סרטון ויראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סרטון ויראלי (מטאפורה מוירוס) הוא סרטון שהפך פופולרי מאוד בתקופה קצרה כתוצאה מתהליך של שיתוף גולשים באינטרנט, בדרך כלל באמצעות אתרי שיתוף וידאו (שהבולט בהם הוא יוטיוב), באמצעות רשתות חברתיות מקוונות ובאמצעות דואר אלקטרוני.[1] במקרים מסוימים מגיעים סרטונים ויראליים תוך ימים ספורים למאות אלפי ואף מיליוני צפיות, בכל רחבי העולם. סרטוני וידאו ויראליים מכילים פעמים רבות תוכן הומוריסטי, קטעי וידאו חובבים (תוכן גולשים), הפקות מקוריות המיועדות לאינטרנט, וידאו קליפים, קטעים תיעודיים של אירועים חדשותיים על ידי עדי ראייה אקראיים ועוד.

עם ההתפשטות של המצלמה המובנית בטלפונים סלולריים,[2] חלה עלייה בסרטונים הוויראליים המוצלמים על ידי חובבים במכשירים אלו. העלות הנמוכה והזמינות של עריכת וידאו, כמו גם התוכנה להפצת הסרטונים, מאפשרים לציבור לצלם באמצעות טלפונים סלולריים, לערוך ולהפיץ ויראלית, בדוא"ל או באתר האינטרנט, ובין טלפונים של Bluetooth או MMS. סרטונים אלו, המצולמים על ידי צרכנים, הם בדרך כלל לא מסחריים, ונועדו לצפייה על ידי חברים או משפחה.

הפיכתו של סרטון לוויראלי היא לעיתים תופעה בלתי צפויה, ועל כן סרט לא יכול להיקרא ויראלי אך ורק בשל כוונתו של היוצר, בעת הצילומים.

השימוש בסרטונים ויראליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימושים שנעשים בסרטונים ויראליים מגוונים. למשל, נעשה בהם שימוש נרחב בתחומי חיים שונים. חברות שיווק ופוליטיקאים הבינו את הכוח שיש בסרטון ויראלי להגיע לקהל נרחב יותר בהשוואה לקמפיינים מסורתיים. לדוגמה, במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2008, הסרטון "כן אנחנו יכולים" שתמך בבחירתו של ברק אובמה לנשיאות, הפך לוויראלי וזכה לכ-10 מיליון צפיות. סרטונים מסוג זה ממלאים תפקיד משמעותי גם בתחום השיווק. לדוגמה, בקמפיין היוטיוב של אולד ספייס, הופץ סרטון קצר של כ-30 שניות בו רואים את הפרזנטור של החברה, מחליף תפאורה ותלבושות כהרף עין, תוך שהוא חוזר ואומר שהוא אינו הגבר של הצופה בפרסומת אף על פי שהצופה הייתה רוצה בכך. גולת הכותרת של הסרטון היא שאם הצופה רוצה שהגבר שלה יהיה כמו הפרזנטור המופיע בסרטון עליו להשתמש במוצר של החברה. סרטון קומי זה הפך לוויראלי ושיפר את הפופולריות של המותג בקרב לקוחות צעירים.[3] דוגמה נוספת היא שירי המחאה של יונייטד שוברת גיטרות שבו יוצר הכין סרטון מחאה שהפך לויראלי עד כדי הפסדים משמעותיים לחברה נגדה מחה.[4] אמנדה טוד צילמה את עצמה בסרטון המתעד את מאבקה, סרטון שהפך ויראלי, וגרם לרבים אחרים לצלם סרטונים דומים.

חברת תקשורת אנטרנטית אמריקנית פופולרית בשם BuzzFeed ייצרה תוכן ויראלי בצורת סרטונים, כתבות או מבחני אישיות.

