ספרות פרולטרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ספרות פרולטרית היא ספרות שנוצרה בעיקר על ידי סופרים ממעמד הפועלים עבור הפרולטריון בעל מתודעה המעמדית. אף על פי שהאנציקלופדיה בריטניקה קובעת כי מכיוון שספרות זו היא "למעשה מכשיר מהפכה ייעודי", היא יוצאת לאור לעיתים קרובות מטעם המפלגה הקומוניסטית או אוהדי השמאל,[1] הרומן הפרולטרי סווג אף הוא, בלי קשר למהפכה, כרומן "על מעמד הפועלים ועל חיי מעמד הפועלים; אולי מתוך כוונה לעשות תעמולה".[2] הדגש השונה הזה עשוי לשקף הבדל בין מסורות רוסיות, אמריקאיות ואחרות של כתיבה למעמד הפועלים, לזו של בריטניה. המסורת הבריטית לא הושפעה במיוחד מהמפלגה הקומוניסטית, אך היו לה שורשים בין היתר בתנועת הצ'רטיסטית, תנועת העובדים ההמונית הראשונה בעולם ובסוציאליזם.[3] יתר על כן, חוקר הספרות הבריטי ה. גוסטאב קלאוס, בספרו "רומן סוציאליסטי: לקראת תחיית המסורת" (1982) העוסק בסופרי מעמד הפועלים, מציין כי המונח "פרולטריון" שהיה עכשווי בזמנו, נמצא בנסיגה בעולם, בעוד המושגים המתחרים של 'מעמד הפועלים' ו'סוציאליסט' ממשיכים לשלוט באותה רמת דבקות".[4]

המילה פרולטריון משמשת גם לתיאור יצירות על מעמד הפועלים שנכתבו על ידי סופרים בני מעמד הפועלים, כדי להבדיל ביניהם לבין יצירות של סופרים ממעמד הביניים כמו צ'ארלס דיקנס ("זמנים קשים"), ג'ון סטיינבק ("ענבי זעם"), והנרי גרין ("קיום").[5] באופן דומה, ואף על פי שחלק מיצירותיו של המשורר ויליאם בלייק (1757–1827) הן דוגמאות מוקדמות לספרות מעמד הפועלים, כולל שני השירים "מטאטא הארובה", שפורסמו ב"שירי התמימות" בשנת 1789 ו"שירי חוויה" בשנת 1794, העוסקים בנושא עבודת ילדים,[6] בלייק, עצמו, שאביו היה סוחר, לא היה סופר פרולטרי.

רומן פרולטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרולטרים הם חברים במעמד הפועלים. הרומן הפרולטרי הוא תת-ז'אנר של הרומן, שנכתב על ידי פועלים, בעיקר עבור פועלים אחרים. זה חופף ולעיתים מהווה שם נרדף לרומן מעמד הפועלים,[7] רומן סוציאליסטי,[8] רומן בעיות חברתיות (גם רומן בעיות, רומן סוציולוגי או רומן חברתי),[9] רומן תעמולה או תזה,[10] או רומן הריאליזם הסוציאליסטי.

הרומן הפרולטרי עשוי להגיב על אירועים, מערכות ותיאוריות פוליטיות, ונתפס לעיתים קרובות כאמצעי לקידום רפורמה חברתית או מהפכה פוליטית בקרב מעמד הפועלים. ספרות פרולטרית נוצרה ברובה על ידי סופרים קומוניסטים, סוציאליסטים ואנרכיסטים. התקופה שבין 1930 עד 1945 בפרט, הניבה רומנים רבים כאלה שעסקו בחייהם של עניים. עם זאת, היו יצירות מז'אנר זה לפני תאריכים אלה וגם לאחריהם. בבריטניה המונח ספרות מעמד הפועלים, שימש בדרך כלל להקשר רחב יותר. במסגרת זו כוונת כותבי הספרות הפרולטרית היא לרומם את העובדים משכונות העוני ולהעניק להם השראה לאמץ אפשרויות לשינוי חברתי או למהפכה פוליטית. ככזו היא סוג של סיפורת פוליטית.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופרים החשובים ביותר של מעמד הפועלים התכנסו בקונגרס הסופרים האמריקני הראשון בשנת 1935. ליגת הסופרים האמריקאים נתמכה על ידי המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. בין הסופרים הבינלאומיים המפורסמים שהשתתפו בקונגרס היו גאורג פינק (Georg Fink) (שם בדוי של הסופר הגרמני קורט מונזר), מייק גולד (Mike Gold) מניו יורק (שניהם יהודים), חוסה רבואלטאס (José Revueltas) ממקסיקו, ניקומדס גוזמאן (Nicomedes Guzmán) מצ'ילי, חורחה איקזה (Jorge Icaza) מאקוודור, ורבים אחרים.

בארצות הברית היה מייק גולד, מחבר הרומן "יהודים ללא כסף", הראשון שקידם ספרות פרולטרית במגזין של מקס איסטמן "המשחרר" ואחר כך ב"ההמון החדש". עיתון המפלגה הקומוניסטית, "העובד היומי" פרסם גם כן ספרות, כמו גם מגזינים רבים אחרים, ביניהם "הסדן" ("The Anvil"), בעריכת ג'ק קונרוי, "ההדף" ו"סקירת הפרטיזן.[דרוש מקור]

דוגמאות נוספות לכתיבה פרולטרית אמריקאית כוללות את "ספינת המוות" (1926) של ב. טראוון, (אם כי יש להניח כי טראוון נולד בגרמניה); "בת הארץ" (1929) של אנייס סמדלי; "כלבי תחתית" (1929) של אדוארד דלברג; "המנושל" (1933) של ג'ק קונרוי; "סטאד לוניגן" (טרילוגיה, 1932–1935) של ג'יימס ט. פארל; "ארץ העשרים" (1934) של רוברט קנטוול; "קרא לזאת שינה" (1934) שלהנרי רוט; מרידל לה סואור, "הצדעה לאביב" (1940) של מרידל לה סואור "ויונונדיו" (נכתב בשנות ה-30, פורסם 1974) של יונונדיו.

לא נכללים כאן סופרים כמו ג'ון סטיינבק, תאודור דרייזר וג'ון דוס פסוס, שכתבו על מעמד הפועלים, אף שהגיעו מרקע אמיד יותר.

רוסיה הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרולטקולט (Prolletkult) הייתה תנועה חשובה בשנותיה הראשונות של המהפכה הרוסית, שקמה במטרה לעודד אוריינות והשכלה. זה היה משהו שונה לגמרי מהרומן הפרולטריוני המאוחר, המסורתי והריאליסטי של שנות סטלין.

בשנות ה-30 הפך הריאליזם הסוציאליסטי למגמה השלטת ברוסיה. דמותו המובילה הייתה מקסים גורקי, שהניח את היסודות לסגנון זה עם יצירותיו "האם" והמחזה שלו "אויבים" (שניהם משנת 1906). גורקי תיאר את חייהם של אנשים בשכבות הנמוכות ביותר ובשולי החברה, וחשף את תלאותיהם, ההשפלה והברוטליזם שלהם.[11] עם זאת, הוא לא בא ממשפחה ממעמד הפועלים וכמותו גם לא אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי,[12][13] סופר בולט נוסף מהשנים הראשונות שלאחר המהפכה הרוסית של 1917.

עם זאת, ניקולאי אוסטרובסקי הוא סופר חשוב מהתקופה הסובייטית המוקדמת, בן למשפחה ממעמד הפועלים. הרומן שלו "כיצד חוסמה הפלדה" (1932) היה בין היצירות המצליחות ביותר של הספרות הרוסית, עם עשרות מיליוני עותקים שנדפסו בשפות רבות ברחבי העולם.[14][15] זהו ספר אוטוביוגרפיה בדיוני על חייו של אוסטרובסקי, אשר חווה ילדות קשה של מעמד הפועלים והפך לחבר בתנועת הנוער קומסומול ביולי 1919 והתנדב לצאת לחזית. גיבור הרומן, פאבל קורצ'גין, ייצג את "הגיבור הצעיר" של הספרות הרוסית: גיבור המקדיש עצמו למטרותיו הפוליטיות, המסייעות לו להתגבר על הטרגדיות שלו.[16]

לאוניד לאונוב (1899–1994) היה סופר ומחזאי סובייטי. הרומן שלו "היער הרוסי" (1953) זכה לשבחים על ידי הרשויות כספר מופת סובייטי העוסק במלחמת העולם השנייה שאף זכה בפרס לנין, אך רמיזותיו כי המשטר הסובייטי כרת את "סמל התרבות הרוסית הישנה" גרם לאי נחת מסוימת, וניקיטה חרושצ'וב הזכיר לסופר כי "לא כל העצים מועילים ... מדי פעם יש לדלל את היער."[17]

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה של רוברט טרסל

המשורר ג'ון קלייר (1793–1864) היה סופר בריטי של תחילת ספרות מעמד הפועלים. קלייר היה בנו של פועל חווה, ונודע בזכות תיאוריו החגיגיים של הכפר האנגלי והקינה שקונן על פילוגו.[18] שירתו עברה הערכה מחודשת משמעותית בסוף המאה העשרים והיא נחשבת כיום לאחת מהפואטיקות החשובות ביותר במאה ה-19.[19] הביוגרף שלו ג'ונתן בייט קובע כי קלייר היה "המשורר הגדולה ביותר בן מעמד הפועלים שאנגליה יצרה אי פעם. איש מעולם לא כתב בעוצמה רבה יותר על הטבע, על ילדות כפרית ועל האני המנוכר והבלתי יציב".[20]

דוגמה לרומן מעמד הפועלים של אמצע התקופה הוויקטוריאנית הוא "סאנשיין וצללים", פרי עטו של חבר התנועה הצ'רטיסטית תומאס מרטין וילר, ספר שהפך לסדרה בהמשכים בשנים 1849–1850.[21] חבר נוסף של תנועה זו הוא המשורר הסנדלר תומאס קופר שבעודו בכלא בגין נאום מסית שנשא "צעד בעקבותיו של ג'ון בוניאן ורדיקלים אחרים וכתב באופן יצירתי על נושאים של דיכוי ואמנציפציה".[22]

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אהבתו של המובטל", ספרו של וולטר גרינווד (1933) תואר כ"דוגמה מצוינת" לרומן פרולטרי אנגלי.[23] הוא נכתב בראשית שנות השלושים כתגובה למשבר האבטלה שהורגש באופן מקומי, ארצי ובינלאומי. הספר מתרחש בפארק האנקי, שכונת העוני התעשייתית בסלפורד בה נולד וגדל גרינווד. הסיפור מתחיל סביב תקופת השביתה הכללית של שנת 1926, אך עלילתו העיקרית מתרחשת בשנת 1931.

כמה סופרים ממעמד הפועלים כתבו על חוויית חייהם בצי הסוחר, ביניהם ג'יימס האנלי, ג'ים פלן, ג'ורג' גארט וג'ון זומרפילד. הסופר בן ליברפול ממוצא אירי - ג'יימס הנלי כתב מספר יצירות המבוססות על חוויותיו בים כמו גם על היותו בן למשפחת ימאים. דוגמה מוקדמת לכך היא הנובלה "המסע האחרון" (1931), במרכזה עומד ג'ון ריילי, שעדיין עובד רק מפני ששיקר בנוגע לגילו.[24] אף על פי שריילי נמצא באמצע שנות השישים יש לו משפחה צעירה, שתאלץ לחיות בעתיד מהפנסיה הבלתי מספקת שלו.[25] במובן אחר זהו מסעו האחרון של ריילי, מכיוון שנואש מהעתיד הוא משליך את עצמו לכבשן הספינה: "ראה את כל חייו מוארים מבעד ללהבות האלה."[26][27] בין שאר יצירותיו של האנלי ניתן למצוא את "הבן" (1931) ואת "פיות" (1935).

היו מספר סופרים וולשים שכתבו יצירות על סמך חוויותיהם ככורי פחם, כולל הסופר (ומחזאי) ג'ק ג'ונס (1884–1970), הסופרים גווין תומאס (1913–1981). לואיס ג'ונס (1897–1939), וגווין ג'ונס (1907–1999), והמשורר אידריס דייוויס (1905–1953). ג'ק ג'ונס היה בנו של כורה ממרית'ר טיידפיל שהיה בעצמו כורה מגיל 12. הוא היה פעיל בתנועת האיגוד ובפוליטיקה, החל מהמפלגה הקומוניסטית, אך במהלך חייו היה מעורב, במידה מסוימת, בכל המפלגות הבריטיות הגדולות. בין הרומנים שלו מחיי מעמד הפועלים ניתן למנות את "כיכר רונדה" (1935) ו"מיועד לחגיגה" (1938). ההתפתחות הפוליטית של כורה צעיר היא נושאו של "סמארדי" (1937), הרומן של לואיס ג'ונס (1897–1939) הוא ברובו אוטוביוגרפי. גווין תומאס (1913–1981) היה גם בנו של פחם מעמק הרונדה, שזכה במלגה לאוניברסיטת אוקספורד והפך למנהל בית ספר. הוא כתב 11 רומנים וכן סיפורים קצרים, מחזות ותסריטים לרדיו וטלוויזיה, שרובם התמקדו באבטלה בעמק רונדה בשנות השלושים. הספר שהביא לתומאס את פרסומו היה קובץ סיפורים קצרים, "איפה שמתי את רחמי: סיפורי עם מוולש המודרנית", שהופיע בשנת 1946. סופר אחר שנמלט מהרקע הפרולטרי שלו היה גווין ג'ונס (1907–1999). הוא כתב על חיי העולם הזה ברומנים ובסיפורים קצרים, כולל "זמנים כמו אלו" (1936) שחוקר את חייה של משפחה ממעמד הפועלים במהלך שביתת הכורים (1926). עמקי המכרות ייצרו משורר משמעותי שבא ממעמד הפועלים באידריס דייוויס (1905–1953), שעבד ככורה פחם לפני שהוכשר כמורה. בתחילה הוא כתב בשפה הוולשית "אך המרד בדת חדרי התפילה", בשילוב עם השפעתם מעוררת ההשראה של משוררים אנגלים" הובילו אותו לכתוב באנגלית. ספרו "גוואליה דזרטה" ("Gwalia Deserta") משנת 1938 עוסק בשפל הגדול, ואילו נושא ספרו "הקיץ הכועס" (1943) הוא שביתת הכורים של שנת 1926. ריס דייוויס, מחבר הספר "זמן לצחוק" (1937), ומנה גלי, סופרת "שביתת הממלכה" (1959) ו"המכרה הקטן" (1962), אף שלא היו בני מעמד הפועלים, כתבו גם הם על החיים בעמקי המכרות של ניו סאות' ויילס. הרולד הסלופ, מחבר הרומן "האדמה שמתחת" (1946) היה אף הוא כורה פחם, מצפון מזרח אנגליה, וכך גם סיד צ'פלין שכתב את "התפר הדק" (1949).

שניהם אלן סיליטו, עם ספרו "ליל שבת ובוקר יום ראשון" (1958) וסטן ברסטו, עם "סוג של אהבה" (1960), היו סופרי מעמד הפועלים הקשורים לקבוצת המחזאים בני מעמד הפועלים המכונה גברים צעירים וכועסים. הם היו קשורים גם לריאליזם של כיור המטבח, תנועה ספרותית שהשתמשה בסגנון של ריאליזם חברתי. חברי תנועה זו תיארו לעיתים קרובות את הסיטואציות הביתיות של בריטים ממעמד הפועלים המתגוררים בשכירות בבתי מגורים דחוסים ומבלים את שעות אחרי העבודה שלהם בשתייה בפאבים מטונפים, כדי ללמוד סוגיות חברתיות ולדון במחלוקות פוליטיות. עם זאת, חלק מהכותבים שקשורים אף הם לשתי התנועות הללו, כמו ג'ון אוסבורן וג'ון בריין, לא באו ממעמד הפועלים.[28][29]

מפורטים להלן כמה משמותיהם של סופרים חשובים נוספים של מעמד הפועלים הבריטי מהמאה העשרים, ושל ספריהם: רוברט טרסל, "הפילנתרופים מסמורטטי המכנסיים" (1914); ג'יימס סי וולש, "העולם התחתון" (1920); אתל קרני הולדסוורת', ה"עבדות הזו" (1925); אלן ווילקינסון, "התנגשות" (1929); לואיס גראסיק גיבון, "כתב היד הסקוטי" (טרילוגיה, 1932–1934); בארי היינס, "הבז המכור" (1968); ויליאם מקלווני, "דוצ'רטי" (1975); פאט בארקר, "רחוב יוניון" (1982); ג'יימס קלמן, "מוביל האוטובוסים" (1984); אירווין ולש, "טריינספוטינג" (1993).[30]

אדוארד בונד הוא דרמטולוג חשוב בן מעמד הפועלים והמחזה שלו "הצילו" (1965) הפך לאחד למפורסמים ביותר בתולדות התיאטרון הבריטי של המאה העשרים. "הצילו" מתעמק בחייהם של קבוצת צעירים ממעמד הפועלים בדרום לונדון, שדוכאו - כפי בראייתו של בונד - על ידי מערכת כלכלית אכזרית ולא מסוגלים לתת לחייהם משמעות, ונסחפים בסופו של דבר לאלימות הדדית ברברית.[31]

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני סופרים צרפתים מובילים שנולדו במעמד הפועלים היו ז'אן ז'יונו (1895–1970) והנרי פוליי (1896–1980).

ז'אן ז'יונו היה בנם של סנדלר[32] וכובסת, שבילה את רוב חייו במנוסק, האלפים של פרובאנס העילית. הוא היה קורא רעבתן שנאלץ לעזוב את בית הספר בגיל שש עשרה כדי לעבוד בבנק ולסייע בפרנסת משפחתו. הוא פרסם את הרומן הראשון שלו "קולין" בשנת 1929, שזיכה אותו בפרס ברנטאנו וב-1,000 דולר, ותרגום של ספרו לאנגלית,[33] הוא עזב את הבנק בשנת 1930 כדי להתמסר לכתיבה במשרה מלאה.[34]

הרומנים שז'יונו שפרסם בשנות השלושים של המאה העשרים מתרחשים בפרובאנס, עם איכרים כגיבורים, ומציגים השקפה פנתיסטית של הטבע.[35] מרסל פניול ביסס שלושה מסרטיו על יצירתו של זז'יונו מהתקופה הזו: לזכות מחדש, עם פרננדל ומוזיקה של הונגר, "אנג'לה", ו"אשת האופה", עם ריימו.

