סבר, מלך נורווגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סבר
Sverre Sigurdsson
Sverre Sigurdsson (Nidaros Cathedral).jpg
פסלו של סבר בקתדרלת נידארוס, טרונדהיים.
לידה 1145
נורווגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 במרץ 1202 (בגיל 57 בערך)
ברגן, נורווגיה
שם מלא סבר זיגרודסון
מדינה נורווגיהנורווגיה  נורווגיה
מקום קבורה הקתדרלה הישנה, ברגן נורווגיה
(נהרסה ב-1531)
דת נצרות עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג מרגרטה משוודיה
שושלת סבר
אב אונס, או זיגורד השני
אם גונהילד
צאצאים כריסטינה
זיגורד
הוקון
מלך נורווגיה
תקופת כהונה 11849 במרץ 1202
הקודם מגנוס החמישי
הבא הוקון השלישי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סבר זיגורדסוןנורדית עתיקה: Sverrir Sigurðarson, בנורווגית: Sverre Sigurdsson;‏ 1145 או 11519 במרץ 1202) היה מלך נורווגיה במהלך מלחמת האזרחים הנורווגית, מ-1184 ועד מותו.

רבים מחשיבים את סבר כאחד השליטים החשובים ביותר בהיסטוריה של נורווגיה. כוכבו דרך ב-1177 כמנהיג סיעת המורדים שהייתה ידועה בכינוי "בירקביינר", במהלך מאבקם כנגד המלך מגנוס החמישי. לאחר שמגנוס נהרג בקרב פימרייט ב-1184, מלך סבר כמלך היחיד של נורווגיה. חילוקי דעות עם הכנסייה הובילו לנידויו ב-1194. מלחמה נוספת פרצה כנגד סיעת ה"בגלר" שנתמכה על ידי הכנסייה ושנמשכה גם לאחר מותו של סבר ב-1202.

המקור ההיסטורי החשוב ביותר אודות חייו של סבר היא הסאגה שנכתבה עליו, בחלקה עוד בימי חייו. סאגה זו מוטית ככל הנראה, מאחר שבהקדמה מצוין שחלק ממנה נכתב בחסותו הישירה של סבר עצמו. התכתובות בין האפיפיור לבין הבישופים הנורווגים יכולה לשמש כמקור חלופי בנוגע לענייני הכנסייה. בנוגע לעובדות המוצקות אין סתירה בין הסאגות לבין התכתובות עם האפיפיור.

סבר היה לכאורה נמוך קומה, כך שהוא בדרך כלל פיקד על כוחותיו מעל גב סוסו במהלך הקרבות. מאפיין זה מנוגד לאידאלים של הלוחמים הנורדים המסורתיים שלפיהם היה מצופה מהמלך להוביל את אנשיו בחזית קו האש. סבר ניחן בכושר אלתור, הן בתחום הפוליטי והן בתחום הצבאי. הטקטיקות החדשניות שלו סייעו לעתים קרובות לבירקביינר כנגד יריביהם שהיו יותר כבולים לטקטיקות המסורתיות. במהלך הקרבות פעלו הוא ואנשיו בקבוצות קטנות, בהשוואה לטקטיקות הישנות שבהן הייתה העדפה לחומת המגינים. שיטה זו תרמה לניידות ולהסתגלות של לוחמי הבירקביינר.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הסאגות, סבר נולד ב-1151 לגונהילד ולבעלה, אונס, שהיה יצרן מסרקים מאיי פארו. כאשר מלאו לסבר חמש, עברה משפחתו לאיי פארו, שם גודל סבר בביתו של אחי אביו, ראו, שהיה הבישוף של איי פארו בקירקיובור שבדרום האי סטריימוי. כאן הוא למד לימודי כמורה והוסמך. בית הספר לכמרים בקירקיובור היה ברמה גבוהה, שכן מאוחר יותר תואר סבר כמי שזכה לחינוך טוב מאוד. על פי האגדה הוא היה מתחבא במערה שליד הכפר. מערה זו אכן קיימת והיא נתנה את שמה להר סבריהולה ("מערת סבר", בגובה 303 מטרים מעל פני הים) השוכן על הקצה הדרומי של האי.

אף על פי כן, סבר לא התאים לחיי כמורה. הסאגה מציינת שהוא חלם כמה חלומות שאותם הוא פירש כסימן לכך שהוא נועד לגדולות. מאוחר יותר, ב-1175, חשפה אמו של סבר כי הוא היה למעשה בנו של המלך זיגורד השני. בשנה שלאחר מכן יצא סבר לנורווגיה לתור אחר גורלו.

