התנועה ההוסיטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התנועה ההוסיטית הייתה תנועה דתית נוצרית שהתבססה על משנתו של התאולוג והרפורמטור יאן הוס הצ'כי במאה ה 15 בבוהמיה ומוראביה. 

ההוסיטים‏[1]היו תנועה דתית שכללה מגוון קבוצות בעלות סמלים, קדושים, מאפיינים לשוניים, דגשים תאולוגים וסממנים ליתורגים נבדלים מאלה של הכנסייה הקתולית המערבית. הם דגלו בהחלשת הכוח של הכנסייה הקתולית והאימפריה הרומית הקדושה לטובת ריבונות דתית ופוליטית מקומית. התנועה ההוסיטית נחשבת לאחד הביטויים הראשונים של הופעת הלאומיות הצ'כית. כמו כן, היא נחשבת כמבשרת של הרפורמציה הפרוטסנטית מאה שנה מאוחר יותר, שכן היא חולקת איתה מאפיינים משותפים רבים.

הרקע לרפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להתחקות אחר מקורותיה של התנועה ההוסיטית אל החצי השני של המאה ה-14 בבוהמיה ומוראביה ובפרט בפראג.  

תחת שלטונו של צ'ארלס הרביעי (Wenceslaus) , מלך בוהמיה וקיסר האימפריה הרומית הקדושה, הפכה פראג לבירת האימפריה. הקמת האוניברסיטה של פראג ב-1348 בתמיכתו של האפיפיור הפכה את פראג למרכז דתי ואינטלקטואלי חשוב שמשך אליו תאולוגים ופילוסופים מרחבי אירופה (Kaminski, 7-8). 

צ'ארלס הרביעי עצמו נטה לתמוך ברפורמות ותיקונים מסוימים בכנסייה הקתולית ואפשר לאנשי דת ביקורתיים לעשות את פראג למקום מושבם. כך למשל היה המקרה עם קונרד וולדהאוסר (Waldhauser), איש דת אוגוסטיני ממוצא אוסטרי אשר התפרסם בשל נאומי התוכחה שלו נגד העשירים והכמורה הגבוהה של פראג (Kaminski, 7-8).

לפי קמינסקי, השפעת הדרשות של קונרד על הרפורמטורים הצ'כים ניכרה אף בתחילת המאה ה-15. מתקנים נוספים שניתן להזכיר היו ג'ון מיליץ' (Milíč), כומר קתולי אשר החל את הקריירה שלו בחצרו של צ'ארלס הרביעי ואף הגיע למשרה הרמה של משנה בישוף בקתדרלה של פראג, אך בחר להתפטר מכל משרותיו על מנת לנהל אורח חיים צנוע וטהור והתמסר להעברת דרשות בלטינית, צ'כית וגרמנית על האידאל הנוצרי של חיי עוני בספרי השליחים, האפוקליפסה הקרבה ונושאים אחרים (Kaminski, 9-10).

דרשותיו הכילו ביקורת חריפה אף נגד צ'ארלס הרביעי עצמו, אותו תיאר לא פעם כאנטיכריסט (Kaminski, 10). בהדרגה נאספו תומכים סביב מיליץ' אשר בשלב מסוים הצליחו להקים קהילה ומסדר עצמאי בשם "ירושלים" (Kaminski, 12). עם זאת, לאחר מותו של מיליץ' המסדר הותקף ונסגר ותומכיו התפזרו (Kaminski, 14). אחד מתלמידיו, מתיו איש ינוב (Janov), המשיך את דרכו והפך לאחד מהמבקרים הדתיים הצ'כים החשובים בסוף המאה (Kaminski, 14-19).  

מלבד מהשפעות המתקנים הצ'כים הללו, הוס הושפע מאוד מכתביו של המתקן האנגלי ג'ון ויקליף (וממשיכיו, הלולרדים), אשר הובאו לבוהמיה אחרי מותו של ויתקליף ב-1384‏[2] ואף הגן על חלקם בחיבורים פולמוסיים עם הכנסייה הקתולית (למשל בחיבורו On The Trinity)‏[3].