לאחר מלחמת העולם השנייה תכנן ז'אן ז'יונו לכתוב רצף של עשרה רומנים בהשראת "הקומדיה האנושית" של בלזק, בהם היה מתאר דמויות מכל שכבות החברה ולא רק איכרים, ומנגיד רגעים שונים בהיסטוריה על ידי תיאור חוויותיהם של חברי אותה משפחה בהפרש של מאה שנה. אך ז'יונו השלים רק את ארבעת הרומנים של הוסארד, שהתנגדו לאקיסטנציאליזם.[35]

הנרי פולאי היה בנו של נגר ופועל קני סוכר, שהתייתם בגיל ארבע עשרה. בנוסף לכתיבת רומנים פולאי היה פעיל בעידוד הכתיבה של מעמד הפועלים בצרפת משנות ה-30.[36] הוא מחברם של מספר רומנים, מאמרים על הקולנוע, הספרות והמסורות הפופולריות. בין הרומנים שכתב היו מספר יצירות אוטוביוגרפיות: "הם היו ארבעה" (1925); "לחם יומי: (1931); "עלוב הנפש של כדור הארץ" (1935); "חייל של כאב" (1937); "הניצולים: חייל של כאב 2" (1938); "לבד בחיים עד 14 שנים" (פורסם לאחר מותו ב-1980). ברומנים אלה, המבוססים על חייו שלו, מתאר פולאי משפחה ממעמד הפועלים.[37]

קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הספרות הפרולטרית בקוריאה הונעה בתחילה על רקע סיפוח קוריאה על ידי יפן בשנת 1910 והתנאים ששררו בעקבות זאת במדינה.[38] הספרות הפרולטרית פעלה כתנועה שניסתה לאחד את קוריאה נגד המעבר לאימפריאליזם ולקפיטליזם שהובאה על ידי יפן הקולוניאלית וממשלתה שכבשה את קוריאה מנקודת הסיפוח עד תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945. תנועת הספרות הפרולטרית הקוריאנית התבלטה במיוחד בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים, עם התגבשותן של קבוצות חברתיות ותרבותיות מרובות שיצרו, דנו וסבו סביב אמנות פרולטרית.[39]

יצירות של ספרות פרולטרית קוריאנית שנכתבו לפני 1927 נסבו סביב שחזור ורפורמה של סוגיות חברתיות. דוגמה אחת כזו יכולה להיות הסיפור הקצר "רעב ושחיטה" (1925) מאת הסופר צ'ו סו-היי (Ch'oe Sŏ-hae), שפורט על בעיות כמו אפליה בין המעמד העשיר לשכבות העניות.[40] אחרי 1927, הספרות הפרולטרית הקוריאנית החלה לסוב סביב רעיונות בהם היו מעורבים אינטלקטואלים במקום להתמקד במאבקים בין העשירים לעניים.

תנועות תרבותיות, בעיקר אלה של פוליטיקה שמאלנית, היו מהותיות בהנעת הז'אנר והתנועה הפרולטרית בקוריאה. יומגונסה (Ygunmgunsa), שפירושו לפיד ההמונים, הייתה קבוצה ותנועה שנוסדה בשנת 1922 והובלה על ידי הסופר סונג יונג, ובנתה את מוקד פעילותה סביב ספרות הנוגעת לסוגיות חברתיות ופוליטיקה מעמדית. פאסקיולה (Paskyula) הייתה קבוצה שהגיבה וסיפרה על ספרות ואמנות שבשגרה, עם יותר דגש על ההיבטים התרבותיים של החומרים. שתי קבוצות אלה היוו את המעגלים המרכזיים בתנועת האיחוד אשר ייצגה את תערובת האידיאלים הפרולטריים והבורגניים שהניעו בתחילה את ז'אנר הספרות הפרולטרית בקוריאה הכבושה על ידי יפן.[41][42]

סונג יונג, ראש תנועת יומגונסה וסופר מפתח במעגל כתב בעיקר מתוך כוונה ליצור סולידריות בתוך קוריאה כמו גם עם יפן באמצעות כתיבתו.[43] שתי יצירות, "אהבתנו" משנת 1929, ו"להניע שינוי" משנת 1930 מדגישות את האידאולוגיה של יונג לאיחוד במסגרת כתיבתו, כמו גם את הרעיון להתרחק מהנוסטלגיה התרבותית ועבר אידילי. ב"אהבתנו", תהליך התיעוש והתפתחות הערים כתוצאה מכך מוצגים כזירות של הזדמנויות פוטנציאליות ולא כסביבות הגורמות עוול, המשרטטות דעה מנוגדת ליצירות אחרות שהופקו במסגרת התנועה. זה מופיע לראשונה דרך יונג-היי, דמות ראשית בסיפור שעוזבת בסופו של דבר את הכפר הקוריאני ונוסעת לטוקיו, בניסיון לברוח מהתרבות הפטריארכלית המדכאת של עיר הולדתה ולמצוא אחדות, עצמאות ושוויון בכוח העבודה האורבני של יפן. הרומן השני "להניע שינוי" מתרחש ביפן, ומתמקד יותר בתנועת מעמד הפועלים עצמה באמצעות קבוצה של פועלים קוריאנים ויפנים. ההחלטה מביאה לפיוס באמצעות מאמץ משולב של הפרולטריון היפני והקוריאני כאחד.