אמיתות טענתו של סבר לכתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור אודות סבר בסאגה הוא הגרסה הרשמית. ההיסטוריונים מפקפקים בנוגע לאמתותה, במיוחד בנוגע לזהות אביו לכאורה של סבר. כמה מההיסטוריונים החשיבו את טענתו להיותו בנו של המלך זיגורד כשקרית, כפי שטענו רבים מבני התקופה. אחרים האמינו באמתותה של טענה זו, בעוד שרוב ההיסטוריונים גורסים ששאלת האבהות לא יכולה לקבל תשובה חד משמעית. למרות שהעובדה שהמלכים באותה תקופה הביאו לעולם ילדים בלתי חוקיים הייתה מובנת מאליה, עובדות אחרות מצביעות על כך שסבר היה בראשית שנות השלושים שלו כאשר הוא הגיע לנורווגיה, גיל דומה לזה של בניו ואחייניו. כנגד טענתו של סבר צוטט שעל פי חוק הכנסייה יש צורך להיות לפחות בן שלושים כדי להיות מוסמך לכמורה. אם סבר היה בן שלושים כאשר הוא הוסמך ככומר, יש צורך לתארך את מועד הולדתו לשנת 1145, וכך טענתו להיותו בנו של זיגורד יורדת מעל הפרק, שכן זיגורד נולד ב-1133. סתירה זו איבדה את אמינותה, שכן היה ברור שבסקנדינביה התעלמו לחלוטין ממגבלת גיל זו באותה תקופה. אף על פי כן, היו סתירות נוספות לטענתו של סבר, כמו העובדה שהוא סירב באופן עקבי להעמיד את עצמו למבחן באמצעות משפט האל כדי להוכיח את טענתו. באותה תקופה, היה מבחן זה דבר שבשגרה כאמצעי להוכחת זכות לכתר והאמונה ביעילותו של מבחן זה הייתה אוניברסלית. אף על פי כן סירב סבר לעבור אותו. בהנחה שטענתו של סבר הייתה שקרית, לא הייתה לו הלגיטימיות המלכותית, וכך היה נחרץ גורלו להיכשל במבחן. ללא קשר לכך, מניעיו היו ברורים: הוא היה מעוניין שתוכר זכותו לכתר הנורווגי, בין אם הוא יוכיח קשר דם לבית המלוכה, בין אם לאו. אחרי הכול, ניצבו מולו טוענים נוספים לכתר, שכן מוצאו של האראלד הרביעי עמד בספק באותה מידה.

העובדה שססיליה, בתו של זיגורד השני, הכירה בסבר כאחיה, אינה חד משמעית. סבר הציע לה תמיכה באפשרות שהיא תתגרש מפולקביד שומר החוק, שלטענתה היא נאלצה להינשא לו תחת לחץ שהופעל עליה על ידי ארלינג סקקה.

תמיכתו של הרוזן בירגר ברוסה משוודיה הייתה סימן למדיניות פרגמטית יותר מצדם של השוודים, שכן הסיעה שהייתה בעלת בריתם בנורווגיה נזקקה למנהיג חדש והם בחרו בסבר. בכל אופן, סבר לא היה בחירתו הראשונה של הרוזן. בתחילה תמכו השוודים באייסטיין מוליה, שנהרג בקרב רה ב-1177. לשוודים עצמם היו קשרים שושלתיים שהיו קשורים למלחמת האזרחים הנורווגית והמשפחה השליטה של המלך אריק הייתה במצב מלחמה עם ולדמר מלך דנמרק. אלרינג סקקה הצהיר אמונים לולדמר כמה עשורים עוד קודם לכן והשוודים יכלו להפיק תועלת באותה עת על ידי תמיכתם במתנגדי משטרו של ארלינג, קרי, סבר.

נורווגיה ב-1176[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1176 הייתה נורווגיה מצויה בתהליך ארוך של התאוששות משורה ארוכה של מלחמות אזרחים. הסיבות למלחמות אלו היו בעיקר חוסר הבהירות בנוגע לסדר הירושה הנורווגי. על פי המנהגים הקדומים, לכל בניו של המלך, חוקיים ולא חוקיים, הייתה את הזכות לרשת את כס המלוכה. היה נהוג שהאחים ימלכו על הממלכה בשיתוף, אך כאשר התגלעו חיכוכים, היו המלחמות תוצאה שכיחה.

