צבי לניר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

צבי לניר (נולד ב-10 באוקטובר 1936) הוא מייסד ונשיא חברת "פרקסיס" ומפתח תיאורית "ההפתעה הבסיסית" והשלכותיה על אסטרטגיות של חשיבה וניהול שילוביים ומחבר הספר 'עת התבונה' על תקופת הבגרות המאוחרת בחיי האדם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי לניר נולד וגדל בחיפה והוא בוגר תיכון חוגים. את השירות הצבאי התחיל כחבר בגרעין נח"ל ונשלח כנציג הגרעין לקורס מ"כים ולאחר מכן לקורס קצינים. הוא מילא תפקידי פיקוד שונים ביחידות קרביות ולאחר סיום תפקידו כמפקד פלוגה בחטיבת גולני, נשלח מטעם צה"ל ללימודים אקדמאים. לאחר סיום התואר הראשון במדעי המדינה, כלכלה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב עבר לחיל המודיעין ושירת בו במספר תפקידים בהם הרבה לעסוק בתאוריה של המודיעין ובהדרכת קציני מודיעין. במהלכם השלים גם את התואר השני בהיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב.

ההפתעה הבסיסית: מחקרו על מלחמת היום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות לקחי ההתנסות האישית שלו במלחמת יום הכיפורים על בעיות יסוד בתקפותה של התאוריה המודיעינית ובתאוריות הידע, ביקש להשתחרר מצה"ל והחל את מחקרו על תופעת ההפתעה הבסיסית וסיים את עבודת הדוקטורט שלו בנושא זה באוניברסיטה העברית ב-1980. עבודה זו פורסמה בספר שהשפיע רבות על תפיסת העולם של המודיעין הישראלי - "ההפתעה הבסיסית, מודיעין במשבר". גישתו של לניר גורסת, בניגוד לוועדת אגרנט ולמסמכים נוספים שנכתבו אודות הפתעת מלחמת יום הכיפורים, כי ההפתעה לא נבעה ממידע חסר אצל המעריכים או בקרב מקבלי ההחלטות, אלא ממערכת מושגית לא רלוונטית. ההפתעה הבסיסית, בניגוד להפתעה מצבית, נובעת מפער תפיסתי, ועל כן מידע נוסף לא מסייע להתמודדות עימה.[1] לניר מנתח את התוכניות האופרטיביות של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, ומוכיח כי התפיסה הבסיסית כולה הייתה בלתי רלוונטית, וכי ההפתעה המודיעינית היא נדבך חלקי בלבד בהפתעה העמוקה יותר שחווה צה"ל והחברה הישראלית.

מחקרו של לניר התבסס על היתוך של תפיסות מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית (עמד בקשר רציף עם דניאל כהנמן), מתחום הפילוסופיה של המדע (הושפע עמוקות מעבודתו של תומאס קון בנושא המבנה של מהפכות מדעיות עם הבנות אופרטיביות ומודיעיניות שצבר במהלך שירותו הצבאי.

פעילות מחקרית וציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל, ב-1975, בעקבות המלצות ועדת אגרנט נקרא לעמוד בראש צוות ההקמה של המרכז למחקר ותכנון מדיני במשרד החוץ ובשנים 1977–1978 היה חבר משלחת ישראל לאו"ם ונציגה בוועדה הראשונה - פיקוח נשק וחלל.

מ-1980 ועד 1985 היה ממקימי המכון למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון ובמקביל הרצה על אסטרטגיה ועיצוב מדיניות בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב. ב-1985–1986 היה חוקר בכיר אורח במכון לקבלת החלטות ('Decision Research') ביוג'ין אורגון ובשנים 1986–1987 – חוקר בכיר במכון ון-ליר בירושלים.[2]

שנות ה-90' והלאה: הקמת פרקסיס והשפעה ביטחונית וציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1994 ייסד את חברת 'פרקסיס' כחברה עסקית לתועלת הציבור ובמסגרת זו ממשיך את מחקריו במקביל לביצוע פרויקטים בתחומים מגוונים בסקטור הציבורי, העסקי והחברתי ובהדרכה של תהליכי חשיבה וניהול שילוביים. במסגרת זאת, עיצב את מתודולוגיית העבודה של מכון ראות.

בשנות ה-2000 היה לניר שותף במכון לחקר תורת המערכה (מלת"ם) שהובל על ידי שמעון נוה ודב תמרי.[3] סביר להניח כי תרומתו של לניר מצויה בעלייתו של רעיון ההמשגה (conceptualization) בשיח הצבאי בצה"ל בשנים אלו, ככלי מרכזי בייצור של רלוונטיות אופרטיבית.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

F icon.svg צבי לניר, ברשת החברתית פייסבוק

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפתעה בסיסית, דואלוג ויקי (בעברית)
  2. ^ עוד על מחקריו ראה בעמ' 6–124 בספרו של איתן שמיר "Transforming Command:The Pursuit of Mission Command in the U.S., British, and Israeli Armies" הוצאת סטנפורד (2011) וב-"Culture of Military Innovation" מאת דימה אדמסקי (הוצאת סטנפורד 2010)
  3. ^ בן אליעזר, אורי (2009) "סכסוך ישן, מלחמה חדשה: השתנות ההקשר המוסדי של הפעלת הכוח במלחמות ישראל", סוציולוגיה ישראלית, חוברת 2, עמ' 418.