במהלך התנועה הפרולטרית, היה דחף מצד הקולוניאליסטים היפנים לדחוק את הקוריאנים הרחק מהקומוניזם. תפיסה זו נקראה צ'ון הייאנג (cho˘nhyang).[44] והיא הציתה את כתיבתן של יצירות רבות של סופרים שונים כמו "המיר של האן סואר-יה", "יום השנה החדשה של יאי קיוינג", "סיכוי של פאק צ'ואל", "שעורה" מאת "קים נאם-צ'ון" ו"ניהול" מאת קים נאם-צ'ון, שכולם פורסמו בין השנים 1939–1940.[45]

יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הספרות הפרולטרית ביפן התפתחה ממגמה ספרותית שרווחה במחצית השנייה של העשור של 1910 ועסקה בתנאי העבודה של סופרים שחוו אותם. לימים היא נקראה תנועת ספרות העובדים של תקופת טאישו. יצירות מייצגות של תקופה זו כוללות את "הכורים" של סוקו מיאג'ימה ואת "טומיז'ו הנווד" של קארוקו מיאצ'י, כמו גם יצירות העוסקות בחוויות צבאיות שהיו קשורות גם לדמוקרטיה של טאישו, שעלייתה אפשרה את התפתחות הספרות הפרולטרית ביפן. בשנת 1921, אומי קומאקי והירופומי קאנקו ייסדו את המגזין הספרותי "הזורעים", שמטרתו הייתה להביא לרפורמה עכשווית הן בסצנה הספרותית והן בחברתית. "הזורעים" משך תשומת לב בשל תיעוד הטרגדיות שהתרחשו בעקבות רעידת האדמה והצונמי בקאנטו ב-1923.

בשנת 1924, הושק מגזין "החזית הספרותית" (文芸戦線) על ידי האצ'ונוסוקה היראבאיישי וסואקיצ'י אאונו והפך למגזין המוביל של תנועת הספרות הפרולטרית היפנית. יצירות חדשות כגון "הזונה" של יושיקי האיימה ו"עדר חזירים" של דנג'י קורושימה (豚群) גם החלו להופיע במגזין.[דרוש מקור]

בשנת 1928 נוסדה הפדרציה היפנית לאומנות פרולטרית (Nippona Artista Proleta Federacio, הידועה בשם NAPF), שאיגדה תחת כנפיה את איגוד האומנים הפרולטרי של יפן, איגוד האומנים האיכרים, ואת איגוד אמני הואנגארד. הפדרציה הייתה במידה רבה באחריותם של שני סופרים לעתיד - טאקיג'י קובאיאשי (Takiji Kobayashi) וסואנו טוקונאגה (Sunao Tokunaga), והעלון של הארגון פרסם יצירות רבות ומשפיעות כמו ספינת שימורי הסרטן של קובאיאשי ו- 15 במרץ 1928 ורחוב ללא שמש של טוקונאגה. מגזין חשוב נוסף היה שיקום (Reconstruction) אשר פרסם כתבים של אקוטגאווה ריונוסוקה ו יוריקו מיאמוטו, ששבו באותה העת מברית המועצות. מו"לים אחרים ידועים יותר כמו צ'ו קרון (ביקורת מרכזית), קאיזו (שיקום) ומיאקו שינבון פרסמו גם יצירות של סופרים פרולטריים, אפילו כאלה שהיו חברים במפלגה הקומוניסטית.[46]

הסופר קוריהיטו קורייארה (Korehito Kurehara) נסע בסתר לברית המועצות בשנת 1930 לוועידת פרופינטרן, ועם שובו ב 1931 החל להתסיס לדמוקרטיזציה של ארגונים ספרותיים. זה עורר את הדחף לארגן מעגלים ספרותיים במפעלים ובאזורים כפריים, ויצר מקור חדש של קוראים וסופרים במקומות אלה.

בשנת 1931, הפכה הפדרציה היפנית לאומנות פרולטרית (NAPF) לאיגוד ארגוני התרבות הפרולטרית היפנית (KOPF), המאגדת ארגונים תרבותיים מגוונים, כגון מוזיקאים יוצרי קולנוע ונוספים. האיגוד הפיק מגזינים שונים ובהם גם אישה עובדת.

ממשלת יפן רדפה קשות את הסופרים הפרולטריים, מכיוון שהמפלגה הקומוניסטית היפנית הוצאה מחוץ לחוק מאז הקמתה בשנת 1922. אף על פי שלא כל הסופרים היו קשורים למפלגה, איגוד ארגוני התרבות הפרולטרית היפנית (KOPF) היה קשור, וזה הוביל למעצרים המוניים כמו אירוע ה-15 במרץ. כמה סופרים, כמו טאקיג'י קובאיאשי, עונו למוות על ידי המשטרה, ואילו אחרים נאלצו לוותר על אמונותיהם הסוציאליסטיות.

ספינת שימורי הסרטן (1929) הוא רומן קצר מאת טאקיג'י קובאיאשי (שתורגם לראשונה לאנגלית בשנת 1933וזכה בהמשך לשתי מהדורות תרגום נוספות), מתאר את חייהם של דייגי הסרטן היפנים. הסיפור מסופר מנקודת ראות שמאלנית, והוא נוגע בתלאות עמן מתמודד הצוות וכיצד הם מנוצלים על ידי הבעלים. הספר הופק כסרט וכמאנגה.

רומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנאיט איסטראטי (1884–1935), היה סופר מעמד הפועלים הרומני, בנו של כובסת ומבריח יווני. הוא למד בבית ספר יסודי במשך שש שנים בבאלדוביניסטי, ובהמשך התפרנס כשוליה אצל שומר בית מרזח, כטבח וכרוכל. תוך כדי זאת הוא היה קורא נלהב.[47]

ניסיונות הכתיבה הראשונים של איסטראטי מתוארכים לסביבות 1907 כאשר החל לשלוח יצירות לכתבי עת סוציאליסטיים ברומניה. המאמר הראשון שלו מלון רג'ינה פורסם בכתב העת רומניה העובדת (România Muncitoare), בו פרסם מאוחר יותר את סיפוריו הקצרים הראשונים,"הגואל" (The Redeemer), "סוסו של בלן" ("Bălan's Horse"), "משפחתנו", "1 במאי". הוא גם תרם יצירות לעיתוני שמאל נוספים כגון דימינטה (Dimineaţa), אדוורול, וחיי חברה (Viaţa Socială). בשנת 1910 הוא היה מעורב בארגון שביתה בברילה. הוא נסע לבוקרשט, איסטנבול, קהיר, נאפולי, פריז (1913–1914) ושווייץ, שם התיישב לזמן מה כשניסה להבריא משחפת בה חלה). מסעותיו של איסטראטי כללו שני ניסיונות נישואים לא מוצלחים ברציפות, חזרה לתקופה קצרה לרומניה בשנת 1915 כשניסה להתפרנס כמגדל חזירים, ותקופות ארוכות של נדודים.[48] בשנת 1923 פורסם סיפורו של איסטראטי צ'ירה צ'ירלינה) עם הקדמה מאת הסופר הצרפתי המפורסם רומן רולן. זה היה הראשון בקובצי הסיפורים שלו אדריאן זוגרפי. רומאן היה מוקסם מחייו ההרפתקניים של איסטראטי, ודחק בו לכתוב יותר ולפרסם חלקים מיצירתו בקלרטה (Clarté), כתב העת שרומן רולן ואנרי ברביוס ניהלו.[49] העבודה העיקרית הבאה של איסטראטי הייתה הרומן קודין Codine.

שוודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשוודיה נודעה הספרות הפרולטרית בשנות העשרה של המאה העשרים. החלוצים הראשונים היו דן אנדרסון ומרטין קוך. ספרות פרולטרית התפרסמה ברבים בשנות השלושים של המאה העשרים, כאשר קבוצה של סופרים חסרי רקע אקדמי, אוטודידקטים כמו איוואר לו-ג'והנסון, אייווינד יוהנסון, יאן פרידגארד והארי מרטינסון החלו לכתוב על מעמד הפועלים, לעיתים קרובות מנקודת מבטו של צעיר.[50]

הספרות הפרולטרית השוודית קשורה אולי באופן הדוק ביותר לאיוואר לו-ג'והנסון, שכתב על חייהם של הסטטארה (עובדי הקבלן בחקלאות השוודית) ברומן המהולל שלו גודנאט ג'ורד (Goodnight earth,1933) ובסיפורים קצרים רבים שנאספו בספרים סטאטרנה (1936 –1937) ופרולטרי כדור הארץ (1941). יאן פרידגארד כתב גם על חייהם של הסטטארה והוא מוכר בעיקר בזכות סדרת רומנים אוטוביוגרפיים המתחילים בג'אג לארס הארד ("אני לארס הארד", 1935). הרומן הראשון שלו "לילה ביולי", (1933) עוסק בשביתה בקרב סטטארים, ומתאר אותם בצורה גסה הרבה יותר מאשר לו ג'והנסון. אייווינד יוהנסון והארי מרטינסון המשיכו לכתוב על נושאים אחרים והם קשורים לרוב לספרות הפרולטרית דרך הרומנים האוטוביוגרפיים שלהם שזכו להערכה רבה ופורסמו בשנות השלושים. מואה מרטינסון כתבה על חוויותיה שלה מחיי חווה מרודים כאישה וכאם בכמה רומנים. רודולף וורנולונד מתאר את החיים בסטוקהולם מנקודת המבט הפרולטרית במספר רומנים, ובשנת 1932 המחזה "המשפחה הקדושה" היה המחזה הראשון שנכתב על ידי סופר פרולטרי שהועלה בתיאטרון השוודי הלאומי.[51] לארס אהלין הופיע בשנת 1944 עם "טאב עם המניפסט", רומן על בחור צעיר המחפש עבודה והופך למודע פוליטי. רבים מהכותבים הפרולטריים התבלטו בספרות השוודית. אייווינד יוהנסון והארי מרטינסון נבחרו לחברי האקדמיה השוודית וחלקו את פרס נובל לספרות בשנת 1974.[50]

הספרות הפרולטרית בסקנדינביה מיוצגת גם על ידי סופרים כמו הדני מרטין אנדרסן נקסה, הנורווגי יוהאן פלקברגט וואינו לינה מפינלנד.[50]

אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופרים אוסטרלים שתרמו לספרות הפרולטרית היו קשורים בדרך כלל למפלגה הקומוניסטית של אוסטרליה; מפלגת העבודה האוסטרלית או הירוקים האוסטרלים. כמה מהסופרים הבולטים של ז'אנר זה כוללים את פרנק הארדי (כוח ללא תהילה) ודוד אירלנד (האסיר התעשייתי הלא ידוע) המספר את סיפורם של עובדי מפעל במערב סידני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנתולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קונגרס הסופרים האמריקני . בעריכת הנרי הארט. הוצאה לאור בינלאומית, ניו יורק 1935.
  • ספרות פרולטרית בארצות הברית: אנתולוגיה. נערך על ידי גרנוויל היקס, ג'וזף נורת', פול פיטרס, איזידור שניידר ואלן קלמר; עם מבוא ביקורתי מאת ג'וזף פרימן. הוצאה לאור בינלאומית, ניו יורק 1935. [52]
  • סופרים פרולטריים של שנות השלושים. נערך על ידי דייוויד מאדן, קרבונדייל: הוצאת אוניברסיטת דרום אילינוי, 1968