הוא תרגם למשל את חיבורו של ויתקליף Trialogus לצ'כית‏[4].  ההשפעה של ויקליף מתבטאת כאמור בחיבוריו השונים ובראשם חיבורו העיקרי על הכנסייה (Mullett, 251). מעניין לציין כי  היא שכאשר הוא נעצר בקונסטנץ הוא הואשם בין השאר על ידי הכנסייה הקתולית ב"כפירה ויקתליפית", מה שמלמד שהקשר האידאולוגי בין הוס לויקליף היה ידוע וברור גם ליריביו בכנסייה הקתולית (Mullett, 252).  

ניתן גם לקשור את עליית ההוסיטים אל הקרע הגדול בכנסייה הקתולית: הקרע הגדול בו הייתה נתונה הכנסייה המערבית מאז 1378 בשל יריבות בין שני אפיפיורים מתחרים החמיר אף יותר ב-1409 כאשר נוסף אפיפיור שלישי שטען לתפקיד. מצב זה ערער את דימויה של הכנסייה והקל את המתקפות עליה מצד מתנגדיה‏[5]. ועידת קונסטנץ בה הועלה הוס על המוקד כונסה ב-1414 בעיקר על מנת לפתור את המחלוקת ולהכריע על זהות האפיפיור‏[6].     

האוטרקוויסטים והתבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשלב מוקדם למדי של התגבשות התנועה ההוסיטית הסתמנו בתוכן 2 קבוצות עיקריות: האוטרקוויסטים והתבוריים. ההוסיטים המתונים כונו אוטרקוויסטים (Utraquists) וגם קליקסניטים (Calixtines). שני השמות קשורים לסעיף השני במסמך "ארבעת הסעיפים של פראג" (ראה בהמשך), הדורש להתיר את שתי הדרכים של סקרמנט האוכריסטיה (Eucharist) במיסה, הן עם לחם והן עם יין, עבור הכמורה ופשוטי העם כאחד. השם הראשון נגזר מהצירוף הלטיני sub utraque specie ("משני הסוגים", בהתייחס לכלילה הן של הלחם והן של ליין במסגרת הטקס) ואילו השם השני נשען על המילה הלטינית calix ("גביע", המדגיש אף הוא את תוספת היין לטקס)‏[7]. במבט ראשון, מעט קשה להבין מדוע נושא זה היה מרכזי וחשוב כל כך עבור ההוסיטים. צורת הקומוניון ללא היין הייתה חידוש שהתקבע בכנסייה הקתולית בסביבות המאה ה-12, אך הנוהג קובע כחוק כנסייה ולא זכה למעמד של דוגמה או דוקטרינה (Kaminski, 97). חידוש זה לא היה מהותי ביותר שכן התאולוגיה האורתודוקסית הגדירה את כל אחד מהמרכיבים (הלחם ויין) כשווי ערך לגופו ודמו של ישו, ואפילו חלק מההוסיטים הסכימו לכך. הכנסייה לא ראתה בעריכת הטקס הכפול רע כשלעצמו אלא שללה כי מדובר תנאי הכרחי לגאולה (97-8 Kaminski,). עם זאת, עריכת הטקס ב-1414 עם שני המרכיבים על ידי יעקובק (Jakoubek), אחד ממנהיגי ההוסיטים, נחשבת לאירוע מכונן בהיסטוריה של התנועה ההוסיטית, וזאת כנראה בעיקר בשל קריאת התיגר שהייתה בה על סמכות הכנסייה (Kaminski, 98-99). הקבוצה השנייה כינתה עצמה התבוריים (בצ'כית Táborité). ב-1420 הם ייסדו בדרום צ'כיה באזור Bechyne את העיר תבור, אשר היוותה את בסיס התנועה במהלך המלחמות ההוסיטיות (Kaminski, 278). כמו האוטרקוויסטים, גם הם היו הדגישו את מרכזיות הקריאה הישירה בברית החדשה וצידדו בעריכת טקס האאוכריסטה בשתי הדרכים. מבחינה תאולוגית הם הציגו חידושים רדיקליים יותר מאשר האוטרקווסיטים: בין השאר הם החזיקו בחזון משיחי על הביאה הקרובה של מלכות השמים, צידדו בגישה חברתית אגילטרית קיצונית, אסרו אחזקת רכוש פרטי על ידי הכמורה, ביקרו בחריפות את הכנסייה הקתולית ודגלו בחוסר פשרנות וענישה קשה של אויבי האלוהים (Kaminski, 285-7).

