משתפי פעולה עם השלטון הנאצי במלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת השואה: אזורי השליטה הנאצית ונתיבי התעבורה אל מחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה

משתפי פעולה עם הנאצים כוללים הם אומות, קבוצות ובני אדם אשר סייעו למנגנון השלטון הנאצי לכונן את "הסדר החדש". הם נמצאו בכל השטחים הכבושים או שטחי ההשפעה של גרמניה הנאצית. המניעים לשיתוף פעולה של פרטים הם מגוונים וכוללים בין היתר לאומנות, אנטישמיות, אנטי-קומוניזם, מצוקה כלכלית-חברתית, פחד מהגרמנים וחמדנות של רכוש היהודים.

משתפי הפעולה מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות:

(1) משתפי פעולה בעלי השקפות גזעניות, פשיסטיות או נציונאל-סוציאליסטיות אשר רצו להשתתף בבניית האימפריה הנאצית העתידית;

(2) משתפי פעולה אשר יצאו מתוך ההנחה כי משום שהיטלר הוא בלתי מנוצח מן הראוי לחבור אליו ולתמוך בו;

(3) משתפי פעולה אשר האמינו כי היטלר יחסל את הקומוניזם שנוא נפשם.

שיתוף פעולה זה יצר את הפשעים החמורים בעולם, פשעים נרחבים כנגד האנושות ואת זוועות השואה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלום עלייתה של גרמניה לפסגת השלטון בעולם היה מן הדחפים החזקים והבולטים של רבים במפלגה הנאצית ומעל לכל של היטלר עצמו אשר ביקש להפוך את גרמניה למעצמה הראשונה בעולם[1]. שאיפות אלה של היטלר לכונן שלטון עולמי היו קשורות קשר בל יינתק לתפיסתו את העם היהודי כמי שמאיים להחריב את העולם. "המאבק" נגד האויב המדומה הזה היה בעיניו חלק בלתי נפרד ממאבקו המדיני-הצבאי הכולל. מיליוני יהודים חיו במזרח אירופה בתחום שהיווה, לדעתו, את "מרחב המחיה" אשר נועד לעם הגרמני. עובדה זו עשתה הכחדתם לאחת ממטרות המלחמה. יתר על כן הוא ראה את ארצות המזרח, בעיקר את פולין ואת רומניה, כמאגר הכוח הבינלאומי של היהודים, וכל אוכלוסיית מזרח אירופה הייתה בעיניו הבסיס הביולוגי לשלטון הבולשביקי שנוא נפשו[2]. הגשמת חלום זה של "הסדר החדש" חייבה שימוש במשתפי פעולה במדינות הכבושות.

דרישות לשיתוף פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למן הרגע הראשון לכיבוש התייצבו כמעט כל הקבוצות הפשיסטיות והנציונאל-סוציאליסטיות בפני הכובש הגרמני והציעו עצמן כבעלות ברית. ברם הנאצים לא ראו בכל אחד כמתאים לשתף פעולה עמם. הם לא התלהבו מכול הקבוצות במידה שווה בשל מספר סיבות: בשל האופי האישי של רבים מחברי הקבוצות הללו, בשל שולייתן בחברה ובשל העוינות שרחשו להן רוב חלקי האוכלוסייה. גם אמונותיהן ודעותיהן של הקבוצות מילאו תפקיד בקביעת יחסם של הגרמנים. מתוך כך עולה כי תערובת של שיקולים אידאולוגיים ופרגמטיים השפיעו על קבלת ההחלטות של הנאצים[3].

סלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1938 נקבע בבוררות וינה כי שטח השייך לדרום סלובקיה יסופח להונגריה. הסלובקים הזועמים האשימו את היהודים שישבו באזור כי הם תומכים בלאומנות ההונגרית. הם התנפלו עליהם וגירשו אותם לעבר הגבול ההונגרי. ההונגרים לא קיבלו אותם וגירשו אותם בחזרה כתוצאה מאות אנשים- זקנים, נשים וטף נאלצו לחיות מספר שבועות בשדה הפתוח. מאורע זה היה סימן לבאות.

סלובקיה הייתה המדינה הראשונה שלא הייתה נתונה לשלטון נאצי ישיר. ב-15.03.39 בתיאום עם הנאצים הכריזה ההנהלה הסלובקית על מדינה עצמאית ובחוזה אשר נחתם 23.03.39 היא קיבלה את הנהגתה של גרמניה במדיניות החוץ. יתר על כן הוקם בה מנגנון בהשראת הימלר והיידריך אשר עליו הוטל לדאוג לביצוע שיטתי של המטרה הנאצית – "טיהור אירופה מיהודים". סלובקיה סיפקה הזדמנות להרחיב את תחום השפעתו הישירה של הימלר תוך זירוז הטיפול בבעיה היהודית על-פי הדגם הנאצי. שליטי סלובקיה החדשים – הכומר יוסף טיסו וראש המפלגה הלאומנית פרופסור טוקא למדו מנותנת החסות הגרמנית מספר הליכים שכוונו נגד היהודים. ברם הם שאפו לשמור על עצמאות פנימית ועל הגוון הקתולי, לכן הציגו פעולותיהם כמושתתות על בסיס דתי, ולא על בסיס גזעני. ב-18.04.39 פורסמה פקודה שהגדירה את המושג "יהודי" ואליה התווספו הגבלות מקצועיות אשר תחילה פגעו בעורכי הדין. על-פי ההסבר שניתן בהודעה הגדרת המושג "יהודי" נעשתה מתוך רצון להסדיר את התנאים הסוציאליים, הכלכליים והמדיניים בתחום סלובקיה. דרך זו הייתה אופיינית לאותה תקופה אשר בה עדיין ניסו להסוות את ההגבלות ואת האיסורים שהוטלו על היהודים ועל רכושם בטענה שהם נועדו לצורך הסדרת ענייני הכלל. צורה זו מזכירה את נוסח החוקים שהוציאו הנאצים ב-1933. כך פעלו שליטי סלובוקיה להבטחת שלטונם על-פי השיטה המשולשת של הנאצים: תחיקה, תעמולה וטרור. אנשי "משמר הלינקה" התנפלו על יהודים והחריבו בתי כנסת ובתי קברות. אף על פי שהסלובקים הדגישו כי גישתם אינה גזענית, אלא דתית הם השתמשו בשיטה דומה לזו של הגרמנים וקבעו כי מי שהתנצר לפני 30.10.18 נחשב נוצרי ומי שהמיר את דתו לאחר תאריך זה הוא יהודי[4]. במשך שנת 1939 פורסמו צווים שונים שפגעו במשק החקלאי, במלאכה של היהודים. באביב 1940 יצאו צווים מפורשים אשר קבעו הגבלות ואפשרו החרמת מפעלים יהודיים. יהודים פוטרו מהצבא ומהממשלה והוטלו איסורים נוספים על מקצועות חופשיים. בנוסף גויסו מובטלים לעבודות כפייה[5].

ב- 28.07.40 הזמין אליו היטלר את המנהיגים הסלובקים ובפגישה הידועה כ"פגישת זלצבורג" הכתיב את דרישותיו ואת תנאיו, לרבות הגברת הפעולות נגד היהודים. מכאן שגם כאן שימשה הבעיה היהודית אמצעי לחיזוק השפעתו הפוליטית הכללית הואיל ומשטר כפייה על היהודים, לפי הדוגמה הגרמנית, מבוסס על אנטישמיות גזעית ונועד להיות גורם להפחתת השפעת הכנסייה הקתולית ולהתבססות ההשפעה הגרמנית במדינה. כבר באוגוסט 1940 הוצא צו שקבע רישום חובה של כל הרכוש היהודי. צעד החקיקה המכריע היה חוק יסוד של הפרלמנט הסלובקי שהתקבל ב-3.09.40 וייפה את כוחה של הממשלה לנקוט אמצעים בענייני אריזציה. לפי חוק יסוד זה "...ייפה הפרלמנט את כוחה של הממשלה הסלובקית להורות על האמצעים הדרושים כדי: (א) לדחוק את רגליי היהודים מחיי הכלכלה והחברה בסלובקיה. (ב) להעביר את הרכוש היהודי לבעלות נוצרית. בעקבות חוק זה הוצאו בחודשים שלאחר מכן מאות חוקים וצווים שנועדו לערער את בסיס החיים של היהודים בסלובקיה ולשלול מהם את מקורות פרנסתם ואת יתר זכויותיהם. ב -3.11.40 הגיע אייכמן לסלובקיה בניסיון לקדם את פעולות הסלובקים כנגד היהודים[6].

