטי הזה בגרמניה, דנמרק, רוסיה ואנגליה. [9]
בשנת 1736, האשמות של אצילים שכנים והעמדת ספקות של חוסר אמינות תאולוגית גרמו להגליית צינצנדורף מביתו שבסקסוניה. הוא ומספר מחסידיו עברו למאריינבורן (ליד בידינגן) והחלו בתקופת גלות ומסעות, שבמהלכה נודע כ"רוזן הצליינים".[10]
העבודה המיסיונרית באיי הודו המערבית הייתה שנויה במחלוקת עצומה באירופה, כאשר רבים האשימו את צינצנדורף בכך שפשוט שולח מיסיונרים צעירים למות. הוא החליט להעמיד את עצמו על הקו, ובשנת 1739 עזב את אירופה כדי לבקר את עבודת המיסיון בסנט תומאס. משוכנע שאולי הוא עצמו לא יחזור, נשא את "דרשתו האחרונה" והשאיר את צוואתו עם אשתו.[11]
ב-1741 ביקר צינצנדורף בפנסילבניה, ובכך הפך לאחד האצילים הבודדים באירופה של המאה ה-18 שדרכו בפועל על אדמת יבשת אמריקה. בנוסף לביקור מנהיגים בפילדלפיה כמו בנג'מין פרנקלין, הוא נפגש עם מנהיגי האירוקוי ובסיועו של קונראד וייזר הגיע להסכמות באשר לתנועה חופשית של מיסיונרים מורביים באזור.[12]
תיאוֹלוֹגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא לימד שלמושיע יש מערכת יחסים עם כל מאמין, אבל רמה שונה של מערכת יחסים עם הקהילה עצמה. החלטות על פרשנות כתבי הקודש היו אמורות להתקבל באופן קהילתי, לא בנפרד. הוא האמין באמת שדווקא הגמיין, לא הממסד הכנסייתי והפוליטי, הוא זה שמהווה את כנסיית ישוע המשיח.[13]
הטפתו המפורסמת על הגאולה באמצעות דמו של ישו, באה בעקבות שינוי דעה בסביבות 1734/35, השנים שלפני החשד בהן הוא דבק בדוקטרינות ההפוכות של יוהאן קונרד דיפל. [14]
באופן שערורייתי יותר, היו לו דוקטרינות סודיות או חצי-פומביות שלו, בעיקר של "נישואי קודש" או "נישואין-סקרמנט". בספר השירים הגדול הראשון שלו, "Sammlung Geist- und lieblicher Lieder", שיצא לאור בהרנהוט, שנת 1731, בהקדמה לעמ' 16, הוא מציין נישואין קדושים כסקרמנט יחד עם הטבילה וסעודת האל. [15] משמעות הדבר היא שגבר ואישה החיים בנישואים כאלה הם חסרי עוון. הדוקטרינות הנוגעות לכך, ניתנו במיוחד לזוגות הנשואים של הקהילה בנאומיו של הרוזן, בעיקר בעריכתו את הספר משנת 1747: "Oeffentliche Gemeinreden", שכלל 2 כרכים, ואשר פורסם ב-1755 בפרנקפורט ולייפציג (על ידי כומר סקסוני מקומי שהחזיק בכתב היד): "Haupt-Schlüssel zum herrnhutischen Ehe-Sacrament". [16] משנת 1735 ואילך, בכתבים פומביים, הצהיר צ' במפורש על הווידוי הלותרני של אוגסבורג, [17] אך במכתבים פרטיים הוא הכריז על אדישות לכל וידוי; כלומר, הוא השתמש במונח "כתות" ביחס לכנסיות הקתולית, הרפורמית והלותרנית, כלומר הוא גרס דבקות בישוע המשיח ללא כל דוקטרינה, ולבסוף התייחס לכנסייתו שלו כמרכז האמונה, תוך שהוא כולל שימוש איומים כלפי כל מי שהתנגדו לו. במכתב לכמה פורשים מחוץ לפרנקפורט, מתאריך ה-16 ביוני 1736 הוא אומר: "Wir haben Lust, Seelen zu JEsu zu bereden, in allen Secten und Verfassungen. Denn wir machen keine neue, sondern leben in JESU gemein, die allenthalben nur eine ist. nicht gebauet. Wil man uns aber darinnen stören; so werden wir uns mit dem Schwerdt des Geistes zur Rechten und zur Lincken Platz machen ("יש לנו רצון להכין את הנשמות לישו, בכל הכתות והחוקות. אולם אנו לא יוצרים חדשים, אלא חיים בקהילתו של ישוע, שבכל מקום נמצא רק אחד. אם אפשר שאדם יחיד יתמסר לכך באהבה, כך נעזוב זקופים, את מה שלא בנינו. אולם במידה ואדם יחיד יפריע לכך; כך נעשה מקום מימין ושמאל בחרב הרוח. ") [18] התבטאויות כאלה נשאו חזות כפולה של סובלנות תאולוגית ודיקטטורה. בנוסף, אין זה נהיר לאיזה ישוע הוא מתכוון, כי זה ישוע ללא תוכן מסוים. התאולוגיה שעלתה מכל המחלוקות, הייתה טקסית, ליטורגית. [19] תיאור מקורי באנגלית (מביקור צ' בצפון אמריקה) של דעות הרוזן צ', ניתן למצוא ב: Gilbert Tennent: "Some account of the Principles of the Moravians", לונדון 1743. [20]