זיגורד השני, שסבר טען להיותו בנו, נהרג בידי אחיו, אינגה הראשון ב-1155. בנו של זיגורד, הוקון השני, נבחר להיות המלך על ידי תומכי אביו. כעת לבש העימות בין השניים מאפיינים טריטוריאליים. בסיס התמיכה של אינגה היה בעיקר בוויקן, בעוד שתומכיו של הוקון באו בעיקר מטרונדלג. ב-1161 נהרג אינגה. סיעת תומכיו בחרה במגנוס ארלינגסון בן החמש כמלכם. מגנוס היה בנם של ארלינג סקקה ושל כריסטין, בתו של זיגורד הראשון ("הצלבן"). ב-1162 נהרג הוקון השני בקרב ואוי וסיעתו החלה להתפורר. ב-1164 הוכתר מגנוס ארלינגסון תחת השם מגנוס החמישי על ידי אייסטיין ארלנדסון, הארכיבישוף של נידארוס. כשהכנסייה ורוב האצולה לצדו, נראה מעמדו של מגנוס כמלך בטוח. כמה מרידות פרצו, אך כולן דוכאו. ארלינג סקקה היה העוצר כל עוד בנו היה קטין והוא המשיך להיות שליט נורווגיה הלכה למעשה גם לאחר שמגנוס הגיע לפרקו.

סבר וסיעת הבירקביינר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כך כאשר הגיע לנורווגיה הוא מצא שהסיכויים למרידה מוצלחת קטנים. כשהוא מתוסכל, הוא נסע מזרחה והגיע לאסטריֶטלנד שבשוודיה זמן קצר לפני חג המולד. שם הוא פגש בשליט המקומי, בירגר ברוסה, שהיה נשוי לאחותו של זיגורד השני, בריגיטה. סבר חשף בפני בירגר ברוסה את טענתו לכתר, אך בירגר

סירב בתחילה להעניק לו את תמיכתו. הוא כבר תמך בסיעה אחרת שחשיבותה במלחמת האזרחים החלה לעלות, הבירקביינר (Birkebeiner). סיעה זו החלה לפעול ב-1174 תחת הנהגתו של אייסטיין מוליה שטען להיותו בנו של אייסטיין השני. כינויה של סיעה זו נבע מהעוני שבו הם היו שרויים ועקב כך הם נהגו לנעול נעליים עשויות מעץ שדר. אך בינואר 1177 נחלו אנשי הבירקביינר תבוסה מוחצת בקרב רה ואייסטיין מוליה נהרג. סבר פגש את שרידי הסיעה בורמלנד ולאחר כמה התלבטויות ראשוניות, הם הצליחו לשכנע אותו להיות המנהיג הבא שלהם.

עליית כוחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך סבר חוצה את הרי ווס

על פי הסאגות, עם יצירת המגע הראשון בין סבר לבין הבירקביינר, היו אלה האחרונים לא יותר מצבא אספסוף קטן של שודדים שמנה לא יותר משבעים איש. רבים רואים בהישג של סבר בחישולם ככוח של חיילים מיומנים ומקצועיים כהוכחה לאיכויותיו כמנהיג.

השנים הקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות למנהיגותו של סבר על הבירקביינר היו הוא ואנשיו כמעט תמיד בתנועה מתמדת. באופן כללי נחשבו הבריקביינר כעושי צרות עם סיכוי מועט להצלחה בקרב האוכלוסייה הכללית, שמעל הכול שאפה לשלום. למרות שהתכנסויות האיכרים לא תרמו רבות לחישולם של לוחמי הבריקביינר, גרמו ארלינג סקקה או מגנוס לבירקביינר להיות במנוסה.

ביוני 1177 הוביל סבר את אנשיו לראשונה לטרונדלג, שם הוא הכריז על עצמו כמלך באסיפה שהתקיימה באורה. מאחר שזה היה מקום מסורתי לבחור מלך, הייתה לאירוע זה משמעות סמלית חשובה. לאחר מכן נעו הבירקביינר דרומה להדלנד, שם הם אולצו לסגת צפונה שוב. אז החליט סבר לפנות מערבה, בנסותו לכבוש את ברגן בהפתעה. בכל אופן, בווס ארבו לאנשי הבירקביינר האיכרים המקומיים. למרות שהבירקביינר נחלו ניצחון, הוסר אלמנט ההפתעה של התקיפה על ברגן, דבר שאילץ את הבירקביינר לסגת מזרחה שוב. לאחר שכמעט קפאו למוות במעבר ההרים זוגנפיילט, הם העבירו את החורף באוסטרדל.

באביב הבא, לאחר שהות קצרה בויקן, שבו סבר והבירקביינר לטרונדלג. כעת הם עברו לאסטרטגיה ששמה דגש יותר על עימות ישיר עם האויב. אף על פי כן, התקפה על נידארוס, הסתיימה בתבוסה בקרב הטמרן. לאחר שנמלטו דרומה, הם נתקלו בצבאו של מגנוס ברינגרייקה וההתנגשות בין שני הכוחות הסתיימה בניצחון טקטי לבירקביינר. כשהם מעודדים מניצחונם, שבו הבירקביינר לטרונדלג והצליחו להכניע את האזור ולהישאר בנידארוס למשך החורף.

