עידו שמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עידו שמי
לידה 18 באוקטובר 1963 (בן 60) עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה פיסול, מיצבים, מוזאיקות, איור, הולוגרמות, קומיקס, וידאו-ארט וצילום
זרם באמנות פופ ארט
הושפע על ידי דודו גבע
יצירות ידועות פסל הברווז של דודו גבע על גג עיריית תל אביב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עידו דוד שמי (נולד ב-18 באוקטובר 1963) הוא אמן רב-תחומי וקבליסט ישראלי. עוסק בפיסול, מיצבים, מוזאיקות, איור, הולוגרמות, קומיקס, וידאו-ארט וצילום[1].

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו מצד אמו של שמי, יעקב גבאי, נולד באיזמיר למשפחת דפסים מפורסמת, שהקימו את בית הדפוס הראשון באיזמיר במאה ה-17, על ידי אברהם בן ידידיה גבאי שהגיע מליוורנו, איטליה. בשנת 1657 הספר הראשון שיצא לאור באיזמיר היה "ראש יוסף" מאת הרב אסקאפה. בנוסף לספרים עבריים, הדפיס גבאי גם מהדורה שנייה של "מקוה ישראל" מאת הרב מנשה בן ישראל (בספרדית), רבה של העיר אמסטרדם, ואת Apologia por la noble nacion de los Judios מאת אדוארדו ניקולס, שתורגם מאנגלית לספרדית בידי מנשה בן ישראל. הדפסה זו השפיעה מאוד על שבתאי צבי שהיה חבר הקהילה. בסתיו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. יעקב גבאי היגר לקהיר בתחילת המאה ה-20, ופתח שם חנות לספרים נדירים. ב-1945 גבאי ובת דודתו יולנדה הארמר גבאי, גויסו עבור המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית על ידי משה שרתוק וריגלו עבור מדינת ישראל. בשנים 19451951, יולנדה זכתה לכינוי "מאטה הארי הישראלית". נכדה,הוא הסופר והפילוסוף אלן דה בוטון.

שמי נולד בקיבוץ ראש הנקרה. בתחילת שנות ה-80, החל להשתלב בתרבות הפאנק החדשה, ואף היה חבר בלהקת "מועקה", ושיתף פעולה עם ה"דד בגינס" והשפן הנכון. ב-1988 צילם את העטיפה לאלבום הראשון של נושאי המגבעת, וב-1990 לאלבום הראשון של פלסטיק ונוס.

ב-1985, לאחר שירותו הצבאי, נסע לניו יורק ושם נחשף לתרבות המחתרתית הפסיכדלית. ב-1987 חזר לארץ והחל לעבוד על סדרה של פוטו-קולאז'ים גוטיים שהוצגו ב-1991 בתערוכתו הראשונה. התערוכה גררה ביקורות קשות ושמי החליט לפרוש, מתוך גישה ש"לא רוצים - לא צריך".

שמי פעיל בזירת הקומיקס האלטרנטיבית ובמה שמכונה "התרבות המחתרתית". הסגנון אותו הוא פיתח במקוריות נקרא "פופ ארט סוריאליסטי" ומושפע מתנועת ה-(Lowbrow (art movement האמריקאית המחתרתית שהוקמה בתחילת שנות ה-70, על ידי האמן Robert L. Williams.

בשנת 1995, הקים וניהל אמנותית את המועדון התל אביבי "דינמו דבש", שהפך לסמל ולמרכז של תרבות ואמנות צעירה, חוץ ממסדית[2]. המועדון איגד תחתיו אמנים פלסטיים, מעצבים ומוזיקאים מישראל ואירופה והפגיש אותם עם קהל שחיפש ומצא ב"דינמו דבש" אלטרנטיבה לתרבות המיינסטרימית והמסחרית של תל אביב[3].

בשנת 2007, הקים את "ישראבילי" – תנועה פוזיטיבית, נאו-פטריוטית, עצמאית ובלתי-תלויה, הפועלת באופן התנדבותי במטרה ליצור הבנה חדשה של ישראליות מודעת, חיובית ואתית. במסגרת התנועה הוביל שמי את הקמפיין לכיסוי כל לוחות המודעות בתל אביב, בבוקר ראש השנה תשס"ח, בברכת ״שנה טובה לכולם״[4][5].

ב 2012-2011, השתתפה תנועת "ישראבילי" באופן אקטיבי בקמפיין ״דיבוק צא״ במאבק לגרש את אלי טביב מקבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב.

ב 2008, יחד עם יובל כספי, הוביל את המהלך להצבת פסל הברווז של דודו גבע על גג עיריית תל אביב[6].

ב 2012 הציב שמי ברחבת מוזיאון תל אביב תא צילום בשם "פוטו-רצח- גם אני ישראבילי!", ובו קרא לשלוח את ישראבילי כקמע של המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים בלונדון 2012. למרות חתימותיהם של 4,000 איש לתמיכה במהלך, הוועד האולימפי הודיע שלא יכבד את רצון הבוחר.

