פדרו דה ואלדיביה
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
 | |
| לידה |
17 באפריל 1497 ספרד  |
|---|---|
| פטירה |
25 בדצמבר 1553 (בגיל 56) צ'ילה |
| מדינה |
כתר קסטיליה |
| תקופת הפעילות |
? – 25 בדצמבר 1553 |
| תפקיד |
|
| השקפה דתית |
נצרות קתולית |
| בן או בת זוג |
Marina Ortíz de Gaete *Marina Ortíz de Gaete |
| חתימה |
 |
  | |
גוטיירס פדרו דה ואלדיביה (בספרדית: Gutierrez Pedro de Valdivia; נולד ככל הנראה ב-1500, מת ב-1553) היה קונקיסטאדור ספרדי והמושל הראשון של צ'ילה. לאחר ששירת עם הצבא הספרדי באיטליה ובפלנדריה, הוא נשלח לאמריקה הדרומית בשנת 1534, שם כיהן תחת פרנסיסקו פיסארו בפרו. בשנת 1540 הוא הוביל משלחת של 150 ספרדים לתוך צ'ילה, שם הביס כוח גדול של אינדיאנים, והקים את סנטיאגו דה צ'ילה בשנת 1541, ואת קונספסיון בשנת 1550. פדרו דה ואלדיביה החיל את החוקים הספרדיים על צ'ילה שמצפון לנהר ביו ביו בשנת 1546, ולאחר שלחם שוב בפרו, כבש גם את שאר חלקי צ'ילה. בשנת 1553 נתפס, והוצא להורג בידי האינדיאנים.
בצעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פדרו דה ואלדיביה נולד ככל הנראה בשנת 1500 (לטענת מקורות מסוימים, הוא נולד ב-1497 או ב-1505) ב[[מחוזות ספרד]|מחוז]] אקסטרמדורה בספרד, למשפחת אצולה (אידאלגו (אנ') עניה. בשנת 1520 התגייס לצבא הספרדי של קרל החמישי ולחם בפלנדריה בשנת 1521 ובאיטליה בין 1522 ו-1525. פדרו דה ואלדיביה השתתף בקרב פאביה כחלק מהכוחות של המרקיז של פסקארה. הוא הגיע לאמריקה בשנת 1535, בילה שנה בוונצואלה, ולאחר מכן עבר לפרו בשנת 1537. בפרו הוא לחם לצידו של ארננדו פיסארו במאבקו נגד דייגו דה אלמגרו ולחם בקרב לאס סלינס בשנת 1538, בו הובס אלמגרו. לאחר מכן חבר לארננדו וגונסאלו פיסארו בכיבוש הפרובינציות קייאו ולאס צ'רקאס בפרו עילית (כיום בוליביה). כמחווה על עזרתו בכיבוש אדמות אלה, הוענק לו מכרה כסף והוא הפך לאיש עשיר.
ואלדיביה התחתן בספרד עם מאריה אורטיס דה חאטה, אבל בפרו התחבר עם האלמנה אינס דה סוארס, שהמשיכה איתו לצ'ילה ושימשה לו כפילגש.
המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הכישלון של המשלחת של דייגו דה אלמגרו בשנת 1536, אדמות דרום פרו (שנקראו אז נואבה טולדו) נשארו לא כבושות. ואלדיביה ביקש מהמושל פרנסיסקו פיסארו רשות להשלים את כיבוש השטח הזה. הוא קיבל את רשותו, אך מונה רק לסגן המושל, ולא למושל כמו שהוא רצה.
במשלחת צצו בעיות מתחילתה. ואלדיביה נאלץ למכור את האדמות ואת המכרה שקיבל, כדי לממן את המשלחת. מחסור בחיילים ובהרפתקנים היה בעייתי גם משום שהם לא היו מעוניינים לכבוש אדמות שאיכותן ירודה ביותר. יתר על כן, בזמן שהוא הכין את המשלחת, הגיע פדרו סאנצ'ו דה הוס מספרד עם מענק מלכותי באותה מדינה. כדי למנוע קשיים, יעץ פיסארו לשני המתחרים להצטרף לענייניו, ובתאריך 28 בדצמבר 1539, נחתם חוזה השותפות.
