מיכה לבנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיכה לבנה
1932 –‏ 2011
מיכה לבנה, אפריל 2011
תרומות עיקריות
ידיעת ארץ-ישראל
נתונים נוספים
נולד 31 באוקטובר 1932
נפטר 25 באפריל 2011 (בגיל 78)
ארצות מגורים גרמניה, ישראל
פרסים והנצחה

אות יקיר הגליל

מיכה "מייק" לִבנֶה (31 באוקטובר 193225 באפריל 2011) היה איש ידיעת הארץ, מדריך טיולים, סופר, בוטנאי, ארכיאולוג, סייר ומחנך ישראלי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכה לבנה נולד ב-31 באוקטובר 1932 בגרמניה בשם מיכאל לוונטל, בנם של ארנסט ואמי (לבית שטראוס). בהיותו בן שנה וחצי, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בחרו הוריו, שהיו ציונים, לעלות לארץ ישראל. המשפחה התיישבה בירושלים, ושם גדל לבנה עד לאחר מלחמת העצמאות. בנעוריו היה חבר בתנועת הנוער התנועה המאוחדת. בהיותו כבן 16 עברה המשפחה לתל אביב. בשנת 1950 התגייס לצה"ל במסגרת גרעין נח"ל שהצטרף לקיבוץ מעין ברוך, שם חי לבנה כחבר הקיבוץ עד יומו האחרון. במהלך שנותיו בקיבוץ עבד בין השאר כרועה צאן ובענפי חקלאות אחרים, שימש כמורה ומנהל בבית ספר, וכיהן כמזכיר הקיבוץ ומרכז ועדות שונות. בשנת 1967 נישא לרותי לבית טחובר, ולבני הזוג נולדו ארבעה ילדים: עודד, יאיר, יונת וגיא.

פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את כשרונו לארגון טיולים והדרכתם גילה כבר בהיותו בכיתה ט', ומאז במשך למעלה מ-60 שנה שימש כמדריך טיולים ומנחה מדריכים. התמחה במיוחד בתחומי הבוטניקה ותולדות ההתיישבות. נחשב למומחה בחבלי הארץ הצפוניים - הגולן, הגליל והחרמון, ובמצדה. הוא נחשב לדובר רהוט, בעל עברית צחה, וניחן בסבלנות רבה להסביר וללמד בתחום התמחותו. הוא הרבה לסייר ולהדריך בהר החרמון, ובין השאר איתר בחרמון אוכלוסייה של איריס ווסטי - מין נדיר של אירוס אשר החוקרים סברו כי הוא גדל רק במקום אחד מסוים בלבנון, עד לאיתורו בחרמון על ידי לבנה.

לבנה היה מראשוני החופרים באתר מצדה, ונחשב לאחד ממגלי הארמון הצפוני, יחד עם הארכאולוג זאב משל[1]. בתחילת שנות החמישים ארגנו לבנה ועוד מדריכים מהתנועה המאוחדת משלחות אשר איתרו את שביל הנחש לכל אורכו, סימנו אותו והכשירו אותו (במעדרים, טוריות ומכושים) למעבר רגלי של מטיילים. לאחר מכן השתתף בחפירות שערך יגאל ידין במצדה בשנות ה-60. בספרו מעוז אחרון עוסק לבנה במצדה, מפרט את השרידים הארכאולוגים שנמצאו בה ואת ההיסטוריה והגאוגרפיה שלה ומתייחס למשמעות של מצדה בימינו.

בעיני לבנה הייתה הדרכת טיולים פעולה ציונית, חינוכית וערכית. הוא עסק במתודיקה של הדרכה בספרי הטיולים שהוציא וגם בכתב העת "צידה לדרך" שערך אשר עסק במתודיקה של הדרכה בשדה.

לבנה למד הוראה במכללת בית ברל במגמת ביולוגיה בשנים 19601961, וסיים תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. השכלתו הרחבה הייתה ברובה בלתי-פורמלית, והוא התאפיין ביכולת אוטודידקטית ניכרת.

בשנת 1966 ביצע חפירת הצלה בתל ברום שבצפון קריית שמונה[2]. לימים הוביל מאבק נגד העברת הממצאים מהאתר.

בשנות ה-80 נטל חלק בכתיבתה ועריכתה של האנציקלופדיה "החי והצומח של ארץ ישראל". בשנים 1993 עד 2003 היה חבר הוועדה לשמות צמחים של האקדמיה ללשון העברית.

