יהוד מדינתא
 | |
 | |
| יהוד מדינתא (בוורוד) | |
| ממשל | |
|---|---|
| עיר בירה | ירושלים |
| גאוגרפיה | |
| יבשת |
אסיה  |
| היסטוריה | |
| הקמה | האימפריה הפרסית בהנהגת כורש הגדול מביסה את בבל ומקימה את המחוז |
| תאריך | 539 לפנה"ס |
| פירוק | מלחמותיו של אלכסנדר הגדול |
| תאריך | 332 לפנה"ס |
| ישות קודמת |
יהוד (תחת שליטת האימפריה הנאו-בבלית) |
| ישות יורשת |
|
| כלכלה | |
| מטבע | דרכמון |
  | |
יהֻד או יְהוּד מְדִינְתָּא הוא שמה הארמי של פַּחְוָות יהודה - רשות ממשל עצמי יהודי בחבל יהודה בארץ ישראל בתקופה הפרסית החל מהמאה ה-6 לפנה"ס, שהייתה חלק מהאחשדרפניה (סטראפיה) "עבר נהרה" (עבר הנהר) (שבראשה עמד אחשדרפן).
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 539 לפנה"ס כבש כורש מלך פרס את האימפריה הנאו-בבלית, שכללה גם את ארץ ישראל. בארץ ישראל ישבו בתקופה הפרסית יהודים, שבטים ערבים (בני קדר), אדומים, פלשתים ושומרונים – צאצאיהם של גולים שהובאו על ידי אשור ובבל לארץ ישראל והשתקעו בהּ.
בשנת 538 לפנה"ס פרסם המלך את "הכרזת כורש", שבהּ קרא ליהודים לשוב "לירושלים אשר ביהודה" ולהקים בה מחדש את בית המקדש לאלוהי ישראל. בעקבות קריאתו של כורש, החלה שיבת ציון, אשר כללה חלק מגולי בבל. העולים הגיעו בכמה גלי עליות ובראשם מנהיגים מקרב הגולה בבבל. גל העלייה הראשון בהנהגת ששבצר "הנשיא ליהודה" כלל 50,000 נפש. לאחריו התמנו זרובבל בן שאלתיאל כ"פחת יהודה", עזרא הסופר ונחמיה. חלק מהעליות תוארו בספרים עזרא ונחמיה. העולים פנו אל בנייה מחודשת של היישוב וקימום ההריסות בירושלים. מלכי פרס שלאחר כורש נטו חסד ליהודים, אישרו בניית בית המקדש השני ומימון שוטף של הוצאותיו מקופת הממלכה. תחת שליטת מלכי פרס זכו היהודים בארץ ישראל לממשל עצמי דתי ופולחני מלא, אך ללא ריבונות מדינית. כדי לצמצם סיכויים למרד מנעו מצאצאי בית דוד לקחת חלק בהנהגת הממשל העצמי של פחוות יהודה.
בנית ההתיישבות ושיקום ההריסות נתקלו בקשיים והתנהלו באיטיות. בשנה הראשונה לחזרתם של הגולים, הוקם באתר הר הבית והמקדש החרב המזבח וחודשה עבודת הקורבנות. בשנה השנייה לחזרתם של הגולים, הונחה אבן הפינה לבית המקדש השני. הפעולות הללו עוררו את חשדותיו של המנהל הפרסי השליט ואת מורת רוחם של השומרונים. בקשתם של השומרונים להשתתף בהקמת המקדש סורבה והם בנו מקדש משלהם בהר גריזים. התקבל האישור מן המלך הפרסי דריווש הראשון לבניין המקדש. משום ההשהיה בהקמת המקדש השני הפצירו הנביאים חגי וזכריה בעם להאיץ קצב הקמתו. לאחר איסוף תרומות למימון הבנייה ובנייה מאומצת לפי ההלכה והמנהג, נחנך בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס.
גבולותיה של יהודה החדשה הצטמצמו במידה משמעותית לעומת שטחה טרם חורבן הבית הראשון: שטח פחוות יהודה עמד על כ-1,600 קמ"ר בלבד. כל דרום יהודה, כולל חברון, הפך להיות השטח אדומי. היא הייתה חלק מהאחשדרפניה (סטראפיה) "עבר-נהרה", ומושלה נקרא "פחה".[1]
יהוד מדינתא הייתה יחידה מנהלית עצמאית, אשר הנפיקה מטבעות קטנים עם האותיות "יהֻד".
היא חולקה לפלכים שעליהם משלו "שרי פלך",[2] והפלכים נחלקו לשני חצאים, שעליהם משלו "שרי חצי פלך".[3][4] בספר נחמיה נזכרים חמישה פלכים: ירושלים, בית הכרם, המצפה, בית צור וקעילה.[5] אך קרוב לוודאי שגם יריחו וסביבתה היו פלך נפרד, ולדעת מיכאל אבי-יונה ואברהם שליט, גם תקוע הייתה כנראה פלך.[6] בפלכים היו ערים מרכזיות וערי משנה. הערים הגדולות בתקופה זו היו ירושלים, עזה, יריחו, לכיש ועכו.
בשלהי התקופה התגברה השפעתה של התרבות ההלניסטית. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל מידי הפרסים, ובכך תמה התקופה הפרסית והחלה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל.
ארכאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הממצאים הם בעיקר משלהי התקופה (המאה ה-4 לפנה"ס): מטבעות יהֻד, מטבעות שהונפקו בפחוות יהודה כשעליהם מוטבעת המילה 
("יהד") באלפבית עברי עתיק.
בחלק מהמטבעות החל השימוש באלפבית הארמי לצד האלפבית העברי העתיק.
כמו כן, נמצאו בולות וידיות של קנקני חרס, שעליהם הוטבע 
(י'-ה' באלפבית עברי עתיק, ד' באלפבית ארמי) וכן בולות שנכתב עליהן 
("יהוד", בכתיב מלא; י'-ו' בעברי עתיק, ה'-ד' בארמי).
מקורות במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם ידוע מן הפסוק:
”"יְדִיעַ לֶהֱוֵא לְמַלְכָּא (=ידע אדוני המלך) דִּי אֲזַלְנָא (=שהלכתי) לִיהוּד מְדִינְתָּא, לְבֵית אֱלָהָא רַבָּא (=לבית האלוהים הגדול)".” (ספר עזרא, פרק ה', פסוק ח').
המילה הארמית מדינתא דומה למילה מדינה בעברית, המוזכרת גם היא בהקשר התקופה:
”וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה” (ספר עזרא, פרק ב', פסוק א').
הממשל העצמי היהודי בחבל יהודה אשר בראשו עמדו יהודים שמונו על ידי הממלכה הפרסית נודע גם בשם "פחוות (=ממשל/ממשלה) יהודה".[דרוש מקור: האם אכן נקראה פחווה ולא מדינה?]
הפחווה, הנזכרת בספר עזרא, פרק ה', פסוק ח', הייתה מקום ישיבתם של שבי ציון, ונאספו אליה גם בני שבטים אחרים. שם הפחווה הוא חלק מתהליך השתרשות המילה "יהודי", בזיקה לחבל יהודה:
”וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל-הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-הַשֶּׁבִי וְעַל-יְרוּשָׁלָםִ” (ספר נחמיה, פרק א', פסוק ב').[7]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוחנן אהרוני, יהוד, בתוך: אנציקלופדיה מקראית, כרך ג', עמ' 487
- ישעיהו פרס, הערך "יהוד", ארץ ישראל - אנציקלופדיה טופוגרפית-היסטורית, (כרך ב, עמ' 387), הוצאת ראובן מס, תש"ח.
- מיכאל אבי-יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974
- נחמן אביגד, בולות וחותמות מתוך ארכיון ממלכתי מימי שיבת ציון, קדם, מונוגרפיות של המכון לארכאולוגיה, (עורך: יגאל ידין), האוניברסיטה העברית ירושלים 1976
- בצלאל פורטן, אפרים שטרן ושמריהו טלמון, דיון: "שיבת ציון" בחזון ובמציאות, קתדרה 4, יולי 1977, עמ' 30-4
- מיכאל קוכמן, 'יהוד מדינתא’ לאור טביעות ’יהודי’-’פחוא', קתדרה 24, יולי 1982, עמ' 30-3
- עודד ליפשיץ, "...ואין בתים בנויים" (נחמיה ז' 4): מדיניותה של האימפריה הפרסית ודלותו של הממצא הארכיטקטוני ב"יהוד מדינתא", חידושים בחקר ירושלים 7, רמת גן, 2001, עמ' 45–76
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיאון ישראל, מטבע "יהד" שהוטבע במאה ה-4 לפני הספירה ב"יהוד מדינתא", באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- מפות
- קציעה אביאלי-טביביאן, מפת "יהוד מדינתא" ושכנותיה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- מתיה קם, גבולות "יהוד מדינתא", באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אברהם שליט, הורדוס המלך, עמ' 103.
- ^ ספר נחמיה, פרק ג', פסוק י"ד; פסוק ט"ו.
- ^ ספר נחמיה, פרק ג', פסוק ט'; פסוק י"ב; פסוקים ט"ז–י"ח.
- ^ אברהם שליט, הורדוס המלך, עמ' 104.
- ^ ספר נחמיה, פרק ג', פסוקים ט'–י"ח.
- ^ אברהם שליט, הורדוס המלך, עמ' 106; עמ' 407, הערה 164: ההנחה שתקוע (מזרחית לבית צור) הייתה פלך שביעי היא "הכרחית, הואיל ורק על־ידי כך אין אנו נאלצים להרחיב את פלך בית צור יתר על המידה".
- ^ השם "יהודית" עבור שפת היהודים נזכר בספר מלכים ב, יח, וכן במקבילה שבספר דברי הימים ב', פרק ל"ב. ראו עוד אצל: משה בר אשר, איש יהודי היה בשושן הבירה, פרשת תצוה ושבת זכור, תשנ"ט, באתר אוניברסיטת בר-אילן.