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת הייתה מחולקת לאזור הכיבוש ולאזור החופשי אשר היה תחת שלטון וישי, כמו כן בגבולותיה של צרפת היו יהודים זרים רבים אשר חלק ניכר מהם שהה בה באופן בלתי לגלי. מתוך כך ניכר כי בעיית היהודים הייתה דחופה כבר בקיץ 1940, לפיכך ניתנו ההוראות הראשונות המגבילות את זכויות היהודים דווקא על ידי ממשלת וישי. ב-17 ביולי 1940 אסרו העסקת זרים שלא נולדו צרפתים (הכוונה הייתה ליהודים) במוסדות ציבוריים וממשלתיים, אלא אם הם או בניהם שירתו בצבא. כעבור חודש התווספה הוראה שנייה אשר אסרה על זרים לעסוק ברפואה וברוקחות. ההוראה חלה גם על המושבות הצרפתיות (הכוונה הייתה בעיקר ליהודי צפון אפריקה). ב-3 באוקטובר 1940 פרסמה ממשלת וישי את "תקנון היהודים" שכלל את ההגדרה הידועה של יהודי כפי שהתבטאה בחוקי נירנברג. מעתה נאסר גם על יהודים צרפתים לעסוק במשרות ציבוריות או במשרות ממשלתיות, בצבא, בהוראה, במשפט ובקולנוע. תחולת התקנה הייתה תקפה בצרפת כולה (מלבד אלג'יריה) ולא רק באזור ממשלת וישי הואיל ועל-פי תנאי שביתת הנשק היו חוקי ממשלת וישי תקפים בצרפת כולה. הגרמנים אף היו מעוניינים שהצרפתים יזמו פעולות אנטי-יהודיות. למחרת פרסום ההוראה נאסרו באזור וישי המוני יהודים זרים ונכלאו במחנות. עד סוף 1940 נעצרו כמחצית היהודים הזרים בצרפת [7].

ב-7 באוקטובר 1940 בוטל באלג'יריה "צו כרמיה" משנת 1865. תקנה זו הבטיחה ליהודים את אזרחותם הצרפתית בזכות המדינאי הצרפתי-יהודי אשר לחם לשוויון אזרחי של היהודים[8]. השלטונות הצרפתיים הוציאו גם צווים אשר הטילו על יהודי צפון אפריקה חלק מחוקיה של ממשלת וישי ואף ניתן להם פירוש קיצוני. הצו הראשון התפרסם ב-31 באוקטובר 1940 . בכל המינהל הצרפתי של שטח החסות הופעל העיקרון הגזעי בעקבותיו פוטרו יהודים ממשרותיהם. נוצרה גם אווירה עוינת בציבור ופסק הקשר של היהודים עם הציבור הצרפתי, לדוגמה נאסרה על היהודים הכניסה לבריכת השחייה בקזבלנקה והנוער היהודי הוצא מארגון הצופים. יתר על כן היהודים הופלו לרעה בחלוקת המזון לעומת האוכלוסייה המוסלמית[9].

מן האמור לעיל ניכר כי שלטונות וישי הלכו בעקבות הצעדים שנקטה גרמניה החל בשנת 1933.

רומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין מדינות הבלקן הייתה רומניה הידועה ביותר באנטישמיות שלה שכן מאז ומעולם פעלו בה ארגונים אנטישמיים אשר נתמכו על ידי עיתונות אנטישמית רבת תפוצה. בשנות ה-30 נקשרו קשרים הדוקים למדי בין ארגונים אלה לבין הנציונל-סוציאליסטים בגרמניה. התנועה הלאומנית-אנטישמית הלכה והתגבשה ברומניה בעידודה של גרמניה, לרבות תמיכה כספית[10].

המשבר הכלכלי העולמי של ראשית שנות ה-30 פגע במדינות החקלאיות (כדוגמת רומניה והונגריה) בצורה חמורה עוד יותר מזו שבמדינות המתועשות. החקלאות הייתה מקור פרנסה לכ-80% מאוכלוסיית רומניה. מחירי המוצרים החקלאיים ירדו באופן חמור יותר ממחירם של מוצרי התעשייה. התרוששות האיכרים ומעמד הפועלים העירוני הייתה אחד הגורמים לתסיסה סוציאלית אשר נוצלה בין השאר על ידי תנועות סוציאליסטיות. מה שהתחולל לא היה תופעה חדשה, אלא הקצנה ימינה. עליית התנועות הפשיסטיות תרמה תרומתה הואיל והגבירה את המתחים הסוציאליים ואיימו על המבנה המעמדי של החברה ועל המונופול הפוליטי של האליטה. הפתרון החוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה – הטיית התסיסה הכלכלית והסוציאלית אל "הבעיה היהודית"[11]. לאור זאת קל לתאר את השנאה של האיכרים לבנקים היהודיים אשר נתנו להם אשראי ולסוחרים היהודים אשר תיווכו בינם לבין השווקים בארץ ומחוצה לה. באווירה טעונה זו רווחו סיסמות אנטישמיות גם במפלגות הרומניות השמרניות יותר והתעמולה האנטישמית הנפוצה בעיתונות הוקיעה את היהודים כ"טפילים", כאויבי רומניה והכנסייה וכקומוניסטים. ממשלת רומניה ציוותה על בדיקה חוזרת של אזרחות הנתינים שהייתה מכוונת בעיקר נגד היהודים. היא הביאה בסתיו 1939 לשלילת הזכויות האזרחיות של שליש מהאוכלוסייה היהודית[12]. גם כאן בלטה השפעתם של חוקי נירנברג. מקורות האנטישמיות היו אמנם מקומיים, אך הצלחת המשטר הנאצי אשר האנטישמיות הייתה אחת מעקרונותיו הבסיסיים ונסיגת המשטרים הדמוקרטיים עודדו את התומכים בחקיקה אנטי-יהודית. הם חשבו כי חקיקה כזו תשקיט את הסערות בבית, לא תעורר התנגדות רבה באירופה ואף תשפר את היחסים עם גרמניה, אשר נוסף על היותה השותף החשוב ביותר בסחר החוץ ההונגרי והרומני הייתה לגורם מרכזי בקביעת עתידה הפוליטי של אירופה ב – 1938[13].

אחרי ועידת מינכן וחלוקת צ'כוסלובקיה הזמין היטלר את המלך קארול אליו (24.11.38). בפגישה זו הציע היטלר למלך להרחיב את קשרי הסחר בין רומניה לבין גרמניה. הוא הדגיש כי הוא מצפה גם לפעולה נמרצת נגד היהודים. הדיפלומט הגרמני הלמוט וולטאט ניהל את המשא ומתן על קשרי הסחר בין רומניה לבין גרמניה. הוא דאג לכך כי להסכם המסחרי שנחתם בבוקרשט ב-23.03.39 יוכנסו סעיפים אנטי-יהודיים מפורשים. ייתכן כי בהשראתו החלה ממשלת רומניה ללחוץ על היהודים להגר מרומניה. בלחץ זה המשיכו הגרמנים ביתר שאת באביב 1939 כאשר תוך כדי ההכנות למלחמה גבר מאוד עניינם בנפט הרומני[14]. רומניה שעליה איימה רוסיה מצד אחד וגרמניה מצד שני נעשתה כה תלויה בגרמניה עד שבמאי 1940 נאלצה לחתום על הסכם אספקת נשק תמורת הנפט הרומני ולמעשה הפכה רומניה ל"מדינת חסות" של הגרמנים[15]. באוקטובר נכנס הצבא הגרמני למדינה כדי להגן על שדות הנפט, להלכה, וכשלב ראשון בפלישה לברית המועצות, למעשה[16].

בתקופה זו שררה במדינה תסיסה שהביאה בסופה להפלת שלטון קרול השני, היא לוותה בפגיעות חמורות בציבור היהודי. פגיעות אלו התבטאו הן על ידי פרעות שפרצו בקיץ 1940 והן על ידי חוקים חדשים. ב-9 באוגוסט התפרסם חוק "המעמד המשפטי של יהודי רומניה". חוקים אלו יישמו באופן ברור את עקרונות "חוקי נירנברג" הגרמנים ברומניה: נאסר על יהודים להחזיק בקרקעות ובמפעלי תעשייה בכפרים ולמלא תפקידים ציבוריים כלשהם; נאסרה עליהם מכירת מצרכים שיש עליהם מונופול ממשלתי, לעסוק בעיתונות ובהוצאת ספרים; נאסרו נישואי תערובת, היהודים גורשו מהצבא והוכרחו לשרת בפלוגות עבודה. גם השחיטה הכשרה נאסרה[17]. בנוסף נאסר על היהודים לכהן במשרות ממשלתיות או ציבוריות; הוגבל מספר היהודים בכל ענפי המשק; הוכרז על נומרוס קלאוזוס באוניברסיטאות ובבתי הספר. ב-6 בספטמבר 1940 עם עזיבת קרול השני את רומניה הקים יון אנטונסקו את "המדינה הליגיונרית הלאומית" כשאנשי "משמר הברזל" שותפים מלאים בשלטון. באוקטובר 1940 החלה הממשלה בפעולות "רומניזציה" של הרכושי היהודי בדומה ל"אריזציה" של הגרמנים[18]. במסגרת פעולות אלו הופקעו קרקעות היהודים והם הורחקו מבעלות על כל ענפי המשק. כאן כמו בגרמניה הוסוו פעולות אלה באמצעות תקנות פורמליות. בנוסף ערך "משמר הברזל" טרור על-פי דוגמת ה"אס.אה" בגרמניה משנת 1933. בעוד שהיהודים הוצאו מכל האיגודים המקצועיים יסדו הלגיונרים קאופרטיביים שנועדו לתפוס את מקומו של הסחר היהודי. מוסדות הציבור היהודי ואף בתי הספר הועברו לידי הלגיונרים. משום שמעשיהם נעשו מסוכנים למדינה עצמה פוזר "משמר הברזל" בדצמבר 1940[19].

הונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים וילדים יהודים מהונגריה ברציף הרכבת באושוויץ, מאי 1944

היטלר היה מעוניין בהונגריה לא פחות מאשר ברומניה, אך בניגוד לרומניה לא ניסו הנציונל-סוציאליסטים להתבסס במדינה, אלא בחרו בדרך של הסכמים ושל הטבות אשר בזכותם הסכימה הונגריה לשרת אינטרסים גרמניים. בה בעת פעל היטלר לעידוד הנטיות האנטישמיות ולהגבלת זכויות היהודים בהונגריה. תחילה שיתף את הונגריה בביזה הצ'כוסלובקית בהעבירו אליה שטחים אשר נלקחו ממנה לאחר מלחמת העולם הראשונה בחוזה טריאנון מנובמבר 1918[19].

לא במקרה נחקק "החוק היהודי הראשון" שהגביל את זכויות היהודים ב-1938 כאשר הונגריה החלה ליהנות מחסדי הרייך השלישי. חוק ראשון זה הושלם ב-1939 באמצעות חוק שני. ביסוד שני החוקים הונח המושג הגזעי. בהתאם לחוקים אלו צומצם שיעור היהודים שהורשו לעסוק במקצועות החופשיים ל-6% והם גם הוצאו, כמו בגרמניה, מהפקידות ומהעיתונות. במפעלים כלכליים הוגבל שיעור היהודים ל-20% וב-1939 הופחת ל – 12%. בוטלה אזרחותם ההונגרית של אלה שרכשוה לאחר 1914, והיהודים הוצאו מהמפלגות ההונגריות משום שלא הותר להם להצביע בבחירות הכלליות ובבחירות העירוניות. חרף הגבלת הזכויות האזרחיות לא נמנע גיוס גברים בני 25-18 לשירות עבודה החל מ-1940. חוקים אלו היו תקפים גם לגבי השטחים המסופחים, אך ההונגרים לא הסתפקו בכך והם ערכו ביהודים פרעות, בפרט בטרנסילבניה, כמו כן יהודים שלא יכלו להוכיח את אזרחותם ההונגרית גורשו לחלק הרומני של טרנסילבניה או לרומניה עצמה. גם האצולה ניצלה את ההיתר להפקיע אדמות אשר היו בבעלות יהודית[20].

הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת גיוס ל-אס אס בהולנד

המשבר החמור של שנות השלושים במישור הכלכלי ובמישור החברתי יחד עם הצלחת הנאציזם בגרמניה דחפו מעגלי אוכלוסייה שונים בכיוון הפשיזם כתוצאה התגוונו הרקעים החברתיים של הפעילים במגזר זה. בנוסף האנטישמיות נעשתה נפוצה יותר בחברה ההולנדית בכללה. הדבר אשר השפיע ביותר על התפתחות האנטישמיות הייתה בעיית הפליטים היהודים מגרמניה ([21]).

המונח "נציונאל-סוציאליזם" נכנס לשימוש בהולנד בסוף 1931 בהשפעת ההצלחה הגוברת של המפלגה הנאצית בגרמניה. נוסדו קבוצות ומפלגות אחדות אשר קראו לעצמן נציונל-סוציאליסטיות, החשובה שביניהן הנס"ב (Nationaal-Soocialistische Beweging) אשר מייסדיה היו אנטון אדריאן מוסרט וק' ואן חילקרקן[22]. מוסרט שהיה לאומן הולנדי מובהק לפני הכיבוש ביקש למצוא נוסחה לפיה יתקבל הפשיזם הלאומי ההולנדי בתוך "הסדר האירופי החדש" המונהג בידי גרמניה. הוא הציע הקמת "ברית עמים גרמניים" שתכלול את "הרייך הגרמני" הגדול, הרייך ההולנדי, ממלכת שוודיה וממלכת דנמרק". גם מדינות "גרמניות" אחרות יכלו לבקש ולהתקבל כחברות בברית זאת שגרמניה בראשה. בהסבירו את הבסיס האידאולוגי להצעתו ציין מוסרט כי לנציונאל-סוציאליזם יש היבט לאומי והיבט בינלאומי. ההיבט הבינלאומי מתבטא בקהיליית גזע שאיננה קשורה לגבולות מדיניים מסוימים, כי אם פרושה על-פי עמים ומדינות שונים; ההיבט הלאומי עניינו הלכידות של קהיליית עם שצמחה בצוותא מבחינה היסטורית ושמעוניינת לשמר את מאפייניה המיוחדים במדינת עם לאומית. מכאן עולה כי מוסרט ואחרים ראו את הנציונאל-סוציאליזם בראש ובראשונה כעקרון מנחה לארגון חברה ומדינה – ולא לארגון מהפכני חדש של הסדר בעולם כולו. משמע הם פירשו נציונאל-סוציאליזם כזהה לפשיזם[23]. במהלך מלחמת העולם השנייה אשר לוותה בכיבוש גרמני של רוב יבשת אירופה נדרשה קבלת הכרעות, כתוצאה התגלה כי הפשיזם יכול להסכין מבחינה עקרונית עם קיום תנועות פוליטיות מקבילות בארצות אחרות ולשתף עמן פעולה[24].

רבים מהאנטישמים בנס"ב- שורשי האנטישמיות שלהם היו נעוצים בדעות קדומות אנטי יהודיות מסורתיות ולא גזעניות. ברם מאז 1935 התפצלו שתי גישות שונות מאוד בתוך הנס"ב. בתוך התנועה התגבשה קבוצה שתמכה ברעיונות "פולקיים" (עממיים) והדגישה שהרעיונות הללו חשובים מהתפיסה הפשיסטית המקורית של עליונות המדינה. בין חברי קבוצה זו התפוגגה בהדרגה תחושת מרכזיות הלאומיות ההולנדית ופינתה מקומה לתפיסה בדבר השתלבות בתוך "קהיליית עם" גרמנית רחבה. זרם רעיוני זה הושפע בבירור מהצלחות הנאציזם הגרמני[25].

התנועה הנציונאל-סוציאליסטית המובהקת ביותר בהולנד הייתה תנועת נסנא"פ –ואן ראפארד (Nationaal-Soocialistische Arbeiderspartij-van Rappard). בהתאם למפלגה זו פירושו של נציונאל-סוציאליזם "טהור" הוא התבוללות אל תוך הרייך הגרמני, פירוק ומחיקה של מאפיינים הולנדיים מבדילים וייחודיים. המתח שהתפתח בין מודעות למטרה נאצית זו לבין הרגש ההולנדי הטבוע גרמה לפילוגים ולעימותים חוזרים בתוך מחנה הפשיסטים והנציונל-סוציאליסטים ההולנדים. כך קרה כי שבועות אחדים לאחר שהציע מוסרט את "ברית העמים הגרמניים" פרסמה תנועת נסנא"פ –ואן ראפארד המחודשת את תקנונה והדגישה כי אחת ממטרותיה היא החייאתו של הדם הגרמני של ההולנדים ושל אחדות העם הקיימת בין ההולנדים לבין הגרמנים בני הרייך באמצעות הנציונל-סוציאליזם כדי שההולנדים יתקבלו בתוך קהיליית העם הגרמני הגדולה[26]. מכאן נובע כי באגף ה"פולקי" של הנס"ב והנסנא"פ נמצאו תומכי האנטישמיות הגזענית נוסח היטלר וה"אס אס".

בסתיו 1940 החלו הגרמנים בגיוס מתנדבים ל"וואפן-אס.אס" בעיקר מקרב הנס"ב והנסנא"פ. מתנדבים אלו אומנו בגרמניה וחויבו להישבע שבועת נאמנות מוחלטת להיטלר. הנסנא"פ נשבעו אמונים להיטלר כ"פיהרר וכרייכסקנצלר" בהביעם בכך הזדהות מוחלטת עם גרמניה, ואילו הנס"ב השתמשו בשבועתם בניסוח "הפיהרר של הגרמנים"[27].

סיכומו של דבר העיקרון של גזענות גרמאנו-צנטרית הכוללת אנטישמיות גזענית הוא המאפיין של הנציונל-סוציאליזם בגרמניה ומחוצה לה. הוא המייחדה מהפשיזם. הנציונאל-סוציליזם היה שונה מהפשיזם במספר נקודות: 1. הוא עמד על הדרישה להיררארכיה עולמית המבוססת על שיקולים "ביולוגיים"; 2. הוא דרש מעמים אירופיים (כגון ההולנדים) אשר הוגדרו כ"ראויים" להתקבל לעלית הגרמנית ולהחליט נחרצות אם הם רוצים להשתלב באופן מלא בכור ההיתוך המוצע להם או לאו; 3. הוא לא היה מסוגל לקבל לאורך זמן מערכת יחסים של שותפות עם כל אידאולוגיה או תנועה אחרת; 4. דרכו האנטישמית של הנציונאל-סוציליזם הייתה שונה במהותה ומהפכנית מכל נוסחיה הקודמים והקיימים האחרים של דעה קדומה[28].

מידת הפעולות האנטי-יהודיות שננקטו על ידי המדינות הגרורות שימשה אינדיקציה עד כמה אותה ארץ כבר מונהגת בידי משרתיה של גרמניה. הלחץ אשר הופעל על סלובקיה, רומניה והונגריה מילא תפקיד כפול: הוא נועד לקדם ערעור מצבם של כ -1,500,000 יהודי אירופה, אך גם שימש אמצעי להחדרת ההשפעה הגרמנית הישירה[29].

בולגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1941 פלשה גרמניה ליוגוסלביה וליוון. הגרמנים החליטו לשלוט במישרין על סלוניקי. שאר אזורי תראקיה היוונית, מקדוניה ופירוט היוגוסלבית נמסרו לבולגריה, בת בריתה של גרמניה הנאצית. בולגריה בהנהגת המלך בוריס השלישי אשר מוצאו מבית אצולה גרמני וממשלתה הפשיסטית בראשות בוגדן פילוב לטשה עיניה למחוזות אלה ושמה לה למטרה לספחם ל"בולגריה המאוחדת" הגדולה. הם טענו כי אזורים אלה היו ערש התרבות והכנסייה הבולגרית. שאיפת בולגריה לספח את תראקיה נבעה מרצונה לשלוט על חופי הים האגאי. הברית המדינית-צבאית עם גרמניה העניקה לבולגריה הזדמנות פז להגשים חלום זה. יתר על כן קודם לכן עלה בידי בולגריה בסיועו של היטלר לספח את דרום דוברוג'ה מרומניה. למרות האמור לעיל סירבה בולגריה לנתק את יחסיה הדיפלומטים עם ברית-המועצות ולהכריז עליה מלחמה. כך מנעה בולגריה הקרבת חייליה בחזית העקובה מדם שבמזרח והעדיפה לשלם לגרמנים בעיקר במטבע היהודי[30].

משנת 1941 חוקקה בולגריה חוקים אנטישמיים נגד היהודים ובראשם החוק להגנת האומה ובמסגרתם: קביעת נומרוס קלאוזוס; אכיפת ענידת הטלאי הצהוב; נישלה את היהודים ממקורות מחייתם והפקיעה רכושם; הכבידה עליהם את נטל המסים; היגלתה את יהודי סופיה לערי שדה; הנהיגה עבודות כפייה במחנות עבודה ואף הקימה מחנות ריכוז. במיוחד הכבידו הבולגרים את העול על יהודי תראקיה ומקדוניה. בשעה שלכל תושבי השטחים האלה הוענקה אזרחות בולגרית באופן אוטומטי נמנעה האזרחות מהיהודים באמצעות תקנה מיוחדת. כתוצאה מכך הופקרו היהודים ללא כל הגנה חוקית וטיפולם הופקד בידי הקומיסריון לענייני יהודים שהוקם במשרד הפנים בראשות אלכסנדר בלב, עורך דין אנטישמי קיצוני. בלב נשלח לגרמניה כדי לקבל הכשרה בחקיקה נגד היהודים וביישומה. לא נדרשה הפעלת לחץ רב על השלטונות הבולגריים אשר התנדבו לשתף פעולה עם הנאצים כדי להיפטר מהיהודים "הזרים" כשהם פוזלים לעבר הפרס המצופה: סיפוחן הרשמי של תארקיה ושל מקדוניה לבולגריה בבוא הניצחון הגרמני המובטח[31].

ממשלת בולגריה התחייבה לארגן את השילוח, לכסות את הוצאות הסעת המגורשים, לשלם לגרמניה פיצוי של 250 מארק על כל מגורש ולא לדרוש החזרתם. בימי הגירוש פעלו השוטרים והחיילים הבולגריים באכזריות והחרימו את כל רכוש היהודים לטובת האוצר הבולגרי. הם הונו את קרבנותיהם כאשר אמרו להם כי הם מועברים לשטחי בולגריה הישנה לשם עבודה למען המאמץ המלחמתי. ליהודי תראקיה נאמר כי הם יועברו לפלשתינה במהרה. יהודים בודדים לא התפתו ל"הבטחות" ונמלטו לאלבניה אשר הייתה בשליטת האיטלקים[32]. האוכלוסייה המוסלמית באלבניה הגנה על היהודים. האלבנים החביאו אותם בבתיהם, נתנו להם שמות אלבנים ובגדים מתאימים. הם הסתכנו ועשו זאת בהתאם לשבועת ה"בֶּסָה" (אנ'), הטבועה בתרבותם ובה התחייבות לעזור לכל אדם בצרה ללא התחשבות בדתו.

ב"בולגריה המאוחדת" חיו בזמן השואה כ- 60,000 יהודים, כ-20% מהם (11,343) הושמדו על ידי הבולגרים. על אף האמור לעיל, הצליחו הבולגרים להשריש את המיתוס השקרי כאילו הם "הצילו" את כל יהודיהם. הצלחה זו נזקפת לתכסיס שקוף הטוען כי תראקיה, מקדוניה ופירוט אינן שייכות לבולגריה. טענה זו המנתקת את תראקיה, מקדוניה ופירוט מבולגריה של שנות השואה ומציגה את "הצלת" יהודי בולגריה הישנה בנפרד ממה שאירע ליהודי המחוזות המסופחים יכולה להתפרש כהכחשת שואה[33].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברוך ניר (עורך), השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת, הוצאת "תמוז", 2003.
  • ישראל גוטמן וליוויה רוטקירכן (עורכים), שואת יהודי אירופה - רקע-קורות-משמעות, הוצאת "יד ושם", תשל"ג.
  • לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, כרך ראשון, דפוס בארי: ירושלים ותל אביב, 1987.
  • דן מכמן, השואה וחקרה - המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, הוצאת "מורשת": תל אביב, 1998.
  • ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת "גולן", 1997.
  • יואל רפל (עורך), משואה, כרך כ"ה, תל אביב, 1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 128
  2. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 186
  3. ^ דן מכמן, השואה וחקרה - המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, הוצאת מורשת, תל אביב 1998, עמ' 82
  4. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 250
  5. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 251
  6. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 252-251
  7. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 245-242
  8. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, פוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 246
  9. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 245
  10. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 252
  11. ^ משואה – קובץ שנתי כ"ה/יואל רפל (עורך), מאיר שטרן הפקות דפוס, תל אביב, 1996, עמ' 31-30
  12. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' עמ' 253
  13. ^ משואה – קובץ שנתי כ"ה/יואל רפל (עורך), מאיר שטרן הפקות דפוס, תל אביב, 1996, עמ' 31
  14. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 253-252
  15. ^ משואה – קובץ שנתי כ"ה/יואל רפל (עורך), מאיר שטרן הפקות דפוס, תל אביב, 1996, עמ' 26
  16. ^ משואה – קובץ שנתי כ"ה/יואל רפל (עורך), מאיר שטרן הפקות דפוס, תל אביב, 1996, עמ' 28-27
  17. ^ שואה – קובץ שנתי כ"ה/יואל רפל (עורך), מאיר שטרן הפקות דפוס, תל אביב, 1996, עמ' 26
  18. ^ משואה – קובץ שנתי כ"ה/יואל רפל (עורך), מאיר שטרן הפקות דפוס, תל אביב, 1996, עמ'27
  19. ^ 19.0 19.1 לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 254
  20. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 255-254
  21. ^ דן מכמן, השואה וחקרה - המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, הוצאת מורשת, תל אביב 1998, עמ' 92-89
  22. ^ דן מכמן, השואה וחקרה - המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, הוצאת מורשת, תל אביב 1998, עמ' 81-80
  23. ^ דן מכמן, השואה וחקרה - המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, הוצאת מורשת, תל אביב 1998, עמ' 86-85
  24. ^ דן מכמן, השואה וחקרה- המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, הוצאת מורשת, תל אביב 1998 עמ' 95
  25. ^ דן מכמן, השואה וחקרה- המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, הוצאת "מורשת", ת"א 1998 עמ' 84).
  26. ^ השואה וחקרה- המשגה, מינוח וסוגיות יסוד/ דן מכמן, הוצאת מורשת, תל אביב 1998 עמ' 87-86
  27. ^ דן מכמן, השואה וחקרה- המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, הוצאת מורשת, תל אביב 1998 עמ' 87
  28. ^ דן מכמן, השואה וחקרה- המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, הוצאת מורשת, תל אביב 1998 עמ' 95-94
  29. ^ לני יחיל, השואה-גורל יהודי אירופה 1945-1932, דפוס בארי, 1987, כרך ראשון, עמ' 256
  30. ^ ברוך ניר (עורך), "השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת", הוצאת "תמוז", 2003, עמ' 48-47
  31. ^ ברוך ניר (עורך), השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת, הוצאת תמוז, 2003, עמ' 48
  32. ^ ברוך ניר (עורך), השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת, הוצאת תמוז, 2003, עמ' 49
  33. ^ ברוך ניר (עורך), השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת, הוצאת תמוז, 2003, עמ' 57