4 הסעיפים של פראג[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. הדרישה לחופש פולחן בבוהמיה.

2. הדרישה להתיר את שתי הדרכים של סקרמנט האוכריסטיה (Eucharist) במיסה, הן עם לחם והן עם יין.

3. איסור על נזירים וכמרים להחזיק רכוש, דרישה להפקעת רכוש הכנסייה וקריאה חזרה לאידאלים של העוני כפי שהם מופיעים אצל ישו והשליחים בברית החדשה.

4. ענישה זהה לכולם, בלי תלות במעמד החברתי.

"4 הסעיפים של פראג" היה מסמך בן שני עמודים שפורסם ביולי 1420 באוניברסיטה של פראג על ידי Jakoubek of Stříbro (מת 1429), יורשו של הרפורמאטור יאן הוס בכנסיית בית לחם בפראג (Doniger, p. 480-81). המסמך מהווה את רשימת הדרישות של המורדים האוטרקוויסטים מזיגיזמונד. מסמך זה מהווה ביטוי להתגבשות התנועה ההוסיטית על פלגיה השונים בשנים שלאחר הוצאתו להורג של יאן הוס בוועידת קונסטנץ ב-1415. המסמך נכתב בתגובה לשליחת הכוחות של זיגיזמונד לפראג בסוף יוני 1420 לאחר פרסום הבולה האפיפיורית שקראה למסע צלב נגד ההוסיטים וכופרים אחרים ארבעה חודשים קודם לכן (Fudge 2010, p. 165-66). תוכן הדרישות מעיד על התפתחות תנועה דתית עצמאית במוראביה ובוהמיה באותן שנים, אשר שאפה להתרחק ולהבדיל את עצמה מהפרקטיקות, הדוקטרינות והמוסדות של הכנסייה הקתולית. הדרישות הפוליטיות-הדתיות המופיעות במסמך (הן כלפי זיגיזמונד והן כלפי הכנסייה הקתולית) משקפות את המעבר של ההוסיטים באותן שנים מרעיונות של רפורמה (אשר קודמו על ידי אנשי דת כריזמטיים כהוס ויקובק) לתנועת רפורמה מהפכנית (Fudge 2010, 166-7).

תוצאות הרפורמה בבוהמיה ובמורביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההוסיטים, שהיו יכולים להתעמק בתנ"ך מפני שהאפיפיור לא היה הסמכות המפרשת הבלעדית של כתבי הקודש הנוצריים, הזדהו עם אירועים מהתנ"ך ועם דמויות תנ"כיות. ההוסיטים קראו לעיר שביצרו בשם "תבור", ולנהר בשם "ירדן". בנוסף, מעמד השפה הצ'כית עלה על חשבון הלטינית והגרמנית.

החל מהמאה ה-16 בוהמיה ומורביה נשלטו על ידי בית הבסבורג. במחצית הראשונה של המאה ה-16 תושבי המקום נהנו מאוטונומיה דתית אף על פי שבית הבסבורג היה קתולי. פריחת האזור מבחינה כלכלית הוא שגרם לקתולים מבית הבסבורג לא להתערב בענייני הדת של הצ'כים.


ועידת קונסטנץ והמלחמות ההוסיטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלאתו של הוס על המוקד בוועידת קונסטנץ ב-6 ביולי 1415 חרף הערבות לשלומו שקיבל מהקיסר זיגדיזמונד הפכה אותו מייד למרטיר, הובילה לגל מחאה וזעם ברחבי בוהמיה והניעה תהליך של רדיקליזציה של תומכיו (Turnball, 6). ב-2 ספטמבר 1415 התכנסו בפראג חבורת ברונים ואנשי אצולה פרו-הוסים ושיגרו איגרת מחאה לוועידת קונסטנץ אשר גינתה את העלאתו למוקד של הוס, צעד אשר היווה קריאת תיגר בוטה על הועידה (Kaminski, 143)‏[8]. האיגרת הועתקה והופצה ברחבי בוהמיה ומוראביה עם חתימותיהם של לא פחות מ-452 אצילים. קבוצת אצילים זו גם הקימה את הליגה ההוסיטית, אשר שרדה כ-6 שנים והייתה גוף פוליטי משמעותי בהתגבשות התנועה ההוסיטית (Kaminski, 144). מותו ב-1419 של צ'ארלס הרביעי מלך בוהמיה והחלפתו על ידי זיגיזמונד שהיה שנוא על ידי הבוהמים (בין השאר בשל תפקידו המרכזי בהעלאתו למורד של הוס בקונסטנץ), עוררו מספר חודשים של כאוס אשר כלל השחתת כנסיות ותקיפת אנשי כנסייה ברחביה בוהמיה ומוראביה‏[9]. אירועים אילו סימנו את תחילת המלחמות ההוסיטיות. במהלך המלחמות, הצליחו ההוסיטים להביס 5 מסעות צלב שונים שנשלחו על ידי האפיפיור והאימפריה הרומית הקדושה (כמו גם על ידי המלך ההונגרי וכוחות נוספים). יש לציין שבמסגרת המלחמות ההוסיטיות נלחמו גם פלגים שונים של הוסיטים בינם לבין עצמם. המחלוקת הגדולה ביותר הייתה בין האוטרקוויסטים והתבוריים והסתיימה בתבוסתם של התבוריים בקרב ליפאני ב-1434, מה שהקל השגת הסכם בין ההוסיטים לכנסייה והאימפריה‏[10]. המלחמות הסתיימו עם הישגים לא מבוטלים עבור ההוסיטים. הסכם השלום (המבוסס על "הבנות בזל" מ-1433) שנחתם ב-1436 משקף במידה רבה את "4 הסעיפים של פראג": הסכמה לעריכת הסקרמנט בשתי דרכים, חופש פולחן בבוהמיה ומוראביה, איסור על החזקת רכוש על ידי הכמורה וענישה לכולם ללא תלות במעמדם החברתי‏[11]. בתמורה להיענות לדרישותיהם, הסכימו כל פלגי הההוסיטים לקבל את זיגיזמונד כמלך בוהמיה.


ההתנגדות לתנועה וחיסולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה ה-16 אירופה הייתה מחולקת לקתולים ולפרוטסטנטים, והכנסייה הקתולית החריפה את פעולותיה כנגד תנועות רפורמה שסטו מהדוגמה הקתולית. בית הבסבורג נהיה לחיל החלוץ של הקונטרה-רפורמציה, ולכן שליטי בית הבסבורג נלחמו בתנועה ההוסיטית. ההוסיטים השיבו מלחמה. ב-1618 ההוסיטים השליכו מבניין העירייה בפראג שני מושלים מבית הבסבורג. התגובה לא איחרה לבוא, ובשנת 1620 בית הבסבורג חילק את בוהמיה ואת מורביה. תחת השלטון הקנאי של בית הבסבורג התנועה ההוסיטית נמחקה והשפה הצ'כית נשכחה למשך 200 שנים. תושבי בוהמיה ומורביה חזרו בעל כורחם לכנסייה הקתולית. כיום לא נשארו מאמינים הוסיטים, והצ'כים משתייכים לכנסייה הקתולית.

יחס היהודים לתנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב קהילות יהודיות התנועה ההוסיטית נתפסה כמעין "התייהדות" של נוצרים המבקשים לחזור אל הנצרות הקדומה יותר, ואל מקורותיה היהודיים. כמו כן, יהודים ראו בתנועה ההוסיטית מרידה נגד הסמלים המובהקים של הכנסייה הקתולית, שבאה לידי ביטוי בניתוץ פסלים ובחזרה למקורות המקראיים של הדת. בחיבור שנכתב בסוף המאה ה-15 על ידי סופר יהודי, מתואר יאן הוס כמי שתקף בחריפות את הכמורה הקתולית בארצו על מנת "להגדיל אמונת ישראל"[דרוש מקור].

