צ'וקקיראו
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תרבויות |
אינקה  |
| נבנה |
1536 |
| מיקום | |
| מדינה |
פרו |
| קואורדינטות | 13°23′41″S 72°52′20″W / 13.394742°S 72.872243°W |
  | |
צ'וקֵקיראו (בספרדית: Choquequirao, בקצ'ואה: Chuqik'iraw) היא עיר עתיקה בדרום פרו השוכנת בסמוך לרכס הרי הסלקנטאי ולעיר קוסקו. הוקמה ונשלטה בעבר על ידי האינקה, ודומה במבנה שלה ובארכיטקטורה שלה למאצ'ו פיצ'ו.
פירוש המילה "צ'וקי" היא מתכת יקרה או זהב ו"קיראו" משמעותה עריסת תינוק. העיר ננטשה ונחשפה מחדש לאחר חפירות ארכאולגיות. העיר נמצאת בגובה 3,050 מטר גובה וניתן להגיע אליה ביומיים הליכה (אין גישה לכלי רכב).
העיר נוסדה ב-1536 וננטשה ב-1572. שטחה 18 קמ"ר והיא מכילה מבני אבן וטרסות.
על פי משרד התיירות הפרואני, העיר שימשה כעמדת בדיקה טרם מעבר לעיר וילקבמבה וכן מרכז מנהלי עבור גורמים פוליטיים, חברתיים וכלכלים. העיצוב העירוני שלה כלל סמלים של האימפריה, נקודות פולחן לאל אינטי (אל השמש של האינקה), לאלת האדמה, לאל המים ולאלים נוספים. זאת לצד בתים מפוארים למנהיגים, בתים פשוטים לאמנים, מבנים לאחסון מזון וציוד וטרסות חקלאיות ששימשו את אנשי האינקה.[1]
גילוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיר לא מוזכרת במקורות הספרותיים מתקופת קיומה, ככל הנראה רצו בני האינקה לשמור את המקום בסוד מהכובשים הספרדים; אכן אלו לא הצליחו לגלות אודות דבר קיומה ובהתאם לכך הפכה למעוז ההתנגדות האחרון של לוחמי האינקה מול הכובש הספרדי. לדברי איתן תודרס-וייטהיל מהניו יורק טיימס, המבקר הראשון בצ'וקקיראו שלא היה משבט האינקה בצ'וקקיראו, היה מגלה הארצות חואן אריאס דיאס בשנת 1710.[2] ההתייחסות הכתובה הראשונה לעיר הייתה בשנת 1768, על ידי קוסמה בואנו, שהיה מוחרם באותו זמן. ב-1834 איגואנו דה סנטיאגו חשף מחדש את העיר וב-1837 לאונס אגראנד מיפה את העיר לראשונה, אך מפות אלו נשכחו. העיר החלה לקבל תשומת לב רק בשנת 1909, כאשר היירם בינגהאם השלישי, מגלה מאצ'ו פיצ'ו, ביקר בצ'וקקיראו. ב-1970 החלו החפירות הארכאולוגיות באתר וב-1993 החלה מלאכת השיקום. מוערך כי במסגרת החפירות הארכאולוגיות של האתר, עדכני ל-2011, נחשפו כ-30% עד 40% משטחו.[3][4]
מבנה האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתר הארכאולוגי מחולק ל-12 מתחמים בהם טרסות חקלאיות, פלטפורמות ומבנים ששימשו לטקסים, מבנים ששימשו למגורים או לאחסון מזון ותעלות מים.
מתחם 1 – המתחם הגבוה והצפוני ביותר באתר. מכיל 5 מבנים על גבי טרסות בגבהים שונים, מקדש, כיכר וכיכר קטנה יותר. שניים מהמבנים מוערכים כ"קולקה" (מבנה לאחסון מזון שהיה נפוץ במערכת הדרכים של האינקה), והשלושה הנוספים צורת ארוכה יותר ומוערכים כשימשו למגורי הכוהנים.[5]
מתחם 2 – המתחם מכיל 16 בימות לטקסים, כמו גם תעלות מים המסתעפות בין הבמות ומחוברות לתעלת מים מרכזית.[6]
מתחם 3 – נמצא בין מתחם "חנאן" (שמעליו) למתחם אורין (שמתחתיו), ומכיל מה שמוערך ככיכר המרכזית – "האוקאיפאטה". מסביב לכיכר יש מבנה חנות ועוד שני מבני חנויות סמוכים. בחלק הצפוני של המתחם אזור המיועד לטקסים. בחלק המזרחי מבנים בעלי שני מפלסים.[6]
מתחם 4 – המתחם נמצא בחלק הדרומי של האתר, בחלק המכונה "אורין". המבנה המרכזי מכיל קירות שככל הנראה שימשו בטקסים, היות שאחד מהם מכונה "קיר של מנחות לאבותינו".[6]
מתחם 5 – במתחם אושנו – גבעה שקצהה ישר ומעליה בימה בצורת אליפסה ששימשה לטקסים.[6] חומה קטנה מקיפה את הגבעה. מהבימה ניתן לצפות לעבר הכיכר המרכזית שבמתחם 3, פסגות ההרים המושלגות ונהר האפורימק.