באביב 1179 תקפו מגנוס וארלינג סקקה את נידארוס ואילצו את הבירקביינר לסגת שוב. כשהם משוכנעים שהבריקביינר נמלטו שוב דרומה, נכנסו מגנוס ואנשיו לשאננות. עם זאת, סבר פנה סביב לעמק גאודל וצעד שוב לכוון העיר. שני הצבאות נפגשו ב-19 ביוני בקרב קלבסקינט. בקרב זה נהרג ארלינג סקקה והוא הסתיים בניצחון ברור לסבר. ניצחון זה הבטיח את אחיזתו של סבר בטרונדלג.

הניצחון על ההקלונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הניצחון של סבר בקלבנסקינט, השתנה אופייה של מלחמת האזרחים. אנשי טרונדלג קיבלו אותו כמלכם וכעת היו שני הצדדים במלחמה שקולים בכוחותיהם. בנקודת זמן מסוימת החלה סיעתו של מגנוס להיות מכונה "הקלונג" (Heklunger). בנורדית עתיקה משמעות המילה Hekle היא ברדס, וככל הנראה הכוונה הייתה לרמז ללבוש המסורתי של הנזירים. לפיכך נראה שאנשי סיעת ההקלונג קיבלו את שמם מהקשר ההדוק שלהם עם הכנסייה.

לאחר מכן התנהלו מספר קרבות. באביב 1180 תקף מגנוס שוב את טרונדלג, הפעם כשהוא מתוגבר במגויסים ממערב נורווגיה. אך בקרב אילבולן, שהתנהל ליד נידארוס, הובסו אנשי ההקלונג ומגנוס נמלט לדנמרק. כשמגנוס מחוץ לגבולות נורווגיה, יכול היה סבר להפליג דרומה ולכבוש את ברגן, אך אחיזתו באזור נותרה עדיין חלשה.

כשהוא נחוש להשיג ניצחון החלטי כנגד הבירקביינר, שב מגנוס בראש צי בשנה לאחר מכן. שני הכוחות היריבים נפגשו בים ב-31 במאי 1181 בקרב נורדנס. הקרב הסתיים בניצחון טקטי של הבירקביינר וההקלונג נמלטו כאשר הם חשבו בטעות שמגנוס נהרג. כשאנשיו במצב קשה, החליט סבר לסגת לטרונדלג. כעת נעשו כמה ניסיונות לנהל משא ומתן, אך אלה כשלו עד מהרה. מגנוס לא היה מוכן לקבל את סבר כמלך שותף בעל זכויות שוות וסבר לא היה מוכן להיות הוסאל של מגנוס.

כשמגנוס שולט על מערב נורווגיה ממקום מושבו בברגן, נתקל סבר בבעיות בהעברת אספקה לאנשיו. לפיכך הוא הוביל את אנשיו דרומה לויקן, שהייתה מעוז של ההקלונג. הוא היה יכול לאפשר להם לבזוז את האזור תוך גרימת נזק קל בלבד לתדמיתו. אף על פי כן מגנוס ניצל היטב את היעדרותו של סבר. בנובמבר הוא פלש לטרונדלג והצליח ללכוד ולשרוף את הצי של הבירקביינר. על סבר היה לשוב או להסתכן באובדן המעוז הבטוח שלו.

במהלך קיץ 1182 עשה מגנוס ניסיון לכבוש את נידארוס באמצעות הטלת מצור, אך הוא נהדף תוך ספיגת אבדות כבדות כאשר הבירקביינר תקפו במפתיע בלילה. כעת פתח סבר בתוכנית בנייה נמרצת של צי ספינות. ללא צי הוא לא היה יכול לפתח תקוות גדולות להרחיב את תחום השפעתו דרומה. באביב 1183 תקף סבר את ברגן עם חלק מהצי החדש שלו. תוך כדי שהוא נמנע מלהתגלות על ידי הצופים של האויב, הוא הפתיע את ההקלונג שלא היו מוכנים ולכד את כל הצי שלהם. מגנוס נמלט לדנמרק והשאיר מאחוריו את כתרו ואת שרביטו.

בקרבות הימיים של סקנדינביה בימי הביניים, היה יתרון לצד שלרשותו עמדו הספינות הגדולות והגבוהות ביותר, מאחר שפרוש הדבר היה שהצוות היה יכול לתקוף את האויב מנקודה גבוהה עם קליעים ועם כלי נשק אחרים. סבר בנה את הספינה הגדולה ביותר שהייתה קיימת באותה תקופה, ה"מריסודה". בשל גודלה הרב, הייתה יעילותה של ה"מריסודה" מוגבלת והיא הייתה שמישה רק בתוך פיורדים צרים. בין אם בשל מזל טוב או בשל אסטרטגיה נכונה, מצב זה התגלגל עד מהרה לידיו של סבר.