המשלחת הקטנה עזבה לבסוף את קוסקו שבפרו בינואר 1540, באישורו של פיסארו ועם דה הוס כשותף. רק אישה אחת הייתה בין הנוסעים, אינס דה סוארס, הפילגש של ואלדיביה. בדרך סחף איתו 150 ספרדים נוספים שנמשכו לתהילתו. ואלדיביה החליט להימנע ממעבר בהרי האנדים, שהוכחו כקטלניים לצבאו של אלמגרו, והחליט לעבור דרך מדבר אטקאמה. דה הוס ניסה בדרך להתנקש בחייו של ואלדיביה וכשל. דה הוס קיבל חנינה, אך הורד למעמד נחות מאותו רגע. ילידי האזור לא ששו לבואם של הספרדים, מאחר שסבלו התעללויות בעבר תחת אלמגרו. בעזרת הבטחות רבות, ואלדיביה הצליח להחזיר לעצמו את האמון שלהם. לאחר צעידה של חמישה חודשים וסבל רב, הם הגיעו לעמק קופיאפו, שבו ואלדיביה קבע חזקה על הקרקע בשם מלך ספרד.
בדצמבר 1540, 11 חודשים לאחר שעזבו את קוסקו, חברי המשלחת המשיכו דרומה והגיעו לעמק נהר מאפוצ'ו, בו הם הקימו את עיר הבירה של הטריטוריה. העמק היה מאוכלס בצפיפות בילידים, האדמה הייתה פורייה, אך לא היו מים ראויים לשתייה בשפע. שתי גבעות גבוהות סיפקו הגנה.
לבסוף ב-12 בפברואר 1541, ואלדיביה ייסד רשמית את העיר סנטיאגו דה לה אקסטרמדורה החדשה (על שמו של יעקב בן זבדי, סנטיאגו בספרדית, ועל שם אקסטרמדורה, מקום הולדתו של ואלדיביה בספרד). הטקס נערך למרגלות הגבעה Huelén (המוכרת כיום כגבעת סנטה לוסיה).
לאחר שהגיעו לצ'ילה, יצאו ואלדיביה ואנשיו מגדרם כדי לשחזר את מערכת היחסים בין הספרדים לבין האינדיאנים אשר נפגעו קשות על ידי אלמגרו בדרכיו האכזריות. בהתחלה, ואלדיביה הצליח במאמצים להתמודד עם האוכלוסייה בשלום, אבל לא לאורך זמן. אחת ההוראות הראשונות שוואלדיביה נתן הייתה לבנות ספינה על נהר אקונקגווה, ולשלוח לפרו אספקה נוספת בשירות שליחים, אך עד מהרה המשלחת חזרה לסנטיאגו כדי לדכא מרד. הספרדים חשפו מהר מאוד את תאוות הבצע שלהם כאשר נפוצה שמועה על הימצאות זהב באזור ולפראיסו, והחלו לכפות על הילידים לעבוד במכרות מארגה מארגה למענם.
לידתה של הקולוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלקח מהרצח של פרנסיסקו פיסארו ב-1541, ואלדיביה מינה עצמו למושל של הטריטוריה באמצעות מועצת העיר החדשה, והוציא את צ'ילה משליטה פרואנית, והשליט בה את סמכויות המלך. ואלדיביה עודד את הגילוי של דרום צ'ילה, וגילה כי צ'ילה עשירה במינרלים, אך הזהב שבה מועט, והתושבים האראוקנים עוינים.
חורבן סנטיאגו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי תקופה מסוימת של שלום, האינדיאנים החלו להתנגד לפולשים. ואלדיביה הביס את השבטים בקאצ'אפואל. הרחק משם, ב-11 בספטמבר 1541, האינדיאנים המקומיים בראשות מיצ'ימאלונקו תקפו את סנטיאגו. על ההגנה של העיר הופקדה הפילגש אינס דה סוארז. הספרדים, שהיו נחושים להילחם עד מוות, הצליחו בסופו של דבר להדוף את האינדיאנים בחזרה. ואלדיביה וחייליו חזרו בזמן כדי להציל את הבירה.
