צמחיית הנגב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צהרון קטן (Gynandriris monophylla)
לשנן בובה (Glossonema boveanum)

צמחיית הנגב היא קבוצה לא-טקסונומית של צמחים הגדלים בנגב, ונדרשים לשרוד בתנאים הקיצוניים של המדבר.

הגורמים המשפיעים על תפוצת הצומח במדבר הם: טמפרטורה, היעדר משקעים, סחף, סופות חול, סוג הקרקע, השפעות הדדיות של צמחים, פעילות בעלי חיים, והשפעות האדם.

התאמת צמחים למדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנגב ארבעה סוגי קרקעות שונים: אדמת לס, קרקעות חול, קרקעות רג (המכוסות שברי סלעים), וקרקעות סחף מדבריות. בקרקעות אלה יש מיעוט של חומר אורגני שמקורו בצמחים, עודפי מלחים רבים בגלל ההתאדות החזקה הנובעת מתנאי האקלים, ולכן קושי לצמחייה לשרוד לאורך זמן.[1]

האקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים המדברי מאופיין בפער ניכר בין הטמפרטורות הגבוהות לנמוכות, בטמפרטורות גבוהות ביותר, בלחות נמוכה והתאיידות גבוהה, ובעיקר בכמות משקעים קטנה ופיזור לא סדיר של משקעים.[2] כלומר, ישנן תקופות קצרות בשנה בהן יורדת כמות משקעים גדולה ובעוצמה חזקה, ולאחר מכן יש תקופת יובש ארוכה. זה האתגר העיקרי לצמחים במדבר.

ניתן להבחין בין שתי קבוצות של צמחים הגדלים במדבר:

  • המתחמקים מיובש.
  • העמידים ביובש.
צמחי המתחמקים מיובש גדלים במדבר אך רק בחורף או באביב. הם מתחלקים לארבע קבוצות עיקריות
  1. צמחים חד-שנתיים: צמחים שצומחים רק בעונת הגשמים. הזרעים שלהם עמידים ביובש, והם נובטים רק לאחר ירידת משקעים.
  2. צומח גאופיטים - צמחים בעלי בצלים או פקעות שאוגרים מים וחומרי תשמורת, והם יכולים לפרוח בכל עונה.
  3. צמחים נשירי קיץ - מצמיחים עלים וענפים כאשר יורדים משקעים, אך נמצאים בתרדמה בקיץ.
  4. צמחים לא מדבריים שחיים במדבר, במקומות בעלי תנאים נוחים יותר, כמו סמוך למעיין וכיסי קרקע בין משטחי סלעים.
צמחים עמידים ביובש מתחלקים לשתי קבוצות של דרכי התמודדות
  1. צמחים בעלי מנגנונים למניעת התייבשות הרקמות. יש צמחים שפיתחו לעצמם מנגנון לייעול קליטת המים על ידי מערכת שורשים עמוקה המגיעה למי התהום או על ידי שורשים רחבים ושטוחים המאפשרים קליטת מים מהשכבות העליונות של הקרקע. צמחים אחרים פיתחו מנגנון להקטנת איבוד המים על ידי הקטנת שטח הפנים של העלים, וכך מקטין את מידת התאדות המים, וצמחים אחרים משילים את עליהם בקיץ, או שעליהם גדלים בחורף וקטנים בקיץ. דרך נוספת להקטנת איבוד המים הם פיוניות השקועות בחריצים (וכך מוגנות מקרינה חזקה), או מנגנון לפתיחת פיוניות בלילה וסגירתן ביום.
  2. צמחים שיכולים לצמוח לאחר התייבשות. כמו כן, קיימים צמחים עם עלים או ענפים בשרניים מלאי מים. יש דעות חלוקות לגבי תפקידה של תכונה זו. אחדים טוענים טוענים שהמים נאגרים לתקופת היובש שם יתאדו בהדרגה, אחרים טוענים שתכונה זו חשובה לתהליך של סגירת פיוניות ביום ופתיחתן בלילה, ויש חוקרים שחושבים שזוהי תכונה שנוצרה צמחים שגדלו בקרקעות מלוחות, ותפקיד המים הוא מהילת עודפי המים.

דוגמאות לצמחים הגדלים בנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לחך החולות (Plantago sabulosa) - צמח ממשפחת הלחכיים, הפורח לאחר תקופת הגשמים, מפברואר ועד אפריל. משתרע על שטח של כ-10 ק"מ מדרום לבאר שבע ועד חולות ניצנה. לצמח כושר הסתגלות לחולות הנודדים של המדבר. הוא מגדל עלים מעל החול ולאחר ירידת משקעים יוצאים מהפרי זרעים יבשים. כשהזרעים נופלים על קרקע רטובה הם יוצרים ריר שמדביק אותם לאדמה. מזה מייצרים כיום תרופה נגד עצירות. פורח לאחר תקופת הגשמים- מפברואר ועד אפריל.
  • צלף הרמון (Capparis ramonensis) - גדל בשטח המשתרע על פני 3 ק"מ וחצי במכתש רמון, הוא גדל רק על הגבס של מכתש רמון. לפרח של צלף הרמון 4 עלי כותרת, והפרי שלו אדום מפנים, מה שמבדיל אותו משאר מיני הצלפים, והוא מכוון את עליו צפונה או דרומה נגד כיוון קרני השמש כתהליך הסתגלות למדבר. גובה הפרט כ-10 עד 40 ס"מ. בנובמבר עד פברואר מצויים רק ענפים יבשים מעל פני הקרקע, והם פורחים בחודשים מאי עד יולי.
  • צהרון קטן (Gynandriris monophylla) - צמח ממשפחת האירוסיים הצומח בחודשים מרץ-אפריל, באזור הנגב הצפוני. הצמח דומה לצהרון מצוי אך נבדל ממנו בפרחיו הקטנים. לעתים קרובות יש לו רק עלה אחד. צהרון קטן גדל בשדות של חול מיוצב בצפון הנגב. תפוצתו העולמים משתרעת במדבריות חול במזרח התיכון. אורך הפרח הפתוח, הוא 1.5-2 ס"מ וצבעו כחול אפור, לעתים מיוקד או משויש בלבן.
  • לשנן בובה (Glossonema boveanum) - צמח עשבוני קטן רב שנתי ירקרק ממשפחת ההרדופיים. הצמח גדל בגלילות הרי אילת והערבה. הצמח גדל בוואדיות, גבהות אבניות, מדרונות סלעיים ושטחי חול רדוד. הוא נפוץ בדרום ישראל, מצרים (כולל סיני) וערב הסעודית ועד למזרח אפריקה בסודן, אתיופיה, סומליה ומאלי. צבעה ורוד ארגמן.
  • מרווה צמירה (Salvia lanigera) - צמח עשבוני קטן רב שנתי ממשפחת השפתניים, הגדל באזור הנגב הצפוני והערבה. הגבעולים מכוסים בשיער לבן צמרי וארוך, המסייעים לצמח בניהול משק מים מיטבי בתנאי אקלים מדברי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אופירה גל, קרקעות בנגב, מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  2. ^ אופירה גל, מאפייני האקלים בנגב, מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית.