ועדת אגרנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת יום הכיפורים
ועדת אגרנט בישיבה מיום 27 בנובמבר 1973

ועדת אַגְרָנָט הוא כינויה של ועדת חקירה ממלכתית, שהוקמה ב-21 בנובמבר 1973 לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. בראש הוועדה ישב הד"ר שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון, ולצדו ישבו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצאל, והרמטכ"לים לשעבר פרופסור יגאל ידין וחיים לסקוב.

פעילות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהחלטת הממשלה הוגדר כי הוועדה תחקור את הכנות צה"ל למלחמה, את המידע שהתקבל בימים שקדמו למלחמה, ואת מהלכי המלחמה בימים שקדמו לבלימת האויב. בהתאם לכך, הוועדה הגבילה את חקירתה לימים שקדמו למלחמה ולשלושת ימי המלחמה הראשונים, עד לכישלון מתקפת הנגד בחזית הדרום ב-8 באוקטובר.

הוועדה שמעה 58 עדים במשך 140 ישיבות. במהלך דיוני הוועדה קמו מספר תנועות מחאה, הידועה בהם של מוטי אשכנזי, שדרשו פעולה בעקבות הכשלים שנתגלו במלחמה. ב-1 באפריל 1974 הגישה הוועדה דו"ח ביניים שעורר סערה. היא קבעה כי היו בידי אגף המודיעין (אמ"ן) ידיעות מתריעות רבות אודות המלחמה הקרבה, אולם הוא העריך אותן לא נכון עקב שימוש כושל במה שנקרא הקונספציה. את האחריות לכך היא הטילה על ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא וראש אמ"ן מחקר, אריה שלו. על אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש") הטילה את האחריות כי לאחר קבלת ההתרעה על המלחמה בבוקר יום הכיפורים, לא פרס כהלכה את הכוחות שעמדו לרשותו בחזית תעלת סואץ. הוועדה הטילה על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר את האחריות לכשלים המבצעיים והמודיעיניים שאירעו עד לפריצת המלחמה, ואשר גרמו לתוצאותיה הקשות.

הוועדה הטילה את האחריות לכשלים המודיעיניים על הדרג המבצעי, ולעומת זאת לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין, ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.‏[1] לימים נודע כי שמעון אגרנט ידע על פגישתה של גולדה מאיר עם חוסיין, מלך ירדן, ב-25 בספטמבר 1973. בפגישה הזהיר חוסיין את ישראל מפני התקפה קרובה מצד מצרים וסוריה, אך גולדה בחרה להתעלם מהתרעה זו. אגרנט טען שלא ידע על פגישה זו.‏[2]

בעקבות פרסום דו"ח הביניים דוד אלעזר התפטר מתפקידו, זעירא וגונן הודחו משירות פעיל בצה"ל, וגולדה מאיר התפטרה כשבוע לאחר מכן, בעקבות לחץ ציבורי כבד, חרף מסקנות הוועדה שלא מצאו כי היא אחראית למחדל. בממשלה שהוקמה אחר כך, בראשות יצחק רבין, לא שובץ דיין לתפקיד כלשהו.

ב-10 ביולי 1974 הוגש דו"ח נוסף, וב-30 בינואר 1975 הוגש הדו"ח הסופי, לאחריו התפזרה הוועדה. להבדיל מדו"ח הביניים הראשון, פרסום שני הדו"חות הללו לא עורר כמעט הד ציבורי. רוב עמודי הדו"חות נקבעו כחסויים למשך 30 שנה, אולם בשנת 1995, בעקבות עתירה לבג"ץ, הותרו לפרסום כל הדו"חות, למעט כ-48 עמודים שנותרו חסויים.

ב-7 באוקטובר 2008, 35 שנה לאחר המלחמה, שחררה הצנזורה לפרסום כמה מהעדויות שנותרו חסויות: בין השאר כ-130 עמודים מעדותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, ועוד חלק נכבד מעדותם של שר הביטחון משה דיין, אריאל שרון, אלוף פיקוד דרום שמואל גונן (גורודיש) וראש לשכת ראש אמ"ן, גדי וינר. עדותה של ראש הממשלה גולדה מאיר, כמו גם של ראש אמ"ן אלי זעירא, נותרה חסויה. בעדותו סיפר רב אלוף אלעזר בין השאר כי שרון רצה להגיע לקהיר גם אחרי המלחמה, ותקף את דיין שלטענתו פסל על הסף מתקפת מנע וגיוס מילואים מחשש ש"יגידו שאנחנו התחלנו".