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרון, דניאל : סופרים בשמאל. הרקורט, ניו יורק 1961.
  • בואן-סטויק, הת'ר ונורמה שדה. למען הכבוד, הצדק והמהפכה: אנתולוגיה של הספרות הפרולטרית היפנית. הוצאת אוניברסיטת שיקגו, 2015.
  • בראון, אדוארד ג'יימס. ספרות רוסית מאז המהפכה. לונדון: ספרי קולייר, 1965.
  • צ'פמן, רוזמרין. הנרי פולאי וספרות פרולטרית 1920–1939. אמסטרדם ואטלנטה, ג'ורג'יה: רודופי, 1992.
  • Coiner, Constance. מוטב אדום: כתיבתם והתנגדותם של טילי אולסן ומרידל לה סואור. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000.
  • דל ואלה אלקאלה, רוברטו. ספרות מעמד הפועלים הבריטי: סיפורי סרבנות והמאבק נגד העבודה. לונדון: בלומסברי, 2016.
  • דנינג, מייקל. החזית התרבותית: עבודת התרבות האמריקאית במאה העשרים. ורסו, 1996.
  • אמפסון, ויליאם. "ספרות פרולטרית", בכמה גרסאות של פסטורל, עמ'.   3–23. ניו יורק: כריכה רכה כריכה חדשה, 1965.
  • פררו, מריו. Nicomedes Guzmán y la Generación del 38 . סנטיאגו דה צ'ילה: Ediciones Mar Afuera, 1982.
  • פולי, ברברה. ייצוגים רדיקליים: פוליטיקה וצורה בסיפורת הפרולטרית האמריקאית, 1929-1941 . הוצאת אוניברסיטת דיוק, 1993.
  • פוקס, פמלה. סיפורת מעמדות: בושה והתנגדות ברומן מעמד הפועלים הבריטי, 1890-1945. הוצאת אוניברסיטת דיוק, 1994.
  • פרימן, ג'וזף. מבוא לספרות הפרולטרית בארצות הברית. גרנוויל היקס ואח'. עורכים. ניו יורק: הוצאת לאור בינלאומית, 1935.
  • הואת'ורן, ג'רמי. הרומן הבריטי של מעמד הפועלים במאה העשרים. הודר ארנולד, 1984.
  • הייווד, איאן. ספרות מעמד הפועלים: מהקרטיזם ל"שיחת אימונים" . פלימות': בית נורטקוטה, 1997.
  • קיטינג, פיטר. שיעורי העבודה בסיפורת הוויקטוריאנית. לונדון: Routledge, 1971.
  • קלאוס, ח. גוסטב (עורכים). הרומן הסוציאליסטי בבריטניה. ברייטון: Harvester, 1982. 0-7108-0340-0.
  • קלאוס, ה. גוסטב. ספרות העבודה: מאתיים שנה של כתיבת מעמד הפועלים. ברייטון: Harvester, 1985. ISBN 0710806310 ISBN   0710806310.
  • קלאוס, ה. גוסטב (עורכים). עלייתה של הסיפורת הסוציאליסטית 1880-1940. ברייטון: Harvester, 1987.
  • קלאוס, ה. גוסטב וסטיבן נייט (עורכים). סיפורת תעשייתית בריטית . קרדיף: University of Wales Press, 2000. ISBN 0708315968 ISBN   0708315968.
  • ג'רג' לוקאץ'. מחקרים בריאליזם אירופי. ניו יורק: Grosset & Dunlap, 1964.
  • מרפי, ג'יימס פ . האפיזודה הפרולטרית בספרות רוסית, 1928-1932. Urbana, Ill: הוצאת אוניברסיטת אילינוי 1991.
  • נקולה, שרלוט ורבינוביץ, פאולה (עורכים). כתיבה באדום: אנתולוגיה של נשים סופרות אמריקאיות, 1930-1940 . ניו יורק: העיתונות הפמיניסטית באוניברסיטת העיר, 1988.
  • נלסון, קרי. זיכרון מהפכני: התאוששות משירת השמאל האמריקני . Routledge, 2001.
  • פארק, סוניאונג. הגל הפרולטרי: ספרות ותרבות שמאל בקוריאה הקולוניאלית, 1910-1945. הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 2015.
  • פירסון, לון. ניקומדס גוזמן : סופר פרולטרי בדורו הספרותי של צ'ילי בשנת 1938. קולומביה: הוצאת אוניברסיטת מיזורי, 1964.
  • פרומיס [אוחדה], חוסה. הרומן הצ'ילני של המאה האחרונה. סנטיאגו: לה נוריה, 1993.
  • רבינוביץ, פאולה. עבודה ותשוקה: ספרות מהפכנית של נשים בתקופת השפל באמריקה . הוצאת אוניברסיטת צפון קרוליינה, צ'אפל היל 1991.
  • Rideout, Walter B. הרומן הרדיקלי בארצות הברית: 1900–1954. הוצאת אוניברסיטת הרווארד, קיימברידג', מס' 1956.
  • אנדריי סיניאבסקי (אברם טרץ). על ריאליזם סוציאליסטי. הקדמה מאת צ'סלב מילוש. עָבָר. מאת ג'ורג' דניס. ניו יורק: פנתיאון ספרים, 1993.
  • סמית, דייוויד. תעמולה סוציאליסטית ברומן הבריטי של המאה העשרים, מקמילן, 1978
  • שטיינברג, מארק. דמיון פרולטרי: עצמי, מודרניזם וקדוש ברוסיה, 1910–1925 . איתקה: הוצאת אוניברסיטת קורנל, 2002. (על ספרות פרולטרית ברוסיה הסובייטית המאוחרת וראשית המועצות)
  • ויסינוס, מרתה. המוזה התעשייתית: מחקר בספרות בריטית מהמאה התשע-עשרה . לונדון: Croom Helm, 1974.
  • וולד, אלן מ. כותב משמאל. ורסו, 1984.
  • וולד, אלן מ. גולים מזמן עתיד. הוצאת אוניברסיטת צפון קרוליינה, 2002.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריק הומברגר, "ספרות פרולטרית ומועדוני ג'ון ריד, 1929–1935", Journal of American Studies, כרך א '. 13, לא. 2 (אוגוסט 1979), עמ '.   221–244. ב-JSTOR.
  • ויקטור סרג' ואנה אשנבאך, "האם ספרות פרולטרית אפשרית?" לימודי צרפתית בייל, מס' 39 (1967), עמ'.   137–145. ב- JSTOR.
  • RW Steadman, "ביקורת על הספרות הפרולטרית", ביקורת צפון אמריקה, כרך א '. 247, לא. 1 (אביב 1939), עמ '.   142–152. ב-JSTOR.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Encyclopædia Britannica. Encyclopædia Britannica Online Academic Edition. Encyclopædia Britannica Inc., 2013. Web. 13 Apr. 2013.<https://www.britannica.com/art/novel>.
  2. ^ J. A. Cuddon, A Dictionary of Literary Terms and Literary Criticism. (London: Penguin Books, 1999, p. 703.
  3. ^ Ian Hayward, Working-Class Fiction: from Chartism to Trainspotting. (London: Northcote House, 1997), pp. 1-3
  4. ^ Brighton: Harvest Press, 1982, p. 1.
  5. ^ John Fordham, "'A Strange Field’: Region and Class in the Novels of Harold Heslop" in Intermodernism: Literary Culture in Mid-Twentieth-Century Britain, ed. Kristin Bluemel. Published 2009 :Edinburgh University Press, note no.1, p. 71.
  6. ^ "William Blake Page (אורכב 21.05.2007 בארכיון Wayback Machine)", The Arkansas School for Mathematics, Sciences, & the Arts