שמי, אשר הצליח להגיע לחזית הבמה של האמנות הצעירה העכשווית, הציג מיצבי ענק ב-2002 במוזיאון תל אביב לאמנות, ב-2004, במוזיאון ישראל ובמוזיאון לאמנות עכשווית בשאנגחאי ב-2006. כמו כן השתתף בתערוכות רבות בארץ ובעולם[7].

בשנת 2008, המיצב "משחקים אולימפיים" הוזמן למוזיאון הקבע של הוועד האולימפי הבינלאומי והוצג במהלך אולימפיאדת בייג'ינג.

2017-2001 - ״באנגסקי בן כלאיים״ - באנגסקי, כינוי הרחוב של עידו שמי, פועל ברחוב ובמרחבים האורבניים החל מ-2001 ומאז, אחת לכמה שנים, הגיחו לעולם עבודות שלו במיקומים ותזמונים רנדומליים. עבודותיו מכסות קירות, אצטדיוני-כדורגל ברחבי העולם ועל שלטים ותמרורים ממטולה ועד אילת ובהן הוא מעביר את מסריו הפוליטיים, החברתיים והרגשיים. בעבודותיו המדויקות להפליא יש ביקורת נוקבת על הסצנה אליה הוא משתייך וההפרדה בין דמיון למציאות מטשטשת עד נעלמת.

במהלך 15 השנים האחרונות תרם עשרות עבודות למכירות צדקה ועמותות שונות שנמכרו בלמעלה ממיליון שקלים.

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

"באנגסקי בן כלאיים"
באנגסקי ב"קרטל חיפה"
  • 2016 - " אנלגיות אנלוגיות" - מוזיאון חיפה לאמנות
  • 2014 - "תעתועים דמוגרפיים"סינמטק ירושלים במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי
  • 2014 - "אַוטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא!!!!...ואִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי" - פופ-אפ אינסטליישן מיוחד ל-3 לילות בלבד: תדר, מלון בראון, פאפאיטו, קרטל (חיפה), סירא (ירושלים)
  • 2011 – "תעתועים דמוגרפיים" – פרויקט תלת מימד מיוחד עבור יריד צבע טרי 4, תל אביב
  • 2007 – "שומרי ישראל (הגולם נהיה בוס)" - גלריה רו ארט, תל אביב[8][9].
  • 2006 – "פלירט של לילה אחד” - (השקת פרויקט art in a box) – סלונה, יפו
  • 2005 – "הרפתקאות בארץ המובטחת" – הגלריה בראש הנקרה
  • 2004 – "הנה בא הסאונד-סיסטם של המשיח"גלריה אלון שגב, תל אביב[10]
  • 1991 – "SCARLET BLISS'" – הספרייה, תל אביב

מיצבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2017 – "בוף לסמוליק" – teder town fair #1
  • 2012 – "גם אני ישראבילי" – רחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, במסגרת פתיחת שנת האמנות של תל אביב
  • 2008 – "משחקים אולימפיים" – (מוזיאון המשחקים האולימפיים) במסגרת האולימפיאדה ה-29 - בייג'ינג, סין
  • 2004 – "משחקים אולימפיים"יח"גלריה אלון שגב, תל אביב.
  • 2004 – "ספורט" – המיצב האם אנחנו תומכים פוזיטיביים? – מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 2002 – "ברוכים הבאים לאונה הימנית במוח של הפנטזיסט" – מוזיאון תל אביב לאמנות[11]
  • 2002 – "יאללה לגביע של הטרנד" - גלריית אסכולה, תל אביב
  • 2002 – "וכך נהייתי הבעלים של הלב הקדוש" – מוזיאון מגדל דוד, ירושלים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עידו שמי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלי ערמון אזולאי, להארה חוקים משלה, באתר הארץ, 16 במרץ 2012
  2. ^ יניב זך, המוח מפזז בפלורנטין, באתר הארץ, 27 במרץ 2001
  3. ^ אודי שרבני, כדורגל ואמנות - מחוץ למסגרת, באתר הארץ, 11 באפריל 2011
  4. ^ ליאורה לופיאן, עכבר העיר, באנו קומיקס לגרש, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2007
  5. ^ ליאור רחמני, הפסקול: מוזיקה לשבת בווליום גבוה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2015
  6. ^ נירית אנדרמן, אם זה מחייך כמו ברווז, באתר הארץ, 22 במרץ 2008
  7. ^ יובל כספי, קומיקס: המהפכה הקטנה, באתר ynet, 2 בנובמבר 2011
  8. ^ עכבר העיר, להעביר את הבאסה בסבבה, באתר הארץ, 22 במרץ 2007
  9. ^ עכבר העיר, שומרי ישראל - עידו שמי, באתר הארץ, 2 במרץ 2007
  10. ^ נעם בן זאב, המלצות לסוף השבוע, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2004
  11. ^ יהושע סימון, ‏זוננשיין מרפרף, באתר גלובס, 4 ביוני 2002