התנועה ההוסיטית בפרספקטיבה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

א. הלאומיות הצ'כית

מבחינה פוליטית ניתן לראות באירועים בבוהמיה באותן שנים ביטוי מוקדם לזהות לאומית צ'כית (Fudge, 2). לא מקרי שעם עלייתה מחדש של הלאומיות הצ'כית בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, שבו סופרים, פילוסופים והיסטוריונים צ'כים אל המורשת ההוסיטית, גם אם נטו לאמץ רק את המרכיבים התרבותיים והפוליטיים של מורשת זו ולדחוק הצידה את ההיבטים הדתיים הייחודיים של מורשת זו שנעלמו לאחר הקונטרה-רפורמציה David), 380). גם הלאומנים הצ'כים בסוף המאה ה-19 ראו בהוס דמות מופת בהיסטוריה הלאומית של צ'כיה, והדגישו בעיקר את חשיבותו בשימוש החלוצי בשפה הצ'כית לטקסים הדתיים, בתרגומי התנ"ך וביצירות ספרותיות (Judson & Rozenblit, 113).

ב. בין קתוליות ופרוטסטנטיות

כפי שכבר צוין, התנועה ההוסיטית נחשבת כמבשרת של הרפורמציה הפרוטסנטית מאה שנה מאוחר יותר, שכן היא חולקת איתה מאפיינים משותפים רבים: מתן מרכזיות לתנ"ך על חשבון הסכולסטיקה, שימוש בשפת המקום לצרכים דתיים במקום הלטינית, שאיפה להשתחררות מסמכות הכנסייה הקתולית ושלטון האימפריה אליו הייתה קשורה, אימוץ מנהגים דתיים נבדלים ועוד. עם זאת, חשוב להדגיש שעל אף הקשרים הרעיוניים והמעשיים שהיו להוסיטים מאוחר יותר עם הלותרנים ופרוסטנסטים אחרים במהלך המאה ה-16, הם מעולם לא התנתקו לחלוטין מהממסד הכנסייתי הקתולי. כפי שמציין Hlaváček במאמרו, לאחר סיום המלחמות ההוסיטיות נוצר גוף כנסייתי מרכזי חדש בשם "הכנסייה הבוהמיינית האוטרקיסטית" אשר ראתה עצמה שייכת לכנסייה הקתולית האחת הקדושה, אך למעשה שמרה על קשר פורמלי בלבד עם האפיפיור הרומי (Hlaváček, 209). היו לה מאפיינים ייחודיים כגון הקומוניון משני הסוגים, דרשות בצ'כית, לטינית וגרמנית וכמובן קדושים משלה. למעשה עד הקונטרה רפורמציה נהנתה הכנסייה האוטרקוויסטית ממעמד מיוחד במסגרתו היא שייכת לכנסייה הקתולית ונסבלת על ידיה (David, 379), זאת על הביקורת החריפה שהעבירו עליה והעובדה כי ראו עצמם כאווגנרד שתפקידו לתקן את הכנסייה המערבית כולה (Hlaváček, 209). עם הופעות הכנסיות הפרוטסטנטיות היו צריכים להגדיר עצמם לא רק ביחס לרומא אלא גם ביחס אליהן. Hlaváček מקביל את עמדת הביניים של הכנסייה האוטרקוויסטית בין הרפורמציה הפרוטסטנטית לכנסייה הקתולית למעמדה של הכנסייה האנגליקנית. גם Zdeněk V. David‏ בספרו על הכנסייה האוטרקוויסטית במאה ה16, משתמש אף הוא בהשוואה לכנסייה האנגליקנית (David, 1-2): כמו האנגליקנים, האוטרקוויסטים התנגדו לסמכות הלא מעורערת של הכנסייה הקתולית אך תוארו בכל זאת כ"רפורמציה שלא הושלמה" (David, 2). הדבר קשור לכך שלמרות שהם יצאו נגד סמכות הכנסייה הם שימרו מרכיבים רבים מהדתיות הקתוליות: המסורת הקדושה, שבעת הסקרמנטים, מילת האלוהים, חוק האלוהים, קדושים ועוד (David, xiii). מסיבה זאת, הוא מציע לראות בהם מודל מוקדם של "קתוליות ליברלית" ולא עוד תנועה פרוטסטנטית (David, xi).


ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

David, Z. V. (2003). Finding the Middle Way: The Utraquists' Liberal Challenge to Rome and Luther. Woodrow Wilson Center Press. Washington. D.C.

Hussite” (2006). In: Doniger, W. (Ed.) (2006). Britannica Encyclopedia of World Religions p. 480-81".


Fudge, T. (2002). The Crusade against Heretics in Bohemia: 1418-1437. Sources and Documents for the Hussite Crusades. Ashgate Pub Ltd.


Fudge, T. (2010). Jan Hus: Religious Reform and Social Revolution in Bohemia. I.B. Tauris & Co Ltd.


Hlaváček, P. (2007). "Confessional Identity of the Bohemian Utraquist Church: the transfer of priests from the sub una to the sub utraque obedience". In: The Bohemian Reformation and Religious Practice, Volume 6. Prague: Academy of Sciences of the Czech Republic. Retrieved 4 January 2015. <http://www.brrp.org/proceedings/brrp6/hlavacek.pdf>


Huss, John (1915). De Ecclesia – The Church (Translated by: David. S. Schaff). Charles Scribener's Sons Publishers, New York. Link: <https://archive.org/stream/deecclesiachurch00husjuoft#page/n5/mode/2up>


Hughes, B (1913). "Utraquism". In: The Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company. Retrieved October 3, 2015 from Wikisource: Catholic Encyclopedia (1913)/Utraquism

Judson M. P & Rozenblit L.M (2005). Constructing Nationalities in East Central Europe. Berghan Books, New York – Oxford.


Kaminski, H. (1967). A History of the Hussite Revolution. Wipf & Stock Publishers. Eugene, Oregon.

Mullett, M. (2010). Historical Dictionary of the Reformation and Counter-Reformation. The Scarecrow Press Inc. Lanham – Toronto – Plymouth, UK.

Rosenwein, B. (2nd edition, 2014). Reading the Middle Ages: Sources from Europe, Byzantium, and the Islamic World (vol. 2). University of Toronto press.


Shahan, T. (1908). "Council of Constance". In: The Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company.Retrieved October 3, 2015 from New Advent: http://www.newadvent.org/cathen/04288a.htm


Turnball, S (2004). The Hussite Wars: 1419-1436. Osprey Publishing. United Kingdom.


Wilhelm, J. (1910). "Jan Hus". In: The Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company. Retrieved October 3, 2015 from New Advent: <http://www.newadvent.org/cathen/07584b.htm>

Wilhelm, J. (1910). Hussites. In The Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company. Retrieved October 4, 2015 from New Advent: http://www.newadvent.org/cathen/07585a.htm

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חשוב להעיר, כפי שמציין Zdeněk V. David בספרו Finding The Middle Way (עמ' xiv), כי הכינוי "הוסיטים" הוא כינוי שהוצמד לאנשי הרפורמה בבוהמיה על ידי מתנגדיהם. כפי שנראה בהמשך, במהלך המאה ה-14 הופיעו בבוהמיה קבוצות נוצריות רבות בעלות שמות ומאפיינים ייחודיים שונים (אף אחת מהן לא כינתה עצמה "הוסיטית", גם אם אצל כולן תפסה דמותו ומשנתו של יאן הוס מקום מרכזי).
  2. ^ ראה למשל עמ' viii בהקדמת המתרגם למהדורה האנגלית של De Ecclesia מ-1915.
  3. ^ (שם, עמ ix)
  4. ^ Jan Huss. In: The Catholic Encyclopedia
  5. ^ ראה קמינסקי עמ' 27-8 לסקירה של הביקורת של המבקרים הצ'כים על הקרע הגדול.
  6. ^ Council of Constance. In: The Catholic Encyclopedia
  7. ^ Utraquism. In: The Catholic Encyclopedia
  8. ^ לסקירה של שרשרת ההתכתבויות בין אנשי אצולה אלה לוועידה עוד טרם העלאתו למוקד, ראה 139-40 Kaminski
  9. ^ Hussites. In: The Catholic Encyclopedia
  10. ^ Hussites. In: The Catholic Encyclopedia
  11. ^ Hussites. In The Catholic Encyclopedia