שנות השפל[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך 1741, בתו, מריה תרזה, מתה והוא החליט לאמץ מחליף. הוא בחר ביורשת מרי סטונהאוס, שאותה שינה את שמה למריה תרזה. היא הייתה נשואה במשך שנתיים לכומר אנגליקני מנוכר. היא הצטרפה לכנסייה המורבית ב-1742 ושימשה כעובדת, כפטרונית ודיאקונית במשק ביתו. לבעלה הייתה מערכת יחסים קשה יותר עם הכנסייה.[21]
ועד פיננסי הוקם בקרב האחווה, על פי תוכנית שסיפק עורך הדין ג'ון פרדריק קובר, שעבדה היטב. בנו כריסטיאן רנאטוס, שצינצנדורף קיווה להפוך ליורשו, מת בשנת 1752 משחפת. [22]
חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא כתב מספר רב של מזמורים, שהידוע שבהם הוא "ישוע, דמך וצדקתך".
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Weinlick, John (1956). Count Zinzendorf. Abingdon Press.
- ^ Weinlick, John (1956). Count Zinzendorf. Abingdon Press.Weinlick, John (1956). Count Zinzendorf. Abingdon Press.
- ^ Hamilton, J. Taylor; Hamilton, Kenneth G. (1967). The History of the Moravian Church. Bethlehem, PA: Moravian Church in America. p. 30.
- ^ Taylor, pp. 31-32
- ^ Freeman, Arthur J. (1998). An Ecumenical Theology of the Heart. Bethlehem, PA: Moravian Church in America. pp. 234–35. ISBN 1-878422-38-3.
- ^ Taylor, pp. 32-33
- ^ Taylor, p. 32
- ^ Freeman, p. 262
- ^ Janet and Geoff Benge, Count Zinzendorf: First Fruits, pp. 87- מסת"ב 1-57658-262-0
- ^ Taylor, pp. 70-71
- ^ Lewis, A.J. (1962). Zinzendorf the Ecumenical Pioneer. London, UK: SCM Press. pp. 82–83.
- ^ Lewis, pp. 149-50
- ^ Freeman, pp. 290-91
- ^ This is confirmed by Dippel's friend and official biographer and also by an original letter of Dippel himself, in: Dippel: "Eröffneter Weg zum Frieden mit Gott etc.", Vol. 3., Berleburg 1747, page 641 f. DIG: ULB Sachsen-Anhalt http://digitale.bibliothek.uni-halle.de/urn/urn:nbn:de:gbv:3:1-738335
- ^ DIGITAL: SLUB Dresden https://digital.slub-dresden.de/werkansicht/dlf/111813/1/
- ^ DIGITAL: SLUB Dresden https://digital.slub-dresden.de/werkansicht/dlf/54041/1/
- ^ A. G. Spangenberg: "Leben des Grafen Zinzendorf", IV, S. I. 1773, p. 911 f.
- ^ "Geheimer Brief-Wechsel Des Herrn Grafen von Zinzendorf", S. I. Frankfurt und Leipzig 1741, p. 200-201. http://digitale.bibliothek.uni-halle.de/urn/urn:nbn:de:gbv:3:1-478011
- ^ Spangenberg: "Leben Zinzendorfs", S. I. 1774-75, p. 1525, 1556, 1974, 2229; "Haupt-Schlüssel etc.", Preface
- ^ Digital: https://books.google.com/books?id=VYoUAAAAQAAJ&q=gilbert+tennent
- ^ Podmore, C. J. (2004-09-23). Stonehouse, George (1714–1793), Church of England clergyman (באנגלית). Vol. 1. Oxford University Press. doi:10.1093/ref:odnb/63467.
- ^ Christian Renatus von Zinzendorf's biography at Find A Grave
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ניקולאוס פון צינצנדורף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)