  7. ^ H. Gustav Klaus, The Socialist Novel in Britain: Towards the Recovery of a Tradition. ( Brighton: Harvester Press, 1982, p. 1.
  8. ^ H. Gustav Klaus.
  9. ^ A Handbook to Literature 7th ed. (Upper Saddle River, NJ: Prentice Hall, 1996), p.487; "social problem novel." Encyclopædia Britannica. Encyclopædia Britannica Online Academic Edition. Encyclopædia Britannica Inc., 2012. Web. 02 Nov. 2012.
  10. ^ J. A. Cuddon (revised C. E. Preston), The Penguin Dictionary of Literary Terms and Literary Theory. (London: Penguin, 1999), pp. 704, 913
  11. ^ Liukkonen, Petri. "Maxim Gorky". Books and Writers (kirjasto.sci.fi). Finland: Kuusankoski Public Library. אורכב מ-המקור ב-6 July 2009. 
  12. ^ "Maxim Gorky", Encyclopædia Britannica https://www.britannica.com/biography/Maxim-Gorky
  13. ^ Revyakin< A.I. A.N. Ostrovsky. Life and Works. Moscow, 1949, p. 7.
  14. ^ http://www.chinatoday.com.cn/English/e2008/e200804/p28.htm
  15. ^ http://www.compuart.ru/article.aspx?id=8496&iid=346
  16. ^ Soviet literature: problems and people K. Zelinsky, Progress Publishers. Moscow. 1970. p. 135.
  17. ^ James H. Billington, The Icon and the Axe: An Interpretive History of Russian Culture (Knopf, 1966), p. 28.
  18. ^ Geoffrey Summerfield, in introduction to John Clare: Selected Poems, Penguin Books 1990, pp 13–22. ISBN 0-14-043724-X
  19. ^ Sales, Roger (2002) John Clare: A Literary Life; Palgrave Macmillan ISBN 0-333-65270-3.
  20. ^ Jonathan Bate, John Clare: A biography; Farrar, Straus and Giroux. 2003
  21. ^ Ian Haywood, Working-Class Fiction: from Chartism to 'Trainspotting' . (Plymouth: Nortcote House, 1997), p7
  22. ^ Ian Haywood, Working-Class Fiction, pp. 5-6.
  23. ^ J. A Cuddon, p. 703.
  24. ^ Stokes, p. 90.
  25. ^ Stokes, p. 16.
  26. ^ Paul Binding, "Man Against Fate", a review of James Hanley's Last Voyage and Other Stories. Times Literary Supplement, 5 December 1997, p.21.
  27. ^ Last Voyage and Other Stories (London: Harvill Press, 1997, p. 43.
  28. ^ Heilpern 2006, p. 24
  29. ^ "John Braine", Encyclopædia Britannica
  30. ^ Ian Haywood, Working-Class Fiction, pp. 170–2.
  31. ^ Saved, Student Edition, with Commentary and Notes by David Davis, London, Methuen Drama, 2008.
  32. ^ Daudin, Claire (1999). Jean Giono, "Colline". Rosny: Bréal. עמ' 17. ISBN 9782842913182. 
  33. ^ Fay, Eliot G. (1930). "Prix Brentano". The French Review 3 (3): 169–73. JSTOR 380090. 
  34. ^ "Jean Giono (Biographie)". aLaLettre. בדיקה אחרונה ב-17 במאי 2010. 
  35. ^ 1 2 "Jean Giono: bibliographie". Pages.infinit.net. אורכב מ-המקור ב-2018-01-21. בדיקה אחרונה ב-17 במאי 2010. 
  36. ^ See for example: Burin André and Jean Rousselot, Dictionary of Contemporary French Literature. Paris: Larousse, 1966. See especially Michel Ragon, History of Proletarian Literature in France. Paris: Albin Michel, 1974.
  37. ^ Michel Ragon, History of proletarian literature in France.
  38. ^ Floyd, Nikki. "Bridging the Colonial Divide: Japanese-Korean Solidarity in the International Proletarian Literature Movement". Yale University.  Missing or empty |url= (עזרה)
  39. ^ Author, Unknown. "Important Dates in China, Korea, Japan, and Taiwan in Proletarian Art". Duke University Press.  Missing or empty |url= (עזרה)
  40. ^ Yun-Sik, Kim (Fall 2006). "KAPF Literature in Modern Korea Literary History". Positions: East Asia Cultures Critique 14: 415–416. 
  41. ^ Kida, Emiko, Japanese-Korean Exchange within the Proletarian Visual Arts Movement, Duke University Press 
  42. ^ Chung, Kimberly. "Proletarian Sensibilities: The Body Politics of New Tendency Literature (1924–27)". Duke University Press.  Missing or empty |url= (עזרה)
  43. ^ Floyd, Nikki. "Bridging the Colonial Divide: Japanese-Korean Solidarity in the International Proletarian Literature Movement". Yale University.  Missing or empty |url= (עזרה)
  44. ^ Namhee, Lee (2007). The Making of Minjung: Democracy and the Politics of Representation in South Korea. Cornell University Press. עמ' 102. ISBN 978-0801445668.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
  45. ^ Yun-Sik, Kim (Fall 2006). "KAPF Literature in Modern Korean Literary History". Positions: East Asia Cultures Critique 14: 418–419. 
  46. ^ Perry, Samuel (2014). Recasting Red Culture in Proletarian Japan: Childhood, Korea, and the Historical Avant-Garde. Honolulu: University of Hawaii. עמ' 3. ISBN 9780824838935. 
  47. ^ Roger Dadoun, Panait Istrati, L'Arc, Aix-en-Provence, 1983.
  48. ^ Édouard Raydon, Panaït Istrati, vagabond de génie, Les Éditions Municipales, Paris, 1968
  49. ^ Roger Dadoun.
  50. ^ 1 2 3 De svenska arbetarförfattarna Litteraturhistoria.se (in Swedish)
  51. ^ Den svenska litteraturen 1920-1950. Modernister och arbetardiktare, Bonniers 1989
  52. ^ Joseph Freeman: Introduction to Granville Hicks and others (editors): Proletarian Literature in the United States, International Publishers, New York 1935.