פרץ פסקל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מקימי פרדס בחריה, מחלוצי הפרדסנות הארצישראלית. בפינה השמאלית-תחתונה: פרץ פסקל

פרץ פסקל (17 באוגוסט 1871 - 28 באוגוסט 1947) היה ממייסדי אגודת חיבת ציון בעירו, בקאו, וייצג אותה בכנס הארצי של אגודות "חיבת ציון" שהתקיים בפוקשאן בדצמבר 1881.

פסקל נולד בגאלץ, רומניה לסופי לבית ילקוביץ, ילידת יסי, ולהרמן, יליד בקאו. אביו היה עורך דין וכיהן כקונסול אוסטריה. הוא היה איש אשכולות, ששלט בכמה שפות ונקרא בפי ידידיו "המילון המהלך".

הרמן פסקל ומשפחתו נאלצו להמתין שלושה חודשים עד שיכלו לצאת בקבוצת העולים השלישית שהפליגה מנמל גאלץ לארץ ישראל באונייה "איריס", עליה הצטופפו 142 עולים והיה בין המעטים שמימן את הוצאות נסיעת המשפחה. האוניה טולטלה בדרך במשך שלושה חודשים בין נמלי ביירות, יפו ואלכסנדריה עד אשר הרשו השלטונות הטורקים להוריד את העולים לחוף.

משפחת פסקל הייתה אחת המשפחות אשר הקימו את המושבה זכרון יעקב. בחיפה, שם התגוררו העולים בדוחק ובעוני, למד בבית הספר של חברת כי"ח. בגיל 13 התייתם מאביו. לאחר שהוקמה זכרון יעקב למד חקלאות מהאגרונום דיגור, שמונה על ידי הבארון בנימין (אדמונד) רוטשילד כמנהל הכרמים וכמדריך האיכרים בעבודת החקלאות. הצטיין בלימודים ובעבודה ונשלח על ידי פקידות הבארון ללמוד את תורת הנטיעה בבית הספר לגננות ומטעים בורסאיי שבצרפת.

כאשר סיים את לימודיו וחזר ארצה נתמנה לנהל את בית הספר להכשרת חקלאים צעירים (הארבייטער שולה) שיסד הבארון בזכרון יעקב. עם היווסד המושבות מאיר שפיה ובת שלמה התמנה פרץ פסקל כמנהלן.

נישא למרים, בתו של אלעזר רוקח (אחיו של שמעון רוקח, ממייסדי נווה צדק), שהטיף לעליית יהודים מהגולה והתיישבותם כחקלאים.

בשנים 1894-1897 עבד בשירות הבארון וחברת יק"א בניהול הנטיעות בראש פינה וביסוד המעלה וכן בפיתוח החקלאות בגליל העליון בכלל. יצר יחסים טובים עם הערבים ולמדם לכבד את המתיישבים היהודים. ב-1896 נשלח על ידי הבארון לספרד ללמוד שימור ענבים ועשיית צימוקים.

ב-1897 פרש משירותו ביק"א והתנחל בפתח תקוה שם בנה את ביתו, והקים משק חקלאי ופרדס בן מאה דונם. מאז פעל למען קידום הפרדסנות וביסוסה, חידש שיטות בהרכבת ההדרים, במלחמה במזיקיהם, בקטיף ובאריזה, המציא את הרכבת-התמך וכמה מכשירי עבודה, פיתח את ההרכבה על ה"חושחש" (תפוז מר). ביובלו ה-70 הכתירו אותו הפרדסנים בתואר "אבו חושחש".

הביא מארצות אחרות, בניגוד להגבלות השלטון הטורקי, מינים שונים של מטעים ובהם גם את שקד הפקאן. "העולים הבלתי חוקיים" שהוכנסו ארצה בעזרתו התאקלמו יפה. כן הכניס ארצה, אחרי מסע רב תלאות והרפתקאות, את האתרוג הקורפואי מאלבניה.