למרות זאת, בסיום הקרב, העיר נחרבה כליל, אדמות נחרכו, ואך ורק מעט חיות יבול ורכוש שרדו את הקרב. ואלדיביה דאג בזמן שלאחר מכן להגן על מה שנשאר מפני התקפה אינדיאנית, על ידי חימוש של חיילים, על מנת לשמור על הסמכות הספרדית.
אירוע זה נחשב לכישלון אמיתי בכיבוש הטריטוריה הצ'יליאנית. ההתנגדות האינדיאנים הלכה והתחזקה, וכאשר הספינה שנבנתה על נהר אקונקגווה נהרסה על ידי הילידים, ואלדיביה שלח לפרו את סגנו אלונסו דה מונרוי כדי להזעיק תגבורת, אבל דה מונרוי נאלץ לחזור עם 70 פרשים בלבד, פחות ממה שיצא.
הרחבת הקולוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספטמבר 1543, הגיעו מפרו בגדים, נשק וציוד חדשים באוניה סנטאגייו. תודות לציוד החדש, ואלדיביה היה יכול להקים מחדש את סנטיאגו, ולשלוח את המשלחת, בראשותו של חואן בואון, לגלות, לחקור ולאכלס את חלקה הצפוני של צ'ילה. המשלחת הקימה את העיר לה סרנה בין סנטיאגו למדבר אטקאמה, בעמק קוקימבו. האוכלוסייה בוולפראיסו לא הייתה משמעותית בגודלה באותו זמן, על אף היותה של ולפראיסו עיר נמל. העיר החלה לגדול מאוחר הרבה יותר.
בשנת 1544, ואלדיביה שלח משלחת באוניות סן פדרו וסנטיאגו, תחת פיקודו של חואן באוטיסטה פסטנה, כדי להכיר מחדש את החוף המערבי של אמריקה הדרומית, והורה לה להגיע למצר מגלן. המשלחת הפליגה מוולפראיסו. אף שפסטנה לא השיג מטרה זו, הוא הצליח לחקור חלק נרחב של החוף. הוא נכנס למפרץ סן פדרו, וגילה את האזור שידוע כיום כקונספסיון ואת העיר שכיום נקראת ואלדיביה, על שמו של פדרו דה ואלדיביה. בעקבות סופות חמורות, נאלצה המשלחת לחזור לוולפראיסו.
בפברואר 1546, ואלדיביה יצא בעצמו עם פרשים ועוד 60 מדריכים מקומיים וסבלים, וחצה את נהר איטאטה. הוא הגיע לנהר ביו ביו, שם הוא תכנן להקים עיר אחרת. עם זאת, המשלחת הותקפה על ידי לוחמי מפוצ'ה בקרב קילאקורה. משהבין כי זה יהיה בלתי אפשרי להמשיך בשטח עוין כזה עם כוח מוגבל, ואלדיביה בחר בצעד חכם לחזור לסנטיאגו זמן קצר לאחר מכן, לאחר מציאת אתר עבור עיר חדשה, היכן שנמצאת כיום פנקו, ואז הייתה מקום מושבה הראשון של העיר קונספסיון. ועדיין, ואלדיביה הצליח להכניע את האזור שבין סנטיאגו לנהר מאולה.
השיבה לפרו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדי להבטיח קבלת סיוע נוסף ולאשש את עובדות הכיבוש בשטח, חזר ואלדיביה לפרו ב-1547 והשאיר במקומו את פרנסיסקו דה וייאגרה כמושל. בפרו ואלדיביה חיפש משאבים וגברים על מנת שיוכל להמשיך את הכיבוש. כשהתחיל המרד של גונסאלו פיסארו בפרו, המורדים ניסו להעביר ללא הצלחה את ואלדיביה לצד שלהם. עם זאת, בתחילת 1548 ואלדיביה הצטרף לצבא המלכותי של המשנה למלך פדרו דה לה גאסקה, וניסיונו הצבאי נסמך בעיקר על הניצחון בסאקסאיוומאן שבקוסקו, בתשעה באפריל באותה שנה.
למרות האמור לעיל, רבים בצ'ילה רצו שוואלדיביה יישפט בלימה בעוונות של עריצות, גנבת כספי ציבור ושחיתות. כמו כן, אחת מהטענות נגדו הייתה אחזקת הפילגש אינס דה סוארס והחיים עמה כזוג לכל דבר, כאשר הוא היה נשוי. בתמורה לשחרורו ולקבלת תואר מושל מלכותי, הסכים לוותר על סוארס, ושיביאו לו את אשתו המקורית, מארינה אורטיס דה חאטה, שהגיעה לצ'ילה ב-1554, רק לאחר מותו של ואלדיביה. בסופו של דבר חיתן את סוארס עם שובו לצ'ילה ב-1549, עם אחד מהקפטנים שלו, רודריגו דה קירוגה. לבסוף, כהוקרה על שירותיו, מונה לאדלנטאדו, וזכה לתואר מושל צ'ילה, שאליה חזר עם יוקרה ועדנה מחודשת.
מלחמת האראוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת האראוקו
בין 1549 ו-1553, לאחר חזרתו לסנטיאגו, ואלדיביה גמר אומר שוב לכבוש את דרום צ'ילה, אבל נתקל בהתנגדות עזה מהאוכלוסייה המקומית. ואלדיביה נתקל באראוקנים מעבר לנהר ביו ביו ב-1550. הוא הביס אותם, אך רק לאחר קרב עיקש ביותר, התעקשות שגברה כאשר הקים ואלדיביה התנחלויות בשטחים שלהם. למרות ההתנגדות העזה בקרב פנקו, ייסד בשנת 1550 את העיר קונספסיון. מאוחר יותר ייסד את הכפרים הדרומיים יותר: ואלדיביה, ויאריקה ואנגול בשנים 1551 ו-1552.
ההתקוממות של 1553[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהות קצרה בסנטיאגו, ואלדיביה חזר לדרום בדצמבר 1552. כדי לשמור על קשר פתוח בין קונספסיון וההתנחלויות הדרומיות, ואלדיביה בנה מספר מבצרים על רכס קורדיירה דה נאוולבוטה. ואלדיביה החליט לתקוף שוב את האראוקנים ב-1553, ובנה מבצר בטוקאפל. בעצתו של קולוקולו קאסיקה, האראוקנים ריכזו את מאמציהם בבחירת גנרל ראשי (טוקי), הלוחם המפורסם קאופוליקאן.
ואלדיביה התיידד עם לאוטרו, צעיר אראוקני שהפך לחתנו. לאוטרו נשאר בסתר נאמן לאנשיו, והציג לקאופוליקאן את נקודות התורפה של ואלדיביה. לקראת סוף 1553, העם התקומם תחת לאוטרו ונתקל בכוחות ספרדיים מורחבים בדרום. אחד מסימני המרד הראשונים היה ההתקפה על המצודה טוקאפל, שם הם הצליחו להרוס את המצודה ב-2 בדצמבר 1553. ואלדיביה היה בקונספסיון כאשר הוא קיבל הודעה על האירוע הזה, והאמין כי יוכל לחסל את ההתקוממות בקלות. הוא מיהר דרומה עם 40 גברים בלבד כדי לדכא את המרד.
ליד חורבות המבצר, ואלדיביה נתקל במארב, לפני שהגיע ליעדו. קרב טוקאפל היה הקרב האחרון של ואלדיביה. לאחר שעד אז, כל התנגדות חוסלה על ידי הספרדים, לאוטרו שלח אחרת, עד שכל המשלחת הספרדית חוסלה. ואלדיביה נתפס כשעודו בחיים, על ידי בני המפוצ'ה.
מותו של פדרו דה ואלדיביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנן גרסאות רבות בנוגע לצורת הריגתו של ואלדיביה. על פי חרונימו דה ויוואר, סופרת בת זמננו, קאופוליקאן הורה באופן אישי להוציא את ואלדיביה להורג, וההוצאה להורג בוצעה באמצעות חנית, וראשיהם של ואלדיביה ושותפיו הושמו בתצוגה. הקונקיסטאדור הספרדי אלונסו דה גונגורה מרמולחו טען כי ואלדיביה הציע ככופר לפנות את כל ההתנחלויות הספרדיות על אדמות המפוצ'ה, ולתת לתושביו עדרי חיות גדולים, אך הם דחו את הצעתו, כרתו את זרועותיו, צלו אותן, ואכלו אותן לנגד עיניו, לפני שהרגו אותו ואת הכומר שליווה אותו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פדרו דה ואלדיביה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)