מאורעות תר"פ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ההתיישבות היהודית המתחדשת בגבולה הצפוני של ארץ ישראל שראשיתה בסוף המאה ה-19 והתעבתה במהלך מלחמת העולם הראשונה נודעה בשם אצבע הגליל. הסכם סייקס-פיקו ייעד את אצבע הגליל להיות תחת השפעה צרפתית לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית. בפועל, האזור, לאחר שהכוחות הבריטים נסוגו ממנו בראשית 1919, הצרפתים לא קיימו בו נוכחות צבאית מתמדת, הלאומנים הסורים שאפו לספחו לממלכה הערבית של סוריה ושבטים מקומיים גם הם בחשו בקדירה, היה לשטח הפקר ומריבה עד לסימונו הסופי של הגבול - הסכם ניוקומב-פולה מ-1924 והוא התוואי המוכר כיום כגבול הבינלאומי בין ישראל, סוריה ולבנון
חגיגות נבי מוסא בירושלים בתחילת חודש אפריל 1920, שבהן התרכז ההמון שיצא לאחר מכן לביצוע המאורעות
הפוגרום בבית המדרש של ישיבת תורת חיים.
דו"ח על הנרצחים בפרעות בירושלים

מאורעות תר"פ הוא כינוי להתקפות מצד ערבים על יישובים עבריים באצבע הגליל ועל שכונות בירושלים שאירעו בשנת תר"פ-1920.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הימים היו ימיה הראשונים של הממלכה הערבית של סוריה בראשותו של פייסל הראשון ועז היה רצונם של הלאומנים הסורים, שרבים היו תומכיהם בקרב ערביי ארץ ישראל לראות בסיפוחה של ארץ ישראל, 'סוריה הדרומית', בלשונם, לממלכתם על פי מתאר האוטופיה של סוריה הגדולה. באותה העת נתכנסה ועידת סן רמו במטרה לאשרר את חלוקתו מחדש של המזה"ת בין בריטניה לצרפת, כתוצאה מתבוסתה של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. סבך האינטרסים המנוגדים בין הצדדים המעורבים וההתחייבויות הצולבות של הבריטים, לטענת הערבים, מחד מכתבי חוסיין-מקמהון ומאידך הצהרת בלפור והסכם סייקס-פיקו וההסתה בארץ ישראל מצד הלאומנים הערבים בראשותו של אמין אל חוסייני כנגד היישוב היהודי הולידו את המאורעות.

בישראל מקובל לראות בפרעות הגליל וירושלים רצף אחד - מאורעות תר"פ. לעומת זאת, הבריטים, הקימו ועדת חקירה לאירועי ירושלים בלבד והעמידו בראשה את מייג'ור גנרל סיר פיליפ פאלין שהגיש את ממצאיו, דו"ח פאלין, לנציב העליון הרברט סמואל באוגוסט 1920.

בגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירועים בגליל היו המשך לאי הבהירות במעמדו של אזור הגליל העליון מאז מלחמת העולם הראשונה. הערבים נלחמו בצרפתים באזור הגבול שבין שטח הכיבוש הבריטי לשטח הכיבוש הצרפתי, שעבר בגליל העליון המזרחי. הערבים התקיפו את מטולה, איילת השחר, דגניה ב' ומנחמיה. בא הקץ למושבה בני יהודה שממזרח לכנרת. מאורעות תל חי, ובכלל זה הקרב שבו נפלו יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו, היו לחלק מהמורשת הציונית.

בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1920 חלו חגיגות נבי מוסא ב-4 באפריל, במקביל לחג הפסח. אמין אל חוסייני, שהיה אז בתחילת דרכו ועארף אל-עארף התסיסו באותו יום בנאומי שטנה משולהבים כנגד היהודים את קהל החוגגים. תמונתו של פייסל נישאה בראש תהלוכות הפורעים בשער יפו. כתוצאה מכך, לאחר התפילה המסורתית שבתום החג, יצא קהל החוגגים הערבי המוסת, מהמסגד שבמדבר יהודה, 20 קילומטר מירושלים, אל בתי היהודים בירושלים העתיקה, בצעקות "אדבח אל-יהוד" (לשחוט את היהודים), וקריאה שהתבררה בהמשך כנכונה - "א-דאולה מענא" (הממשלה איתנו). יחידות הצבא הבריטי, שהיו ביישוב היהודי דאז, שקיוו שיגן עליהם, יצאו את העיר כמה ימים לפני כן, ושוטרים ערבים ובריטים אף חברו במקרים רבים לפורעים. לתושבים היהודים לא נותר אלא למות או להגן על עצמם.

רשימת הנפצעים הראשונים במאורעות תר"פ

היהודים אמנם שיערו את התחוללות המהומות, וזאב ז'בוטינסקי אף אירגן מבעוד מועד קבוצת לוחמים, אך המעט שהוכן לא הספיק. בפרעות שעשו הערבים נהרגו שבעה יהודים תושבי העיר העתיקה באזור המכונה כיום בשם הרובע המוסלמי, וכמאתיים נפצעו. נשים שנתפשו על ידי הפורעים, נאנסו, רכוש רב נבזז ובתי כנסת נשרפו. המהומות שככו רק כעבור ארבעה ימים, ובעקבותיהן נאסרו על ידי הבריטים דווקא זאב ז'בוטינסקי ולוחמי ההגנה שעימו. הם הואשמו בכך שהם שגרמו למהומות בכך שנשתלו בקהל וניסו לגנוב את הדגלים של עולי הרגל. העצורים נידונו למאסר בכלא עכו (ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנים), אך הוענקה להם חנינה לאחר 3 חודשי מאסר[1].

מכתב לבני ישמעאל, לגנות את הפרעות

ההיסטוריון יוסף קלוזנר כתב באותם ימים בעיתון הארץ:

"בין ההרוגים והנפצעים יש יהודים מכל העדות, מכל המעמדות, מכל המפלגות: ספרדים ואשכנזים, תימנים ופרסים, פועלים וסוחרים, רבנים אדוקים ומשכילים חופשיים. האויב לא הבדיל ביניהם. נחדל נא אפוא להבדיל בינינו לבין עצמנו. נתאחד על ידי הצרה הגדולה... ואז ישיג האויב ההפך ממה שביקש".

יש הרואים בפרעות תר"פ את ראשית המאבק היהודי - ערבי על ארץ ישראל[2].

בין הנופלים בתקופה זו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה לפידות, העשור הראשון של המנדט הבריטי בארץ-ישראל, באתר "דעת"
  2. ^ נדב שרגאי, "כך הכל התחיל", "ישראל היום", 25 במרץ 2013
  3. ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, עמודים 45-46
  4. ^ סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות 1950 – 1850