בראשית אביב 1184 שב מגנוס לוויקן מדנמרק עם ספינות חדשות. באפריל הוא הפליג צפונה לברגן. בערך באותה עת יצא סבר למחוז סוגן כדי לדכא שם מרידה מקומית וכאשר מגנוס הגיע לברגן ביוני, הוא עדיין היה שם. לאחר שהוא רדף אחר קומץ אנשי הבירקביינר שהיו בברגן, יצא מגנוס שוב לים כאשר הוא שמע את החדשות על מצבו של סבר. שני הציים נפגשו בפימרייט שבסוגנפיורד הצר והארוך. קרב פימרייט היה שדה המאבק האחרון בין הבירקביינר לבין ההקלונג. לרשותו של מגנוס היו כמה ספינות גדולות, אך אף אחת מהן לא הייתה גדולה כמו ה"מריסודה". בעוד שה"מריסודה" העסיקה את מחצית מספינות האויב, תקפו שאר הספינות את שארית הצי של מגנוס. הפאניקה החלה להתפשט כאשר אנשי ההקלונג החלו להימלט אל סיפוני ספינותיהם הגדולות. עד מהרה החלו ספינות אלו להיות עמוסות יתר על המידה והן החלו לשקוע. רבים מהאנשים הפצועים והתשושים לא היו מסוגלים לצוף על פני המים והם טבעו, כולל מגנוס עצמו. רוב שכבת הפיקוד של ההקלונג איבדה שם את חייה, יחד עם אנשים רבים משני הצדדים. כשהיא נטולת שכבת הנהגה, הפסיקה סיעת ההקלונג להתקיים כסיעה פוליטית. כעת יכול היה סוף סוף סבר, לאחר שש שנות מאבק, לטעון להיותו המלך היחיד וללא מתנגדים של נורווגיה.

מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעת, כאשר הכומר המתוסכל וחבורת הנוודים וחסרי הבית שלו הפכו להיות מלך ושליטי נורווגיה, פעל סבר כדי לייצב את שלטונו. הוא הציב את נאמניו בעמדות בכירות בכל רחבי הממלכה וניהל משא ומתן לבריתות נישואים בין האצולה הוותיקה לבין האצולה החדשה. סבר עצמו נשא לאישה את מרגרטה, בתו של אריק התשיעי, מלך שוודיה ואחותו של קנוט הראשון, מלך שוודיה.

למרות שנורווגיה חוותה כמה עימותים בעשורים שלפני כן, הניצחון גרם לפיוס עם מתנגדיו של סבר. פיוס במקרה של סבר היה קשה. הייתה זו מלחמה ארוכה בה נפלו חללים רבים יותר בהשוואה לעימותים שקדמו לה. רוב שושלות האצולה הוותיקות איבדו את אנשיהם והם היו צמאי נקם. יותר מכך, אותם אנשים רבים שלא היו ממוצא אריסטוקרטי עלו כעת בדרגה והציבו קשיים רבים לאלו שהתקשו לקבל את מעמדם החדש של אלו. תקופת השלום לא האריכה ימים.

הקובלונגים והאויסקיגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1185 עלה כוחה של סיעת הקובלונגים בוויקן. מנהיגם, יון קובלונג, היה נזיר לשעבר וטען להיותו בנו של אינגה הראשון. במובנים רבים הייתה קבוצה זו היורשת הישירה של ההוקלונג, כשרבים מחבריה היו בנים למשפחות לשעבר של ההוקלונג. עד מהרה השיגו הקובלונוגים שליטה במזרח ובמערב נורווגיה, מעוזם הוותיק של ההוקלונג.

בסתיו 1186 תקפו הקובלונגים את נידארוס. מתקפה זו באה על סבר בהפתעה. הוא התבצר בטירת סיון (ציון) שנבנתה לאחרונה. הקובלונגים, שלא הצליחו לכבוש את הטירה, נאלצו לסגת. ב-1188 הפליג סבר בראש צי גדול. הם נתקלו ביריביהם לראשונה בטונסברג, אך אף אחד מהצדדים לא העז להתייצב לקרב של ממש. הקובלונגים חמקו לברגן. סבר תקף את ברגן זמן קצר לפני חג המולד. יון קובלונג נהרג, וכך הסתיימה ההתקוממות של הקובלונגים. לאחר מכן התרחשו כמה מרידות קטנות, אך אלה מעולם לא היו יותר מאשר מעשי שוד והן דוכאו ברמה המקומית.