ב-1905 הקים יחד עם שותפיו שמעון רוקח, מאיר אפלבוים, יחזקאל בלום, לייב לוי, ושמואל מויאל את פרדס "בחריה" -פרדס בן 600 דונם, שהיה הפרדס הגדול ביותר בארץ והיחיד שהושקה ממימי הירקון (רוב הפרדסים באותה תקופה היו בני 30 דונם לכל היותר, והושקו באמצעות שאיבת מים מבארות שנקדחו במקום). השתתף בהרחבת משק ההדרים בכפר-סבא, ובמשך שנים רבות, בהיות כפר-סבא רק בת קטנה של פתח-תקוה, היה פעיל בניהול המקום כחבר הוועד ולא פעם הגן על המושבה הקטנה בפני נציגי השלטון.

השתתף ביסוד האגודה השיתופית "פרדס" והיה חבר הנהלתה במשך מספר שנים. היה בין מייסדי אגודת הפרדסנים "אדיר" בפתח תקוה, וכיהן כיו"ר שלה שנים רבות. נמנה גם על מייסדי מכבי האש בפתח תקוה, ואף תרם את המגרש עליו הוקמה תחנת כיבוי האש הראשונה (ברח' חפץ חיים, פתח תקוה). ב-1920 תרם חלק מהמגרש שהיה שייך לו בפתח תקוה לשם הקמת בית "מושב זקנים" (כיום בית דיור מוגן). כמו כן, השתתף ביסוד העיתון "החקלאי", ופרסם מאמרים מקצועיים רבים בעיתוני הארץ ובחו"ל. עשה ניסיונות בנטיעת כותנה ובשיפורים רבים בפרדסנות והעמיד תלמידים רבים שבעבודתם בפרדסו התמחו בעבודה זו‏[1].

ב-1915 התגלתה, בבאר פרדס שהיה שייך לו, גופת פועלת ערביה שטבעה בה. הטורקים האשימו את פרץ כי הוא זה שגרם למותה, והוא נאלץ לברוח למצרים ולהשאיר את משקו ופרדסו לניהולה של אשתו. הוא נשפט שלא בפניו והוטל עליו גזר דין מוות. במצרים הקים משרד מסחרי וקשר קשרים עם מפקדי הצבא הבריטי. הוא אף עזר לאהרון אהרונסון בקשריו ובעבודתו במצרים להשיג הלוואה של 2,000 לירות זהב, מבנק מיצרי, למשלוח ליישוב להצלתו מרעב‏[2].

עם כיבוש הארץ היה הראשון מפליטי הארץ שנכנס עם הצבא הבריטי כחבר שרות המודיעין הצבאי. כאשר תקפו הערבים את המושבה ב-5 במאי 1921, עלה פרץ פסקל על סוסתו ובחירוף נפש חצה את כל קווי האויב והגיע למפקדת הצבא הבריטי ביפו ושם הזעיק את העזרה הצבאית שהצילה את המושבה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרק שלם מוקדש למשפחת פסקל בסיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" (הוצאת "עם עובד")
  2. ^ "התכשיט" עמ' 95-99

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "האתרוגים" מאת שולמית לפיד, עמ' 93 בפרק ח' (בפרק זה מספרת בטי פסקל לוי, בתם של מרים ופרץ פסקל, על תולדות המשפחה).
  • "מי היה אותו אפלבוים" מאת אביעזר שלוש (נכד לבלה אפלבוים, אחותו של פרץ פסקל).
  • "ותיקים מספרים" מאת יצחק רוקח.
  • "זיכרונות 1883-1899" מאת אליהו שייד.
  • "אות אבשלום" מאת נאווה מקמל עתיר, עמ' 422
  • "ספר היובל של פתח-תקווה (1878-1953)"
  • מודעת אבל בגיליון עיתון "הבוקר" מיום 28.8.1947