פוליטיקה של פוסט-אמת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פוליטיקה של פוסט-אמתאנגלית: Post-Truth Politics), נקראת גם פוליטיקה פוסט-עובדתית (מאנגלית: Post-factual Politics) היא תרבות פוליטית שבה חלק ניכר מן השיח הציבורי מבוסס על פנייה אל הרגש ועל דעות אישיות, במקום שהאמת והעובדות יעצבו את דעת הקהל, ובלי להתייחס באופן קונקרטי לפרטיה של המדיניות הציבורית. המונח "פוליטיקת פוסט-אמת" נבחר על ידי מילון אוקספורד כמונח השנה לשנת 2016.[1] ההבדל העיקרי בין דיונים בפוליטיקת פוסט-אמת לבין דיונים פוליטיים מסורתיים הוא בהתמקדות בדעות אישיות והענקת חשיבות משנית בלבד לעובדות.

טביעת המונח מיוחסת לבלוגר דייוויד רוברטס,[2] שהשתמש בו בטור שכתב עבור המגזין האמריקאי "Grist" בשנת 2010. במונח נעשה שימוש נרחב על ידי פרשנים פוליטיים שסקרו את פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי ואת ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות בארצות הברית.

במאמר באקונומיסט זוהו מקרים של שימוש בפוליטיקה של פוסט-אמת במגוון רחב של תרבויות פוליטיות, בין השאר באוסטריה, רוסיה, סין, ארצות הברית, אוסטרליה, הממלכה המאוחדת, הודו, יפן וטורקיה.

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מילון אוקספורד השימוש הראשון במונח "פוסט-אמת" נעשה בשנת 1992 במאמר על ידי המחזאי האמריקאי-סרבי סטיב טשיץ' בשבועון "האומה" (The Nation). טשיץ' כתב כי בעקבות האמת המחפירה שהתגלתה בפרשת ווטרגייט, בא סיקור עיתונאי מרוכך יותר לפרשות איראן-קונטראס ולמלחמת המפרץ, אשר הדגים כי "אנו, כאנשים חופשיים, החלטנו ללא כפייה כי אנו רוצים לחיות בעולם פוסט-אמת."[3] בשנת 2004 הסופר האמריקאי רלף קיז השתמש בביטוי "עידן פוסט-אמת" בספר בעל שם זהה.[4] עוד באותה שנה כתב העיתונאי אריק אלטרמן על "אווירה פוליטית של פוסט-אמת" וטבע את המונח "נשיאות הפוסט-אמת", בעת שניתח את ההצהרות המטעות של ממשל בוש לאחר פיגועי 11 בספטמבר. בספר "פוסט-דמוקרטיה" שהתפרסם בשנת 2004 המחבר, קולין קראוץ', עושה שימוש במונח "פוסט-דמוקרטיה", כדי להתייחס לדגם של פוליטיקה שבו "מתקיימות בחירות אמת היכולות להחליף משטרים," אולם "הדיון הציבורי בנושא הבחירות הוא מופע המתוזמר בדייקנות ומנוהל על ידי צוותים יריבים של מומחים מקצועיים בתחום אומנות השכנוע, ועוסק בתחום צר של נושאים אשר נבחרו על ידי אותם צוותים." קראוץ' מייחס ל"מודל תעשיית הפרסום" של הדיון הפוליטי את משבר האמון וההאשמות בדבר חוסר יושר, אשר שנים ספורות אחר כך הפכו מזוהות עם פוליטיקה של פוסט-אמת.[5]

את המונח "פוליטיקה של פוסט-אמת" טבע הבלוגר דייוויד רוברטס בפוסט שפרסם במגזין Grist ב-1 באפריל 2010, שם הגדירו: "תרבות פוליטית שבה הדיון הפוליטי (דעת הקהל והנרטיבים שבתקשורת) מנותקים כמעט לגמרי מהעשייה הפוליטית (חקיקה פרלמנטרית)".[6] השימוש במונח זה התרחב בעת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2016 ובמשאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי בשנת 2016.[7][8] מילון אוקספורד בחר במונח "פוסט-אמת" כמילת השנה לשנת 2016 וקבע כי בשנה זו הייתה עליה של 2,000% בשימוש במונח.[9]