לבנה היה מראשוני החברה להגנת הטבע בה עבד במשך שנים רבות כמדריך טיולים ובמחלקת הפרסומים, במסגרתה כתב וערך עשרות רבות של דפי מסלול. בהמשך שימש גם כמדריך במסגרת מוזיאון בית אוסישקין. היה מהדוחפים להקמתה של רשות שמורות הטבע. מטרת הרשות בעיניו הייתה לשמור על הטבע לטובת המטיילים ולא מפניהם. בהתאם לגישה זו נאבק בין השאר נגד סגירת שמורת נחל עורבים לציבור ולמען התקנת השביל התלוי בנחל חרמון. בשנים 1967–1972 שימש כעורך כתב העת 'טבע וארץ' של החברה להגנת הטבע.

בשנותיו האחרונות הרבה לכתוב עבור אתר 'צמח השדה' על אודות צמחיית ארץ-ישראל. כמו כן המשיך בסיורים ובהדרכת טיולים. בשנת 2010 זכה לבנה באות יקיר הגליל.

זמן קצר לפני פטירתו יצא לאור ספר שהוקדש לו הגליל וצפון הארץ - מבחר מאמרים בידיעת ארץ ישראל, מוגשים למיכה (מייק) לבנה (הוצאת אריאל, 2011), בעריכת אלי שילר וגבריאל ברקאי. בספר נכללים גם שני מאמרים פרי עטו של לבנה עצמו.

מיכה לבנה היה פעיל בוויקיפדיה עברית תחת השם משתמש:מיכה לבנה.

לבנה נפטר ב-25 באפריל 2011, ונטמן בבית העלמין בקיבוצו מעין ברוך.

מבחר מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבנה כתב מספר ספרים בתחום ידיעת הארץ, ביניהם:

  • בין שלגי חרמון (ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1977) - עם וולטר פרגסון, אבי שמידע והזר ווד
  • פרחים במרומי חרמון (הוצאת מסדה, 1981)
  • מגדיר לצמחי חרמון – עם אבישי שמידע (1981)
  • שפן הסלעים (1982) - עם אהרון מלצר
  • מעוז אחרון - הסיפור של מצדה ואנשיה (ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1986)
  • הגולן - 20 שנה ועוד 2000 (ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1989)
  • לטייל בגליל - 50 מסלולי סיור בגליל ובגולן (הוצאת אריאל, 1991)
  • לטייל בצפון הארץ (ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1994)
  • לקסיקון החי והצומח של ארץ ישראל בעלי חיים כרך 2 (החברה להגנת הטבע, 1995)
  • עמק החולה וסביבתו – עם יהודה קרמון (אריאל, 1990)

כמו כן ערך לבנה מספר ספרים, ביניהם:

  • האנציקלופדיה "החי והצומח של ארץ ישראל" (ההוצאה לאור של משרד הביטחון) - כרך 6 וכן כרכים 10–11 (צמחים בעלי פרחים א' ו-ב') - עם דוד הלר
  • עלה והגשם - ספר התנועה המאוחדת (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998)
  • צומח הנגב, אבינעם דנין (1977)
  • ארץ הצבי והיעל, עזי פז
  • על עשב השדה וחיית הארץ, עזי פז
  • הכנרת, משה גפן ויצחקי גל
  • תבלינים, דרורה חבקין
  • הבדוים בסיני, שבתאי לוי שבו
  • אירוסים בארץ-ישראל, מיכאל אבישי
  • כי האדם עץ השדה – עצי ארץ-ישראל, נילי ליפשיץ וגדעון ביגר, הוצאת אריאל והקק"ל תשנ"ח
  • הספר האדום – בעלי-חיים (חולייתנים) בסכנת הכחדה בישראל.
  • הגולן - אדם ונוף (קובץ מחקרים), עם משה ראובני (הוצאת רמות, 2005)

בנוסף, פרסם לבנה מאמרים רבים בתחום ידיעת הארץ. את מאמרו הראשון פרסם בשנת 1953 (בהיותו בן 21), ובו הוכיח כי ארמון הורדוס במצדה נמצא בקצהו הצפוני של האתר, בניגוד לדעה שהייתה מקובלת עד אז בספרות[3]. ב-58 השנים הבאות פרסם עשרות מאמרים נוספים, הן בכתבי עת שונים והן כפרקים או ערכים בתוך ספרים. בין השאר הופיעו מאמריו בספר וילנאי, סיפורי ערים, סיפורי מושבות, סיפורי בתים, יד ליאיר, ארץ הגולן והחרמון, מדריך ישראל ועוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לבנה סיפר כי גם חוקר מצדה הנודע שמריהו גוטמן זיהה את ארמון הורדוס באורח בלתי תלוי – עוד לפני משל ולבנה, אך לא פרסם זאת.
  2. ^ כתב העת חדשות ארכיאולגיות
  3. ^ "בעיית ארמון הורדוס במצדה", הטבע והארץ כרך י' חוברת ט', דצמבר 1953, עמ' 507-514; לגילוי זה היה שותף זאב משל