חלק נכבד מהסרטונים שייצרה חברת שרוטונים הישראלית רשמו ממוצע של 2.5-3 מיליון צפיות בחודש.[5] בדצמבר 2021 יצא לאור סינגל בביצועו של עומר אדם בשם קאקדילה, השיר עורר סערה ציבורית בגלל גוון פוגעני כלפי נשים יוצאות חבר העמים. לשיר יצאו סרטוני תגובה פארודיים, סרטונים ויראליים, על ידי אנסמבל ציפורלה[6] וגיורא זינגר[7] עם לחן זהה, אשר מתכתבים עם השיר של עומר אדם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטונים שותפו הרבה לפני YouTube או אפילו האינטרנט מפה לאוזן, פסטיבלי סרטים, קלטות VHS, ואפילו כדי למלא פערי זמן במהלך הימים הראשונים של הכבלים.[8]

אולי המוקדם ביותר היה ריפר מדנס, סרט "חינוכי" משנת 1936 שהפיץ תחת כמה כותרים שונים. הוא התגלה מחדש על ידי קית' סטרופ, מייסד NORML, שהפיץ הדפסים של הסרט סביב פסטיבלי קולנוע בקולג' בשנות ה-70. החברה שהפיקה את ההדפסים, New Line Cinema, הצליחה כל כך שהם החלו להפיק סרטים משלהם.

השנוי ביותר במחלוקת היה אולי קטע ממשדורת חדשות מפורטלנד, אורגון בנובמבר 1970. בקליפ מתועד סילוק פגר לוויתן חוף על ידי דינמיט, כולל ההשלכות הנוראיות של נפילת ערפל וגושים מאז שאזור ההדרה לא היה גדול די. סיפור הלוויתן המתפוצץ השיג מעמד של אגדה אורבנית בצפון-מערב וזכה לעניין חדש ב-1990 לאחר שדייב בארי כתב טור הומוריסטי על האירוע, שהוביל להפצת עותקים על גבי מערכות לוח מודעות בסביבות 1994.

ז'אנר "הסרט הביתי ההומוריסטי" מתחיל לפחות משנת 1963, כאשר סדרת הטלוויזיה "הסרטים המצחיקים, המצחיקים שלך" עלתה לראשונה. הסדרה הציגה קטעי סרטים משעשעים, שצולמו ברובם על ציוד 8 מ"מ על ידי חובבנים. הרעיון התחדש ב-1989 עם America's Funniest Home Videos, סדרה שתוארה על ידי בכיר ב-ABC כ"מילוי ספיישל מבוסס מציאות" חד פעמי שנוצרה בהשראת קטע של מופע מגוון יפני, Fun With Ken ו-Kaito Chan, השאלת קטעים גם מתוכניות וידאו ביתיות יפניות שונות. כעת תוכנית הבידור הפריים-טיים הארוכה ביותר בהיסטוריה של ABC, הפורמט של התוכנית כולל הצגת קליפים של סרטונים ביתיים שנשלחו לוועדת התוכנית, ולאחר מכן הקליפים מוצבעים על ידי קהל מצולם בשידור חי, עם הזוכים זכייה בפרס כספי.

בתקופת הינקות הפומבית של האינטרנט, פרק סיינפלד מ-1996 "הבעיטות הקטנות" מתייחס להפצה של סרטון ויראלי באמצעים שאינם מקוונים, שאינם משודרים. הוא מסתיים בכך שאזרחי העיר ניו יורק היו עדים בנפרד לריקוד הנורא של איליין באמצעות עותק בוטלג של סרט עלילתי, וקבעו שצילומי הריקוד הפכו למעשה לוויראליים.

סרטונים ויראליים החלו להסתובב כקובצי GIF מונפשים קטנים מספיק כדי להעלותם לאתרי אינטרנט באמצעות גישה לאינטרנט בחיוג או באמצעות דואר אלקטרוני כקבצים מצורפים בתחילת שנות ה-90. סרטונים הופצו גם בלוחות מודעות, אתרי שיתוף קבצים P2P, ואפילו סיקור מרשתות חדשות מיינסטרים בטלוויזיה. שניים מהסרטונים הויראליים המצליחים ביותר של עידן האינטרנט המוקדם היו "The Spirit of Christmas" ו-"Dancing baby (אנ')". "The Spirit of Christmas" הופיע ב-1995, הופץ באמצעות עותקי בוטלג ב-VHS ובאינטרנט, כמו גם קובץ AVI בדיסק המשחק של הפלייסטיישן עבור Tiger Woods 99 (מה שהוביל מאוחר יותר להחזרה). הפופולריות של הסרטונים הובילה ליצירת סדרת הטלוויזיה סאות' פארק לאחר שנקלטה על ידי קומדי סנטרל.