ג'ניפר הוכשילד, פרופסור לממשל באוניברסיטת הרווארד, תיארה את צמיחתה של פוליטיקת הפוסט-אמת כחזרה למנהגי הפוליטיקה והתקשורת האמריקאית והבריטית במאה ה-18 וה-19. לדבריה, בתקופה זו נוהלו בארצות אלה מסעות תעמולה נרחבים שכונו "מלחמת העלונים", בהם הודפסו בעלות נמוכה עלונים מכפישים ורוויי שטנה והופצו לקהלים רחבים. התגובות להן זכו בציבור הובילו למהפכות בהן מלחמת האזרחים האנגלית ומלחמת העצמאות של ארצות הברית.[10] רק בתחילת המאה ה-20 התקשורת הפכה למאוזנת ומתונה, ופחת מקומה של הרטוריקה.[11]

מאפייני הפוליטיקה של פוסט-אמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לפוליטיקת פוסט-אמת: פוסטר במהלך משאל העם על חברות בריטניה באיחוד האירופי ובו טענת שווא לפיה בריטניה משלמת דמי חברות לאיחוד האירופי

סימן היכר מובהק של פוליטיקה של פוסט-אמת הוא שהמתדיינים חוזרים שוב ושוב על המסרים שלהם, אף אם הופרכו ונמצא שאינם נכונים על ידי מומחים עצמאיים.[12] לדוגמה, בתקופת הדיון הציבורי שקדמה למשאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי, המצדדים בהיפרדות מן האיחוד האירופי שבו וחזרו על הטענה כי החברות באיחוד עולה לממלכה המאוחדת 350 מיליון ליש"ט מדי שבוע, כספים שניתן להעבירם לתקציב הבריאות של הממלכה, אף שמאוחר יותר שינו גרסתם וטענו כי זהו הסכום שהממלכה המאוחדת מעבירה ישירות לידי האיחוד. נתון זה, המתעלם מן ההחזר שקיבלה הממלכה המאוחדת מן האיחוד ומגורמים נוספים, תואר כ"בעל פוטנציאל להטעות" על ידי רשות הסטטיסטיקה הבריטית, רשות ממשלתית שנוסדה על פי חוק. הנתון תואר כ"בלתי הגיוני" על ידי המכון למחקרים כלכליים בלונדון ואף נמצא לא נכון בבדיקה עובדתית שנוהלה על ידי חדשות ה-BBC וחדשות ערוץ 4.[13][14] למרות פרסומים אלה המשיכו מנהיגי המצדדים בפרישה מן האיחוד להשתמש בנתון זה בנאומיהם עד ליום משאל העם. מיד לאחר שנערך משאל העם הם ניסו להפחית מחשיבות הנתון וטענו כי מדובר בדוגמה בלבד.[15] חברת המפלגה השמרנית בבריטניה וממנהיגות התנועה לפרישה מן האיחוד, שרה וולסטון, פרשה מן התנועה בעיצומו של הדיון שקדם למשאל, וטענה כי מדובר בפוליטיקה של פוסט-אמת.[16]

מייקל דיקון, הכתב הפרלמנטרי הקומי של הדיילי טלגרף סיכם את המסר העיקרי של פוליטיקה של פוסט-אמת: "עובדות הן שליליות. עובדות הן פסימיות. עובדות אינן פטריוטיות." הוא הוסיף כי פוליטיקה של פוסט-אמת עשויה לכלול אף טענות בכלל דחייה של גישה מקטבת ומסע בחירות שלילי.[17] במסגרת כזו יכולים מנהלי מסעות בחירות לקדם מסע בחירות "חיובי" אוטופי, ואשר ניסיונות להפריך את טענותיו יכולות להידחות כניסיונות להכפיש ולזרוע בהלה בציבור, ואף לתאר את האופוזיציה למסע בחירות זה כאלה המבקשים להגביר את הקיטוב בציבור.[17][6]