המלצות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר למסקנות האישיות (שזכו למרב תשומת הלב הציבורית), כללו שלושת דו"חות הוועדה המלצות מפורטות בנושאים רבים, בהם דרכי קבלת ההחלטות בצבא ובממשלה, הדרכה, משמעת, היערכות למלחמה, ומבנה המודיעין וחלוקת העבודה בין אמ"ן, "המוסד", מחלקת המחקר של משרד החוץ ואגף התכנון. בפרט הוועדה המליצה על:

  • מינוי יועץ לענייני מודיעין לראש הממשלה, שלא יהיה איש צבא סדיר ולידו להפעיל צוות קטן, כדי לאפשר לראש הממשלה להעריך בצורה עצמאית. בזאת חזרה על המלצת ועדת ידין-שרף לבחינת חלוקת האחריות והכפיפות של שירותי המודיעין מ-1963.
  • חיזוק מחלקת המחקר של משרד החוץ וארגונה כמסגרת עצמאית משרד החוץ וכי היא תהיה אחראית על המחקר המדיני. גם בכך חזרה על מסקנותיה של ועדת ידין-שרף.
  • שינויים במבנה אמ"ן כדי שעיקר המחקר וההערכה יהיו בעניינים צבאיים. מציאת דרכים לביטוי דעות שונות בקרב אנשי מחלקת המחקר.
  • הקמת יחידה פנימית להערכת החומר הנאסף על ידי "המוסד".
  • הקמה של ועדת שרים מצומצמת לענייני ביטחון.

המלצות הוועדה נלקחו חשבון על ידי ראש הממשלה יצחק רבין (אף שהוא מתח ביקורת על ההמלצות האישיות של הוועדה בספרו "פנקס שירות"). הוא מינה את רחבעם זאבי כיועץ לענייני מודיעין ולאחריו את יהושפט הרכבי. ראשי הממשלה אחריו (כולל הוא עצמו בקדנציה השנייה שלו) לא מינו עוד יועצים לענייני מודיעין.

ההמלצה להעביר את עיקר המחקר המדיני מאמ"ן למשרד החוץ לא התבצעה, אם כי מחלקת החקר הפכה ל"מרכז למחקר ולתכנון מדיני", אך השפעתו נותרה מוגבלת. ב"מוסד", לעומת זאת, התפתח גוף מחקר בעל השפעה. בנוסף הוקמה באמ"ן מחלקת הבקרה ("איפכא מסתברא") וחוזקו גופי המודיעין של יחידות השדה והפיקודים. בכך הוגשמה במידת מה מטרת הוועדה ליצור פלורליזם בקהילת המודיעין.

ועדות חקירה מאוחרות יותר, כדוגמת הועדה הפרלמנטרית לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה עיראק נדרשו לסוגיות אלה.

ביקורת על דו"ח הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד היום מהווה דו"ח הוועדה מקור לחילוקי דעות הן במישור המהותי, והן במישור הפרסונלי. ביקורת רבה נמתחה על יחסה המקל של הוועדה לאחריותו המיניסטריאלית של הדרג המדיני, ובפרט לאחריותו של שר הביטחון, משה דיין, שעליו אמרה הוועדה: "כל עוד הוא מקבל את דעת יועציו אין הוא נושא באחריות אישית".

ביקורת נמתחה גם על המלצתה של הוועדה, שבאה כלקח מהכישלון המודיעיני טרם המלחמה, שאין לסמוך על ניתוח הכוונות של האויב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האויב. שלושים שנה מאוחר יותר כתב על כך גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי: "הן האיסור להביא בחשבון כוונות והן ההתמקדות בסיכול האיומים - שני מסרים מרכזיים של ועדת אגרנט - שיבשו ועיכבו לאורך שנים תהליכים של בנייה והיערכות בצה"ל".‏[3][4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דו"ח ועדת אגרנט : ועדת החקירה - מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ועדת אגרנט באתר הכנסת
  2. ^ אמיר אורןעל סוכנים וסיכונים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2011
  3. ^ איילנד מצוטט במאמר ב"הארץ" מתאריך 8/9/2011.
  4. ^ דברים דומים מפי איילנד ניתן למצוא בדו"ח "שלושים שנה למלחמת יום הכיפורים" בעריכת ענת קורץ.