"Dancing Baby", סרטון תינוקות רוקד בתלת-ממד מאת יוצרי Character Studio עבור 3D Studio MAX, הפך למשהו מאייקון תרבותי של סוף שנות ה-90 ב-1996, בין השאר בשל חשיפתו בפרסומות ברחבי העולם, מאמרי מערכת על Character Studio, וה- סדרת טלוויזיה פופולרית אלי מקביל. ייתכן שהסרטון התפשט לראשונה כאשר רון לוסייר, האנימטור שניקה את האנימציה הגולמית, החל להעביר את הסרטון במקום העבודה שלו, LucasArts.

הפצה מאוחרת יותר של סרטונים ויראליים באינטרנט לפני יוטיוב, שנוצרה ב-2005 ונרכשה על ידי גוגל ב-2006, הייתה בעיקר דרך אתרים המוקדשים לאירוח תוכן הומוריסטי, כמו Newgrounds ו-YTMND, אם כי לוחות הודעות כמו eBaum's World ו- Something Awful היו גם אינסטרומנטלי. כמה יוצרי תוכן אירחו את התוכן שלהם באתרים משלהם, כמו האתר של ג'ואל וויץ' עבור להקתו Rather Good, אשר אירחה סרטוני פלאש מוזרים לשירי הלהקה; הפופולרי ביותר היה "We Like the Moon", שהפופולריות הוויראלית שלו באינטרנט גרמה לקיזנוס לעשות פרודיה על השיר לפרסומת. הבית המפורסם ביותר באירוח עצמי של סרטונים ויראליים הוא אולי Homestar Runner, שהושק בשנת 2000 ועדיין פועל. הכנסת המדיה החברתית כמו פייסבוק וטוויטר יצרה עוד יותר דרכים להפוך סרטונים לוויראליים. לאחרונה, חלה עלייה בסרטונים ויראליים באתרי שיתוף וידאו כגון YouTube, בין היתר בגלל הזמינות של מצלמות דיגיטליות במחיר סביר. החל מדצמבר 2015, YouTube הציגה לשונית "מגמה" להתריע בפני משתמשים על סרטונים ויראליים באמצעות אלגוריתם המבוסס על הערות, צפיות, "הפניות חיצוניות", ואפילו מיקום. לפי הדיווחים, התכונה אינה משתמשת בהיסטוריית צפייה כדי להציג תוכן קשור, והתוכן עשוי להיות מאוצר על ידי YouTube.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Urban Dictionary Definition
  2. ^ Wall Street Journal reports on proliferation of camera phones (24 Sept 2010): WSJ.com
  3. ^ Lu Jiang, Yajie Miao, Yi Yang, Zhenzhong Lan, Viral Video Style, Proceedings of International Conference on Multimedia Retrieval, ACM, 2014-04 doi: 10.1145/2578726.2578754
  4. ^ "הרשתות החברתיות משנות את כללי המשחק: לא נהנית? ספר לחבריך ברשת". TheMarker. נבדק ב-2021-08-11.
  5. ^ גלובס, ויראלי סטייל מאת רועי גולדנברג.
  6. ^ הסרטון, בעמוד הפייסבוק של אנסמבל ציפורלה
  7. ^ הסרטון, בעמוד הפייסבוק של גיורא זינגר
  8. ^ Floorwalker, Mike (26 February 2013). "10 Videos That Went Viral Before The Internet". ListVerse. Retrieved 28 December 2015.
Telecom-icon.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא תקשורת. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.