קיימת חפיפה ניכרת בין שימושים בפוליטיקת פוסט-אמת לתאוריית קשר, בהן מופץ מידע שקרי לפיו כביכול "אויב" חזק כלשהו, בדרך כלל "הממסד" או "כלי התקשורת", מעוניין להסתיר.[18][19] מי שמנסה להביע ביקורת על ידי בדיקה עובדתית של הטענות, מואשם בכך שהוא בעצמו שייך לאויב רב-העוצמה, ומטרתו היא בעצם הטיית קולות הבוחרים.[17] כך לדוגמה נפוצו תאוריות הקשר על פיגועי 11 בספטמבר, וקמו תנועות להכחשת שינויי האקלים[20] ותנועות נגד תורת האבולוציה. קיומן של ראיות נרחבות וזמינות השוללות תאוריות אלה לא צמצם את צמיחתן.

במסע הבחירות לנשיאות של מיט רומני בשנת 2012 נטען שברק אובמה קיצץ בהוצאות ההגנה של ארצות הברית ושהוא יצא ל"מסע התנצלויות" בפני אירופה ויפן. אנשי רומני המשיכו לומר דברים אלה גם לאחר שהטענות הופרכו. הניו יורק טיימס התייחס לכך במאמר דעה שכותרתו "קמפיין פוסט-אמת".[21]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבשלום חלוץ, בעידן הפוסט־אמת, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2016.
  2. ^ The post-truth world: Yes, I’d lie to you. The Economist, September 10, 2016
  3. ^ Steve Tesich, A Government of Lies. The Nation, January 6, 1992
  4. ^ Keyes, Ralph (2004). The Post-Truth Era: Dishonesty and Deception in Contemporary Life. New York: St. Martin's.
  5. ^ Crouch, Colin (2004). Post-democracy. Cambridge, UK
  6. ^ 6.0 6.1 David Roberts, Post-truth politics. Grist, April 1, 2010
  7. ^ Jonathan Freedland, Post-truth politicians such as Donald Trump and Boris Johnson are no joke. The Guardian, May 13, 2016
  8. ^ Daniel W. Drezner, Why the post-truth political era might be around for a while. The Washington Post, June 16, 2016
  9. ^ Alison Flood, 'Post-truth' named word of the year by Oxford Dictionaries. The Guardian, November 15, 2016
  10. ^ Free speech has met social media, with revolutionary results. New Scientist, June 1, 2016
  11. ^ Christina Pazzanese, Politics in a ‘post-truth’ age. Harvard Gazette, July 14, 2016
  12. ^ Peter Preston, Broadcast news is losing its balance in the post-truth era. The Guardian, September 9, 2012
  13. ^ Anthony Reuben, Reality Check: Would Brexit mean extra £350m a week for NHS?. BBC News, April 15, 2016
  14. ^ Do we really send £350m a week to Brussels?. 4 News, April 19, 2016
  15. ^ Jon Stone, Vote Leave's £350m for the NHS pledge was ‘just an example’, says group's chair. Independent, September 12, 2016
  16. ^ Ned Simons, Tory MP Sarah Wollaston Switches Sides In EU Referendum Campaign. Huffpost Politics, June 9, 2016
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 Michael Deacon, In a world of post-truth politics, Andrea Leadsom will make the perfect PM. The Telegraph, July 9, 2016
  18. ^ Rob Boston, Humanists and the Rise of “Post-Truth America”. TheHumanist.com, December 22, 2015
  19. ^ Chris Cillizza, Donald Trump's post-truth campaign and what it says about the dismal state of US politics. Independent, May 10, 2016
  20. ^ אקונומיסטאובמה ייסד את דעאש והערבים נוהרים לקלפיות: השקרים שמשנים את העולם, באתר TheMarker‏, 2 בנובמבר 2016
  21. ^ Paul Krugman, The Post-Truth Campaign, באתר הניו יורק טיימס, ‏22 בדצמבר 2011 (באנגלית).