אל השמש

אל השמש בתרבויות ודתות קדומות ומודרניות רבות הוא ישות האחראית על השמש או על נושאים מסוימים הקשורים אליה. במהלך ההיסטוריה, תרבויות רבות העריצו את השמש. נטייה זו הגיונית ביותר, שכן השמש הייתה (ועודנה) גורם חשוב והיוותה מסתורין גדול, ככדור התלוי באוויר שמפיק אור וחום. לכן התפתחו אגדות רבות בקשר לשמש.

גרסאות אל השמש בתרבויות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמש יכולה להיות מיוחסת גם לאלוהות נקבית, וחוקרי מיתולוגיות מסוימים טוענים שהאלהת השמש בדמות נקבית אף נפוצה יותר, רק לא בתרבות האירופית.

באמונות מסוימות אל השמש הוא אל שאחראי על השמש בתור עצם, ואילו בתרבויות אחרות אותו אל הוא השמש עצמה. דוגמה לכך היא הליוס היווני, שלפי האמונה רוכב במרכבת אש בשמים, ובלילה יורד למחילה תת-קרקעית.

בתרבות הכנענית האמונה הרווחת הייתה שלעת ערב שפש (שאחד מכינוייה היה "מאור האלים") הייתה נכנסת לבית החופשית, שהוא השאול הנמצא מתחת לעולם, ומקום משכנו של האל מות, ובבוקר הייתה נחלצת משם וקמה לתחייה ומתחילה מחדש את מסעה ברקיע. השיוט ברקיע נתפס כנעשה באמצעות כלי מסוים: סירה בתרבות המצרית או מרכבה בתרבויות הכנענית והיוונית.

ליקויי חמה והתקצרות הימים בחורף גם הם יוחסו לאלי השמש השונים.

במיתולוגיה הסינית, השמש והירח מסמלים את היין והיאנג, ולכן אינם מיוחסים לאל או אלה. לפי אמונתם, בראשית היו תשע שמשות והחיים היו בלתי אפשריים עקב החום, עד שהגיע גיבור שירה בשמונה מתוכן.

דוגמאות לאלי שמש:

במיתולוגיה המצרית: רע
במיתולוגיה הכנענית: שפש
במיתולוגיה הרומית ובמיתולוגיה היוונית: אפולו והליוס.
במיתולוגיה הקלטית: וירוטוטיס
במיתולוגיה הפרסית וההינדית: מיתרה
במיתולוגיה של שבט האיבו: צ'וקוו
במיתולוגיה האינואיטית: מאלינה
במיתולוגיה המסופוטמית: שמש (אנ')
במיתולוגיה היפנית: אמטראסו
במיתולוגיה של האינקה: אינטי
קיסרי יפן נחשבו לצאצאיה של אלת השמש אמאטראסו בדת השינטו^[1]
האצטקים הקריבו לאל השמש קורבנות אדם, כי האמינו שהשמש מאבדת דם בכל זריחה, וכדי שלא תיעלם, יש צורך להחזיר לה דם זה, שיבוא מעורקיהם של הנזבחים.

פולחן אל השמש במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנ"ך מכיל עדויות רבות (וגינויים) לכך שגם בני ישראל עבדו את השמש והכוכבים, למשל:

וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם

— ספר דברים ד, ט

וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-חֲצַר בֵּית-ה' הַפְּנִימִית, וְהִנֵּה-פֶתַח הֵיכַל יְהוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ; אֲחֹרֵיהֶם אֶל-הֵיכַל יְהוָה, וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה, לַשָּׁמֶשׁ

— ספר יחזקאל ח, טז

. התנ"ך משבח את המלך יאשיהו על כי שרף את כלי פולחן השמש בהם נעשה שימוש בממלכת יהודה:

וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם

— מלכים ב כג, ה

וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית יְהוָה אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ

— מלכים ב כג, יא

התיאור חושף דמיון בין פולחן אל השמש שאותו עצר יאשיהו, לבין חגיגות אל השמש במיתולוגיה ההינדית. בה אל השמש שועט בשמים במרכבה של שבעה סוסים, כל אחד בצבע אחר מצבעי הקשת. גם לאל השמש היווני הייתה מרכבה דומה, עם ארבעה סוסים. המונח "סוסי אש" המופיע בנבואות אליהו, אלישע, חבקוק וזכריה הנביא גם מרמז על פולחן אל השמש. כנראה שהדימוי האלילי הפך למופשט כסוסים מטפיזיים הדוהרים בשמים^[2].

פולחן אתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתון היה אל מצרי בתקופת מצרים העתיקה, שהיה במקור גלגל השמש במיתולוגיה המצרית, והיבט נוסף של האל רע (במצרית עתיקה: אתון = גלגל חמה). בתקופת שלטונו של הפרעה אמנחותפ הרביעי, הפך אתון לאלוהות היחידה של דת מונותאיסטית שנוסדה על ידי אמנחותפ.

אל השמש בארכאולוגיה של ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחקר הארכאולוגיה של ארץ ישראל נמצאו ממצאים רבים של פולחן אל השמש:

בתל בית שמש שהיה מרכז פולחנה בארץ ישראל של האלה שפש (מוכרת גם בשם שַפּשוּ, או בשם שמש, מ ו-פ מתחלפות) היא אלת השמש במיתולוגיה הכנענית.

בתקופת המשנה והתלמוד, בתי כנסת רבים עוטרו בפסיפסים עם גלגל המזלות, ונמצאו ברצפות של שישה בתי כנסת ב: עוספיה, סוסיא, נערן, חמת טבריה, בית אלפא וציפורי. הסכימה של הפסיפסים בבתי הכנסת השונים - דומה. גלגל המזלות תָחום בריבוע. במרכזו, מצויר "אל השמש" הליוס עם מרכבת סוסים. המזלות עצמם מצוירים לפי הסדר המקובל, בהתאם לכיוון השעון. בארבעה קצוות הריבוע התוחם, מצוירות דמויות נשים המייצגות את ארבע התקופות המקבילות לעונות השנה, כל תקופה בפינה ליד שלושת המזלות השייכים לה.

בשנת 2016 נמצאה ספינה טרופה בנמל קיסריה מסוף התקופה הרומית בארץ ישראל ובה שרידי מטען שבו, בין היתר, נמצאו עוגנים, פסלי ברונזה, מטבעות, חפצי נוי ונר ברונזה מעוטר בדמות אל השמש^[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל ירח

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "תרבות חדשה שמשית ואוניברסלית", השמש כמרכז מערכת השמש ותפקידיה הסמליים והרוחניים.
הספר "לקראת תרבות השמש" מאת אומרם מיכאל איבנהוב, באתר הספרים של איבנהוב, בעברית.
כרמית מזרחי, שמש: מנורת האלים ואם הסוסים, אתר „כישופים: הקדרה המבעבעת”