האיום הבא לשלטונו של סבר הגיע ב-1193 מצדה של סיעת האויסקיגן. קבוצה זו העמידה בראשה כטוען לכתר את זיגרוד מגנוססון, ילד שנטען שהוא בנו הבלתי חוקי של מגנוס החמישי. המנהיג בפועל של קבוצה זו היה הלקייל יונסון שהיה אחיו החורג של מגנוס. כשהוא קושר קשר עם האראלד מדדסון, רוזן אורקני, קיבץ הלקייל את רוב אנשיו באורקני ובאיי שטלנד, מכאן שם הקבוצה. לאחר שהתבססו בוויקן, הפליגו האויסקיגן לברגן. למרות שהם כבשו את העיר ואת סביבתה, החזיק כוח של אנשי הבירקביינר את טירת סיון. באביב 1194 הפליג סבר דרומה כדי להתעמת אם האויסקיגן. ב-3 באפריל נפגשו שני הציים בקרב פלורואג. כאן הוכיח את עצמו הניסיון הקרבי של אנשי הבריקביינר. הלקייל ורוב אנשיו נהרגו בקרב.

סבר והכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה הנורווגית אורגנה כארכיבישופות עצמאית בנידארוס (טרונדהיים) ב-1152. אייסטיין ארלנדסון, שנבחר להיות הארכיבישוף ב-1161, היה מתומכיו העיקריים של מגנוס החמישי. בתמורה, הובטח מעמדה של הכנסייה כמוסד עצמאי והיא זכתה בפריבילגיות שונות.

ב-1183 שב אייסטיין לנידארוס מאנגליה ובמהלך שנותיו האחרונות שררה רגיעה ביחסים בין הכנסייה לבין המלוכה. כאשר מת אייסטיין ב-26 בינואר 1188, נבחר אריק איברסון, הבישוף של סטבנגר, כיורשו. בשלב זה קיווה סבר ככל הנראה שמערכת היחסים שלו עם הכנסייה תעלה על דרך המלך. לפיכך הוא פנה לאריק מתוך תקווה כי זה יכתירו, הוכחה ניצחת להכרה בו. אף על פי כן, מבחינתו של הבישוף אריק, לא היה סבר יותר מאשר מורד ורוצח המלך.

כעת הסלים המצב לקרע גלוי כאשר ניסח סבר רשימה של זכויות של הכנסייה שהיו מנוגדות לחלוטין לחוק הכנסייה שכונן על ידי אולף השני ("הקדוש"), מייסדה של הכנסייה הנורווגית. הבישוף אריק הטיף מצדו כנגד המלך וכנגד אנשיו ושלח מכתבי תלונה לאפיפיור. ב-1190 ניסה סבר לאלץ את האריכיבישוף להיכנע לו, בטוענו שאריק עבר על החוק כאשר החזיק כוח חמוש של 90 איש. על פי החוק היה משמר הארכיבישוף מוגבל ל-30 איש. במקום לציית לרצונו של המלך, נמלט אריק ללונד (כיום בדרום שוודיה ואז בשליטת דנמרק), שם היה מקום מושבו של הארכיבישוף של דנמרק. משם הוא שיגר משלחת לרומא כדי לבקש את עצתו של האפיפיור.

בהיעדרו של הארכיבישוף, הידק סבר את שליטתו בבישופים ובמיוחד בניקולס ארנסון. ניקולס היה אחיו למחצה של אינגה הראשון וב-1190 הוא נבחר להיות הבישוף של אוסלו בניגוד לרצונו של סבר. לאחר התבוסה של האויסיקיגן בקרב פלורואג, זימן סבר פגישה עם ניקולס בה הוא טען שבידיו הוכחה שהבישוף שיתף פעולה עם האויסקיגן. המלך האשים את ניקולס בבגידה ואיים עליו בעונש חמור. ניקולס נכנע לרצונו של סבר וב-29 ביוני, יחד עם הבישופים האחרים, הוא הכתיר את סבר כמלך נורווגיה. הכומר האישי של סבר נבחר להיות בישוף ברגן.

בינתיים, קיבל הארכיבישוף אריק תשובה מרומא. במכתב שנשלח ב-15 ביוני 1194 הניח האפיפיור סלסטינוס השלישי את הבסיס לזכויות היסודיות של הכנסייה הנורווגית ותמך באריק בכל דבר ועניין. כשהוא שואב את כוחו ממכתב זה, יכול היה כעת אריק להטיל נידוי על סבר ולהורות לבישופים הנורווגים להצטרף אליו במקום גלותו בדנמרק.

באביב הבא שלח סבר את תור, הבישוף של האמר, לרומא, כדי לשטוח את טענותיו לפני הכס הקדוש. הוא יצא בדרכו בחזרה לנורווגיה בראשית 1197, ולפי הסאגות הוא נשא בכליו מכתב מהאפיפיור שביטל את הנידוי של סבר. בדרכו הוא עבר בדנמרק ושם הוא חלה ומת בנסיבות מסתוריות, אך לא לפני שהוא מישכן את המכתב האפיפיורי. המשכונאים נסעו לנורווגיה והעבירו את המכתב לידיו של סבר שעשה בו שימוש כהוכחה להסרת הנידוי. לא קיימים מקורות נוספים אודות הפרשה הזאת וכיום מסכימים רוב ההיסטוריונים שהמכתב היה מזויף.