מתחם 6 – מתחם המכונה חצר הבית או מגורי הכוהנים. נמצא מדרומית לאזור "אורין". מכיל 4 טרסות שהיוו אזור לטקסים. על קיר הטרסות מעוצב זיגזג באבנים לבנות כדמות נחש.[7]
מתחם 7 – ממוקם בצד המזרחי של האתר וניתן להגיע אליו באמצעות שביל ייעודי. מכיל טרסות שייעודו לעיבוד חקלאי, ושגבוהות באופן ניכר משאר הטרסות במתחמים השונים באתר.
מתחם 8 – ממוקם בצד המערבי של האתר וניתן להגיע אליו באמצעות שביל ייעודי. מכיל כ-80 טרסות שייעודו לעיבוד חקלאי והמחולקות על ידי תעלות מים שמזרימות מטה מים, מהכיכר המרכזית. על קירות הטרסות מעוצבות דמויות למות באבנים לבנות המכונות "למות השמש".[8]
מתחם 9 – מתחם המכיל מבני מגורים של עובדים ומשפחות. המבנים בנויים על פלטפורמות מלאכותיות בצורת מעגל או מלבן המחוברים ביניהם על ידי מדרגות וסמטאות צרות.
מתחם 10 – מתחם המכונה "פאראקטפאטה". במתחם 18 שלבי טרסות ובמקביל להן תעלת מים ומדרגות.[9]
מתחם 11 – מתחם המכונה "פקצ'יוק", שמשמעותו הוא "האחד עם המפל". מכיל 80 טרסות שייעודו לעיבוד חקלאי ומאופיינות כרחבות ביותר מבין הטרסות במתחים השונים באתר. כמו כן, מכיל מתחים בעלי שני מפלסים ששימשו למגורים ולטקסים, 3 מזרקות מים ששימשו לשתייה ולתעלות המים.
מתחם 12 – מתחם הנמצא מרחק 3 שעות מהמתחם העליון ומכיל 57 טרסות ותעלות מים. בחלקו העליון מבנים ששימשו לטקסים, בריכה שמוזנת על ידי מי מעיין. במתחים בצורת חצי עיגול נמצאו שברי קרמיקה, כלי אבן ועצמות.[10]
מסלול[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסלול לאתר מיועד למטיבי לכת אך ניתן לבצע אותו באופן רכוב על גבי פרדות. מדובר במסלול הלוך-חזור הנמשך 3 עד 5 ימים (כ-60 ק"מ) וכולל ירידה ועליה תלולה.
ראשיתו בעיירה קצ'ורה הנמצאת כ-4-5 שעות נסיעה מקוסקו. ממנה ירידה עד לנהר האפורימק (הפרש גובה של ק"מ וחצי), וחציתו על גשר תלוי; לאחר מכן עליה עד לאתר (הסמוך לעיירה מרמפטה (marampata), הפרש גובה של ק"מ וחצי). הכניסה לאתר בתשלום של 55 סול (US$20), במסלול מספר מחנות בתשלום גם כן, אלו משמשים את המטיילים הפוקדים את האתר.
בשנת 2012 התקבלה החלטה על בניית רכבל בעלות של 220 מיליון סול (שווה ערך ל-82.7 מיליון דולר אמריקאי) שיוביל לאתר.[11]
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
שני מבנים -
טרסה גדולה -
מבנה ומפל -
הריסות מבנים -
הריסות מבנים -
הריסות מבנים -
למה המורכבת מאבנים לבנות על קיר הטרסה -
אשה המורכבת מאבנים לבנות על קירה הטרסה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כתבה בניו יורק טיימס, 3 ביוני 2007, "The Other Machu Picchu"
- תמונות מהאתר צ'וקקיראו
- "סיפור דרך" על מסלול הצ'וקקיראו
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Choquequirao, Peru's Tourism Office, 2011
- ^ Ethan Todras-Whitehill on the New York Times
- ^ Cusco travel guide, September 5, 2011
- ^ Trail to Choquequirao, El Comercio Newspaper, Lima, Peru, May 13, 2009
- ^ Burga, Manuel.(2008). p. 103-104.
- ^ 1 2 3 4 Burga, Manuel. (2008). p. 104
- ^ Burga, Manuel. (2008). p. 104-105.
- ^ Burga, Manuel. (2008). p. 105.
- ^ Burga, Manuel. (2008). p. 106
- ^ Burga, Manuel. (2008). p. 106.
- ^ רכבל לצ'וקקיראו