גאופיט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גֵּאוֹפִיטאנגלית: Geophyte. בעברית: טְמִיר נִצָּן). מקור המונח ביוונית: גה (γῆ, ge), אדמה + פיט (φυτόν, phyton), צמח. זו קבוצה של צמחים שבתקופה מסוימת מתים כל החלקים העל ־ קרקעיים ונשאר רק איבר אגירה תת-־ קרקעי, עליו נמצא גם ניצן ההתחדשות[1]. ישנם טיפוסים שונים של אברי אגירה: קנה שורש, פקעת שמקורה בהתעבות של גבעול, או בצל שמקורו בהתעבות של עלים. בחלק מהגאופיטים, איבר האגירה הוא שורש מעובה.

פקעות של בצל הגינה

הגאופיטים מותאמים לחיים באזורים שבהם האקלים עונתי. עיקר הפעילות שלהם מתקיים בעונות המתאימות לצמח מבחינת משקעים או טמפרטורה, אך קיומו של איבר האגירה מאפשר מידה מסוימת של עצמאות מפני השפעות חיצוניות וקיומם של תהליכים שונים (צימוח עלים, פריחה, הבשלת זרעים) גם בשנים מעוטות משקעים.

חלק מהגאופיטים בישראל "יוצאים מעל פני האדמה" (מגדלים חלקים על - קרקעיים) רק בסתיו ובתחילת החורף, ומנצלים את העונה הגשומה למילוי המאגרים באברי האגירה, בתהליך פוטוסינתזה בחלקים הירוקים.

ברוב הגאופיטים, הפריחה מתרחשת במקביל להתפתחות העלים. דוגמה לקבוצה זו מהווה סתוונית היורה.

אולם, יש גם טיפוס שני של גאופיטים, בהם הפריחה מתקיימת בסוף הקיץ ומקדימה את הופעת העלים[2]. צמחים אלה מכונים "מבשרי גשם". האנרגיה הדרושה לפריחה מקורה בחומרי התשמורת שבאיברי האגירה. בעונה זו נדירה יחסית הפריחה במינים אחרים כך שאין תחרות על מאביקים. עם בוא עונת הגשמים יצמחו העלים, ותוצרי הפוטוסינתזה יחדשו את מלאי חומרי התשמורת[3].

ישנם גאופיטים הממלאים מחדש את איבר האגירה הקיים לאחר שנוצל תוכנו, וישנם כאלה היוצרים איבר אגירה חדש במקום הישן שהתרוקן.

כאמור, איבר האגירה מכיל חומרי תשמורת ולכן מכרסמים שונים ניזונים ממנו. כאמצעי הגנה, פקעת הרקפת מכילה את הרעל ציקלאמינין, וכך נשמרת הפקעת מפני חלק מהמכרסמים, למעט דורבנים. רעילות קיימת גם בנרקיס, אשר כל חלקיו רעילים- פרחים, גבעול ובצל. גם נץ החלב מכיל רעל, המתפוגג בצליה.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועה בגאופיטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזור חייהם של גאופיטים קיימים מספר אתגרים, אשר מצאו פתרונן במהלך האבולוציה:

  • הנבט חייב להתחפר לעומק אופטימלי כדי להמשיך את צמיחתו
  • ברביה הוגטטיבית נוצרים בצלצלים ופקעיות חדשים. צימוח אופטימלי של כל הפרטים יתקיים כאשר ייווצר מרחק בינם לבין עצמם ואף מרחק בינם לבין צמח האם.
  • בחלק מהגאופיטים הפקעת או הבצל החדשים צומחים כלפי מעלה, מעל לאיבר הישן. כתוצאה מכך יש צורך בהבאת איבר האגירה החדש לעומק האופטימלי.
  • קיימת תופעה של חשיפת החלק התת-קרקעי על ידי סחיפת הקרקע, חריש, נבירה של בעלי חיים[4].

פיזיולוגיה של התנועה[5][עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צמיחת הפסיג, נדן הפסיג או שלוחה, הנושאים בראשם את ניצן ההתחדשות, מביאה להעמקתו של הניצן.
  • מתפתחים שורשים מתכווצים. לאחר הגעתם לאורך מסוים הם מתכווצים ומושכים את הבצל או הפקעת כלפי מטה.
  • קיימים גם גאופיטים אשר בהם מופיע שילוב של שני סוגי התנועה הנ"ל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגאופיטים פורחי הסתיו בישראל ושוק ההאבקה הסתווי, פרופ' אבי שמידע, אתר 'כלנית'

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ -, הצומח של ארץ ישראל, עריכה: עזריה אלון, תל אביב: משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1984, החי והצומח של ארץ ישראל, פרק מילון מונחים, כרך 8, עמ' 255
  2. ^ Amots Dafni et al., Leafless Autumnal-Flowering Geophytes in the Mediterranean Region, Pl. Syst.Evol. 137, 1981, עמ' 181-193
  3. ^ א. דפני, הצומח של ארץ ישראל, עריכה: עזריה אלון, תל אביב: משרד הבטחון, ההוצאה לאור, 1984, החי והצומח של ארץ ישראל, פרק גיאופיטים, כרך 8, עמ' 74-82
  4. ^ יעקב גליל, קינאטיקה של גיאופיטים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1961, עמ' 208-214
  5. ^ יעקב גליל, קינאטיקה של גיאופיטים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1961