עם מותו של סליסטינוס השלישי בינואר 1198 נכנס העימות לרגיעה זמנית עד לבחירתו של האפיפיור החדש, אינוקנטיוס השלישי, שהתעדכן במתרחש, אך עד מהרה הסלים הסכסוך. באוקטובר, הטיל האפיפיור חרם על כל נורווגיה ובמכתב שכתב לאריק הוא האשים את סבר בזיוף. הוא גם שיגר מכתבים למלכי הממלכות השכנות בהם הוא הפציר בהם להסיר את סבר מעל כסאו. אלה עשו בדיוק את ההפך: שוודיה המשיכה לתמוך באופן פעיל בבירקביינר וג'ון, מלך אנגליה שלח סוחרים שיעניקו סיוע לסבר. ב-1200 הזהיר האפיפיור את הארכיבישוף מקנטרברי שלא יקבל יותר מתנות מסבר.

בערך באותה תקופה כתב אחד ממקורביו של סבר נאום כנגד הבישופים. במסמך זה דן הכותב הבלתי ידוע ביחסים בין המלך לבין הכנסייה. בהתבססו על עבודות תאולוגיות ידועות כמו "גזירת גרטיאנוס" (Decretum Gratiani) וכמו כתביו של אוגוסטינוס, ניסה כותב המסמך להוכיח שהנידוי שהוטל על סבר היה בלתי צודק ולפיכך לא מחייב. הכותב גם ניסה להגן על זכותו של סבר למנות בישופים. כדי לתמוך בעמדה זו היה עליו להתערב בחוק הנורווגי, מאחר שהכנסייה החשיבה זה מכבר את המינויים הללו כסימוניה (מכירת משרות). כעת היה סבר עסוק מאוד בטיפול במרד של סיעת הבגלר בתמיכתה של הכנסייה והעימות הישיר מול הכנסייה היה למעשה לעניין צדדי, לפחות מבחינתו האישית.

מלחמת הבגלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1196 הוקמה סיעת הבגלר (Bagler) בהלור שבדנמרק כאופזיציה לסבר. מנהיגי הסיעה היו ניקולס ארנסון, האציל ריידר סנדמן מוויקן וזיגורד ירלסון, בנו הבלתי חוקי של ארלינג סקקה. הארכיבישוף אריק נתן גם הוא את ברכתו. כמלכם הם בחרו באינגה מגנוססון, שלכאורה היה בנו של מגנוס החמישי. לאחר מכן הם הפליגו לנורווגיה.

באותה עת שהה סבר בוויקן ושני הכוחות היריבים נתקלו אלה באלה, למרות שלא התנהלו קרבות של ממש. סבר הטיל על בנו הבכור, זיגורד, את האחריות על הפעלת הבליסטרה שהוא בנה. אף על פי כן, אנשי הבגלר שיגרו מתקפת פתע לילית שבמהלכה נהרסה הבליסטרה וזיגורד ואנשיו נסו על נפשם. סבר רתח מזעם ויותר לא הטיל על בנו תפקידי פיקוד. לאחר לחימה הססנית נוספת, הפליג סבר צפונה לטרונדהיים, שם הוא בילה את החורף. הבגלרים הכריזו על אינגה כמלך ועד מהרה תפסו את השליטה המוחלטת על אזור ויקן וקבעו את אוסלו כמרכז שלטונם.

באביב 1197 הכריז סבר על גיוס צי מהחלקים הצפוניים והמערביים של נורווגיה ובמאי הוא היה כבר מסוגל להפליג דרומה לוויקן בראש כוח שמנה יותר מ-7,000 איש. הבירקביינרים תקפו את אוסלו ב-26 ביולי ולאחר ששני הצדדים ספגו אבדות כבדות, נאלצו הבגלרים להימלט לפנים הארץ. כעת ניצל סבר את הזמן כדי לגבות מסים למימון המלחמה, אך כשהצי שהוא גייס עמד על סף מרד, הוא נסוג לברגן שם הוא החליט להעביר את החורף. הייתה זו שגיאה גורלית מצדו. בינתיים יצאו הבגלרים צפונה לטרונדלג בדרך היבשה והם נכנסו לנידארוס תוך כדי שהם נתקלים בהתנגדות קלה ביותר. חיל המצב בטירת סיון החזיק מעמד לזמן מה עד שמפקדם, טורסטיין קוגד בגד בסבר והניח לבגלרים לחדור לטירה. הבגלרים החריבו את הטירה לחלוטין. מעוזו האישי של סבר היה כעת בידי אויביו.

שנת 1198 הייתה נקודת השפל בגורלו של סבר. במאי הוא שיגר כוח לנסות לכבוש מחדש את טירת סיון. הפעם הוא כשל בהשגת אפקט ההפתעה והצי של הבירקביינרים כלל בעיקר ספינות קטנות. בקרב הימי שהתנהל לאחר מכן, הוכו הבירקביינרים קשות. לאחר קרב זה חיזקו הבגלרים את אחיזתם בטורנדלג ורבים עברו לצד שאותו הם ראו כצד המנצח.

לאחר התבוסה התנהל סבר בכבדות בחזרה לברגן. עד מהרה התנהל אחריו מרדף על ידי צבא של סיעת הבגלר שנהנה מעדיפות מספרית תחת הנהגתם של ניקולס ארנסון והלווארד מססטד. סבר המשיך להחזיק בטירת ברגן. טירה זו הוכיחה את עצמה כמעוז בלתי חדיר ושימשה לבירקביינרים בסיס פעולה בטוח. הקיץ הבא כונה "הקיץ של ברגן" והוא עמד בעיקר בסימן התנגשויות הססניות שהתנהלו באזור ברגן. ב-11 באוגוסט העלו הבגלרים את ברגן באש. החורבן היה מוחלט ואפילו הכנסיות עלו באש. כשהם עומדים בפני רעב, נמלטו סבר ואנשיו לטרונדלג.

בטרונדלג הייתה עדיין רוב האוכלוסייה נאמנה לסבר ורבים מאלו שערקו לשורות הבגלרים החליפו בחזרה את נאמנותם. סבר היה יכול כעת גם להצדיק את עצמו על בסיס הברוטליות של הבגלרים בברגן. אנשי טרונדלג הבטיחו לצייד את סבר בצי חדש ושמונה ספינות גדולות נבנו, בנוסף לכמה ספינות תובלה שהוסבו כספינות מלחמה. בראשית יוני הפליגו הבגלרים לפיורד טרונדהיים. ב-18 ביוני 1199 נפגשו שני הציים בקרב סטרינדפיורד. כאן זכה סבר בניצחון מוחץ ושארית הכוח של הבגלרים נמלט לדנמרק.

כעת יכול היה סבר להחזיר לעצמו את השליטה על ויקן והוא התכונן לבלות את החורף באוסלו, אך האזורים הכפריים נותרו ברובם עוינים כלפיו. בראשית אותה שנה התרחש מרד ספונטני כשהמון רב החל לשעוט לכוון אוסלו כדי להפיל את שילטון הבירקביינר. צבא איכרים זה לא היה מאומן ולא מאורגן והיה כוח בלתי שקול מול צבא הבירקביינרים שחושל בקרבות. בקרב שהתנהל ב-6 במרץ 1200 הובסו האיכרים. אף על פי כן, אחיזתם של הבירקביינרים באזור הייתה עדיין חלשה וסבר החליט להפליג בחזרה לברגן.

כתוצאה מכך יכלו הבגלרים לשוב בכוח מלא מדנמרק ועד מהרה הם החזירו לעצמם את שליטתם במזרח נורווגיה. שני הצדדים בילו את השנה הבאה בפשיטות אלה על השטחים של אלה מבלי להשיג הישגים טריטוריאליים, למרות שידם של הבירקבניירים בשדה הקרב הימי הייתה על העליונה.

באביב 1201 הפליג סבר מברגן בראש צי גדול מגויס אל מה שיהיה המערכה האחרונה שלו. כשצבא זה עומד לרשותו, הוא היה יכול לגבות במהלך הקיץ מסים ללא התנגדות מהאוכלוסייה משתי גדות הפיורד של אוסלו. בספטמבר הוא הציב מחנה בטונסברג והטיל מצור על מבצר טונסברג, שהוחזק על ידי חיל מצב בפיקודו של ריידר סנדמן. המצור נמשך בשל העובדה שמנהיגי הבגלר לא העזו לשלוח תגבורת כדי להקל על חיל המצב, שלא נפל מול כל הטקסיסים של סבר. לבסוף, ב-25 בינואר, נכנעו ריידר ואנשיו וסבר החליט להפליג בחזרה לברגן.

במהלך מסעו זה, נפל סבר למשכב ועם הגעת הצי לברגן הוא כבר גסס. על ערש דווי מינה סבר את בנו היחיד שנותר בחיים, הוקון, כיורשו ובמכתב שכתב לו הוא יעץ לו לנסות להגיע לפיוס עם הכנסייה. סבר מת ב-9 במרץ 1202.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סבר, מלך נורווגיה בוויקישיתוף