קליפורניה (BB-44)
_-_NH_61483.jpg) | |
| USS קליפורניה בלב ים, באמצע שנות ה-30 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת טנסי |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
Mare Island Naval Shipyard  |
| הוזמנה | 28 בדצמבר 1915 |
| תחילת הבנייה | 25 באוקטובר 1916 |
| הושקה | 20 בנובמבר 1919 |
| תקופת הפעילות | 10 באוגוסט 1921 – 14 בפברואר 1947 (25 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-1 במרץ 1959 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 32,818 טון, מקסימלי: 33,723 טון |
| אורך | 190 מטר |
| רוחב | 29.69 מטר |
| שוקע | 9.19 מטר |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 1,083 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 15,000 ק"מ |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 28,600 כוחות סוס (21.3 מגה-וואט) |
| שריון |
חגורת השריון: 8–13.5 אינץ' (203–343 מ"מ) ברבטות: 13 אינץ' (330 מ"מ) צריחי התותחים: 18 אינץ' (457 מ"מ) מגדל הניווט: 16 אינץ' (406 מ"מ) שריון הסיפון: 3.5 אינץ' (89 מ"מ) |
| חימוש |
12 תותחים בקוטר 14 אינץ' (356 מ"מ) 14 תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) 4 תותחים בקוטר 3 אינץ' (76 מ"מ) 2 צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אוניית המערכה קליפורניה (BB-44) הייתה השנייה מבין שתי אוניות המערכה מסדרת טנסי שנבנתה עבור הצי של ארצות הברית בין הנחת השדרית שלה באוקטובר 1916 לבין כניסתה לשירות באוגוסט 1921. סדרת טנסי הייתה חלק מאוניות המערכה הסטנדרטיות של שתים עשרה אוניות מערכה שנבנו בשנות ה-10 וה-20 של המאה ה-20, והן היו פיתוחים של סדרת ניו מקסיקו הקודמת. הן היו חמושות בסוללה של 12 תותחי 14 אינץ' (356 מילימטרים) בארבעה צריחים בעלי שלושה תותחים. קליפורניה שירתה כאוניית הדגל של צי הקרב בצי האוקיינוס השקט במשך הקריירה שלה בזמן שלום. היא בילתה את שנות ה-20 וה-30 בהשתתפות בתרגילי אימון ציים שגרתיים, כולל בעיות הצי השנתיות, והפלגות ברחבי אמריקה ומחוצה לה, כגון ביקור ברצון טוב באוסטרליה ובניו זילנד ב-1925.
קליפורניה עגנה בפרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 כשהיפנים תקפו את הנמל, מה שהכניס את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. האונייה נפגעה באורח בינוני מצמד טורפדות ומפצצה, אך שריפה השביתה את מערכת החשמל של האונייה, ומנעה את השימוש במשאבות לשמירה על האוניה. קליפורניה התמלאה באיטיות במים במהלך שלושת הימים הבאים ולבסוף שקעה. הצוות שלה ספג אבדות כבדות בתקיפה וארבעה אנשי צוות קיבלו את עיטור מדליית הכבוד על מעשיהם במהלך התקיפה. היא נמשתה באפריל 1942, תוקנה ונבנתה מחדש, וחזרה לשירות בינואר 1944.
האונייה תמכה לאחר מכן בפעולות האמפיביות שנערכו במהלך המלחמה בזירת האוקיינוס השקט, כולל המערכה על איי מריאנה ופלאו (אם כי היא נפגעה בהתנגשות עם טנסי וכך החמיצה את קרב פלליו) והמערכה בפיליפינים, במהלכה השתתפה במערכה. קרב מצר סוריגאו. היא נפגעה מקמיקזה במהלך הפלישה למפרץ לינגאיין בינואר 1945, אך לאחר שעברה תיקונים, היא הצטרפה מחדש לצי שתמך בחיילים שנלחמו באוקינאווה במהלך קרב אוקינאווה. הצוות שלה השתתף בכיבוש יפן לאחר תום המלחמה, ולאחר שחזרה לארצות הברית דרך האוקיינוס ההודי והאטלנטי, הושבתה בפילדלפיה ב-1946. היא נשארה במילואים של הצי עד 1959, אז נמכרה לגרוטאות.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
שתי אוניות המערכה מסדרת טנסי אושרו ב-3 במרץ 1915, והן היו ברוב המובנים חזרות על אוניות המערכה מסדרת ניו מקסיקו, ההבדלים העיקריים היו גשרים מוגדלים, גובה רב יותר עבור צריחי הסוללה הראשיים והעברת הסוללה המשנית לסיפון העליון.
טנסי הייתה באורך כולל של 624 רגל (190 מטרים), רוחב של 97 רגל 5 אינץ' (29.69 מטרים) ושוקע של 30 רגל 2 אינץ' (9.19 מטרים). הדחק האונייה היה 32,300 טונות ארוכות (32,818 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 33,190 טונות ארוכות (33,723 טונות) במעמס מלא. האונייה הונעה על ידי תיבת הילוכים טורבו-חשמלית בעלת ארבעה צילינדרים של ג'נרל אלקטריק ושמונה דוודי Babcock & Wilcox המופעלים על ידי נפט בדירוג של 26,800 כוחות סוס (20,000 קילוואט), והעניקו לה מהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש). לאונייה היה טווח שיוט של 8,000 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). הצוות שלה מנה 57 קצינים ו-1,026 מלחים. בעת בנייתה, הותקנו לה שני תרני סריג עם צמרות נקודתיות עבור סוללת התותחים הראשית.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של 12 תותחי 14 אינץ' (356 מ"מ)/50 קליבר בארבעה צריחים של שלושה תותחים על קו האמצע, ממוקמים בשני זוגות ירי-על מקדימה ומאחורי המבנה. שלא כמו אוניות מערכה אמריקאיות קודמות עם צריחים משולשים, צריחים אלו אפשרו לכל קנה להתרומם באופן עצמאי. מאחר שטנסי הושלמה לאחר קרב יוטלנד, שהוכיח את ערכה של אש ארוכת טווח מאוד, שונו צריחי הסוללה העיקריים שלה בעודם בבנייה כדי לאפשר הגבהה ל-30 מעלות. הסוללה המשנית כללה 14 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/51 קליבר המורכבים בקזמטים בודדים המקובצים במבנה העילי באמצע האונייה. בתחילה, האונייה הייתה אמורה להיות מצוידת ב-22 תותחים, אך חוויות בים הצפוני במהלך מלחמת העולם הראשונה הוכיחו כי התותחים הנוספים, שהיו ממוקמים בגוף האונייה, היו בלתי שמישים בשום מצב מלבד בים רגוע. כתוצאה מכך צופו הקזמטים כדי למנוע הצפה. הסוללה המשנית הוגדלה עם ארבעה תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ)/50 קליבר. בנוסף, טנסי הרכיבה גם שני צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מילימטרים), שקועים בגוף, אחד בכל צד רוחב.
חגורת השריון הראשית של טנסי הייתה בעובי 8–13.5 אינץ' (203–343 מילימטרים), בעוד הסיפון המשוריין הראשי היה בעובי עד 3.5 אינץ' (89 מילימטרים). בצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 18 אינץ' (457 מילימטרים) על ברבטות בעובי 13 אינץ' (330 מילימטרים). למגדל הניווט שלה היו דפנות בעובי 16 אינץ' (406 מילימטרים).
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שירות לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_NH_82114.jpg)
השדרית של קליפורניה הונחה ב-25 באוקטובר 1916 במספנת הצי מארה איילנד בואייחו, קליפורניה. העבודה הופסקה לזמן קצר במהלך מלחמת העולם הראשונה בזמן שהמספנה התמקדה באבזור של כלי שיט קטנים יותר. היא הושקה ב-20 בנובמבר 1919 ונכנסה לשירות ב-10 באוגוסט 1921. עם כניסתה לשירות, היא הצטרפה לצי הקרב, שימשה כספינת הדגל שלו. במשך הקריירה שלה בזמן שלום, קליפורניה הייתה עסוקה בתרגילי אימונים שגרתיים, כולל תמרונים משותפים של צבא-צי ובעיות הצי השנתיות. בליל 11 בנובמבר 1924, המריא לוטננט דיקסי קיפר מהאונייה, שיגור מטוס בלילה הראשון בהיסטוריה. ניסויים נוספים במטוסים נמשכו בתחילת 1925, כאשר אוניות צי הקרב קיבלו טייסת של מטוסים ימיים קרטיס TS-1 ב-31 במרץ. באמצע 1925 חצה צי הקרב את האוקיינוס השקט בשייט של רצון טוב לאוסטרליה וניו זילנד; בדרך, האוניות עצרו בפאגו פאגו, סמואה האמריקנית. קליפורניה עברה שיפוץ במספנת הצי Puget Sound בברמרטון, וושינגטון מאוחר יותר באותה שנה.
בשנת 1926, בקליפורניה הותקן מעוט על אחד מצריחי הסוללה הראשיים שלה, והיא נשאה עד שלושה מטוסים ימיים מסוג ווט UO-1. היא השתתפה בסקירה ימית עבור הנשיא קלווין קולידג' שנערך ליד המפטון רודוס, וירג'יניה ב-4 ביוני 1927. בסוף 1929 ובתחילת 1930, האונייה קיבלה סוללה חדשה של שמונה תותחי נ"מ 5 אינץ' (127 מ"מ) /25 קליבר במקום תותחי ה-3 אינץ' הישנים. היא השתתפה בבעיית הצי X, שנערכה בים הקריבי, בין 10 ל-15 במרץ 1930. בעיית הצי XI בעקבותיה, נערכה שוב באיים הקריביים, בין 14 ל-18 באפריל. לאחר סיום התרגילים, קליפורניה יצאה צפונה לעיר ניו יורק, ולאחר מכן הצטרפה לסקירה ימית עבור הנשיא הרברט הובר ליד הכפים של וירג'יניה ב-20 במאי. לאחר מכן חזרה הספינה לאוקיינוס השקט ולאחר שהגיעה, ביקרה בפורט אנג'לס, וושינגטון בין 7 ל-11 ביולי. היא פעלה ליד פוג'ט סאונד עד 11 באוגוסט לפני שיצאה דרומה לסן פרנסיסקו, שם שהתה בין 17 ל-24 באוגוסט. בתחילת 1931, היא ושאר צי הקרב הפליגו דרומה לאזור תעלת פנמה.
בעיית הצי XII התרחשה בין 15 ל-21 בפברואר במימי התעלה; התרגילים כללו התקפה של צי שנשען על נושאות מטוסים נגד אזור התעלה, שעליו הגנה קליפורניה ואוניות המערכה של צי הקרב. התמרונים חשפו מגבלות קריטיות בסיבולת ובחימוש של נושאות המטוסים באותה התקופה, ואוניות המערכה הצליחו בקלות להביס את כוח נושאות המטוסים. מ-1 ביולי עד 16 באוגוסט, קליפורניה הוצבה בפוג'ט סאונד, ומאוחר יותר באוגוסט היא יצאה דרומה לסן פרנסיסקו ולאחר מכן לסן פדרו. האונייה השתתפה באימון ירי בתחילת 1932 ליד האי סן ניקולס. במרץ 1933, הפריגטה USS Constitution, אז בסיור בארצות הברית, הגיעה לקליפורניה; צי של 130 ספינות, כולל קליפורניה, קיבל את האונייה בברכה עם הגעתה ללונג ביץ' ב-9 במרץ. למחרת התרחשה רעידת האדמה בלונג ביץ' ב-1933, שגרמה נזק משמעותי לעיר והרג בסביבות 120 איש. הצי שלח כ-4,000 איש לחוף כדי לסייע במאמץ הסיוע, כולל אנשי צוות מקליפורניה.
בשנת 1934, קליפורניה שובצה בפלגת אוניות המערכה (BatDiv) ה-4, אם כי היא שמרה על תפקידה כאוניית הדגל של הצי. בעקבות בעיית הצי XV, שהתקיימה בין 19 באפריל ל-12 במאי בקריביים, הצי ביקר בהאיטי במשך שבועיים. ב-25 במאי, האוניות יצאו צפונה לסקירה ימית נוספת מול ניו יורק ב-31 במאי, בהשתתפות הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט. עם שובו לאוקיינוס השקט במהלך 27 באוקטובר עד 9 בנובמבר, צי הקרב ערך תרגילים כשהוא עבר דרך התעלה והפליג לסן פדרו, כולל התקפות לילה של המשחתות הנלוות. התמרונים הגיעו לשיאם בהתקפה של כוח של אוניות מערכה מדומות - תפקיד אותו מילאו קבוצת סיירות קלות - נושאת המטוסים לקסינגטון ומספר צוללות. לאחר מכן, קליפורניה וכמה אוניות אחרות השתתפו באימוני תקיפה אמפיביים באי סן קלמנטה ב-15 בנובמבר. עבור בעיית הצי XVI, שנערכה בין 29 באפריל ל-10 ביוני 1935, הצי ביצע סדרה של תמרונים במזרח האוקיינוס השקט, החל ממימי אלסקה ועד לאטול מידוויי והוואי.
באמצע 1937, קליפורניה עברה לפלגת אוניות המערכה ה-2, וב-7 ביולי ביקרו אוניות הפלגה בהוואי, וחזרו לקליפורניה ב-22 באוגוסט. קליפורניה ואחותה טנסי עברו את תעלת פנמה בתחילת 1938 לביקור בפונסה, פוארטו ריקו, שנמשך בין 6 ל-11 במרץ. בשנת 1939, הצי החליט לרכוש שישה מערכות מכ"ם ניסיוניות של XAF; לאחר שנמסרו לצי, הם סומנו כמכ"ם CXAM; סט אחד הותקן על סיפון קליפורניה ב-1940, כאשר חמשת האחרים נמסרו לנושאת המטוסים יורקטאון ושלוש סיירות כבדות. באפריל ומאי, קליפורניה השתתפה בעיית הצי XX, שנערך שוב במזרח האוקיינוס השקט. לאחר סיום התמרונים, הורה רוזוולט לצי הקרב להישאר בהוואי לצמיתות; הפריסה הקדמית החדשה נערכה כדי להרתיע את התוקפנות היפנית באוקיינוס השקט. כשהמתיחות עלתה עקב מלחמת העולם השנייה באירופה ומלחמת סין–יפן השנייה באסיה, ביטל הצי את בעיית הצי XXII, שתוכננה ל-1941. בתחילת אותה שנה עברה האונייה שיפוץ שהסתיים ב-15 באפריל, ולאחר מכן ביקרה האונייה בסן פרנסיסקו.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתקפה על פרל הארבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר 7 בדצמבר 1941, קליפורניה עגנה בצד הדרום-מזרחי של האי פורד, האונייה הדרומית ביותר לאורך Battleship Row. באותה עת, היו באונייה שניים מתותחי 5 אינץ' ושניים ממקלעי 0.50 קליבר שלה, מיועדים כנשקי כוננות, עם חמישים פגזי 5 אינץ' וארבע מאות קליעי .50 קליבר מוכנים לפעולה. מיד לאחר שהחלה המתקפה היפנית על פרל הארבור, הקצין הראשון של קליפורניה, לוטננט קומנדר מריון ליטל, שהיה הקצין הבכיר על סיפון האונייה באותה עת, הוציא את הפקודה לתפוס עמדות קרב. ליטל הורה לפעולה של התותחים והתכונן להניע את האונייה לדרך. בשעה 08:03, החלו צוותי התותחים המוכנים לירות במטוסים היפנים, שכללו מטוסי קרב מיצובישי A6M זירו שהפציצו את האונייה. אולם התותחנים גמרו במהירות את התחמושת המוכנה, והיה צריך לפתוח את המחסנים לפני שניתן היה לתספק אותם מחדש. בזמן שהמאמץ הזה נמשך, זוג מפציצי טורפדו נקג'ימה B5N התקרבו והטילו את הטורפדות שלהם לכיוון קליפורניה. שניהם פגעו באונייה בשעה 08:05, אחד מקדימה והשני יותר מאחור. הראשון התפוצץ מתחת לחגורת השריון במסגרת 52 (בין צריח מספר 2 לגשר), ויצר חור בגובה 10 רגל (3 מטרים) ובאורך 24 רגל (7.3 מטרים), עיוות באופן הרסני את מחיצת הטורפדו הראשונה והקשיחים רוחביים בין מסגרות 47 ו-60, וחורר את המחיצה השנייה ברסיסים. האחרון קרע חור באורך 40 רגל (12 מטרים) מתחת לחגורת השריון. מחיצות הטורפדו הפנימיות בכל זאת החזיקו ועזרו לבלום את ההצפה.
האונייה הוכנה לבדיקה בזמן התקיפה, ולכן הדלתות האטומות נפתחו כולן; הצוות עדיין היה בתהליך של סגירת הדלתות כשהטורפדו תקפו והחלו שיטפונות. רבים מהאשנבים והדלתות החיצוניות היו פתוחים גם לבדיקה, מה שאפשר למים להיכנס לאונייה, במיוחד כשהאונייה ספגה מים מפגיעות הטורפדו. כאשר הצפה בלתי מבוקרת החלה להתפשט בכל האונייה, קליפורניה החלה לנטות שמאלה בשיעור של 5 עד 6 מעלות. ליטל הורה לצוותי בקרת נזקים להציף מנגד בצד הימני כדי לשמור על הנטייה ל-4 מעלות, אך ההצפה בצד השמאלי המשיכה להתפשט. פיצוצי הטורפדו גם פרצו את מכלי הדלק הקדמיים, מה שאפשר למים להיכנס למערכת הדלק. הזיהום השבית את מערכת החשמל של האונייה, והפריע למאמצים של צוותי בקרת הנזקים. בין 08:15 ל-09:15, האונייה הותקפה שוב ושוב על ידי מפציצי צלילה אאיצ'י D3A; פצצה אחת פגעה בצד הימני והחטאה בצד השמאלי גרמה לנזק קל. תותחי נ"מ על סיפון האונייה טענו כי הפילו שניים מהמפציצים, אם כי קשה לקבוע את הקרדיט על המטוסים שהופלו בגלל המצב הכאוטי.
בשעה 08:45, עלה קומנדר ארל סטון, הקצין המנהל של האונייה, על האונייה וקיבל את הפיקוד על כלי השיט. במקביל, קליפורניה נפגעה על ידי פצצה (שייתכן שהייתה מוסבת מפגז חודר שריון 16 אינץ' (410 מילימטרים)) ליד הקזמט הקדמי ביותר בצד הימני. לאחר שחדרה לסיפון העליון, הפצצה התפרקה מהסיפון השני והתפוצצה בפנים האונייה, שם גרמה נזק רב, הציתה שריפה חמורה והרגה בסביבות 50 אנשי צוות. בערך באותו זמן, צוות חדר הדוודים הפעיל מחדש ארבעה מהדוודים, מה שהחזיר את החשמל. עד השעה 09:15, האש התפשטה לקזמטים מס' 3, 5 ו-7, עד אז חזרו קפטן ג'ואל בונקלי ותת אדמירל ויליאם ס. פאי, מפקד צי הקרב, לאונייה. עשן מהאש הגיע בסופו של דבר לחדר המכונות הקדמי בשעה 10:00 ואילץ את אנשי הצוות בתוכו להתפנות מהאזור. בכך הסתיימו מאמצי השאיבה, אם כי לאחר תום המתקפה הגיעו אוניות אחרות לצדם כדי להילחם תחילה בשריפה ולאחר מכן לשאוב את המים החוצה. המשאבות הניידות ששימשו את כלי השיט הללו חסרו את הכוח הדרוש כדי לנטרל את ההצפה, והאונייה בסופו של דבר שקעה בבוץ כאשר גוף האונייה התמלא באיטיות במים במהלך שלושת הימים הבאים.
במהלך המתקפה נהרגו 104 אנשי צוות ו-61 נפצעו. לכמה אנשי צוות הוענק עיטור מדליית הכבוד על מעשיהם במהלך המתקפה. ג'קסון סי פאריס, אחד התותחנים של האונייה, ארגן קבוצת אנשי צוות לשאת תחמושת מהמחסנים וחילץ כמה מלחים שאדי המזוט הכריעו אותם. הרברט סי ג'ונס ותומאס ריבס ארגנו שניהם יחידות דומות לשאת תחמושת, אך שניהם נהרגו במהלך המתקפה. רוברט ר' סקוט נהרג גם הוא לאחר שסירב לעזוב את עמדת הקרב שלו. ב-6 בדצמבר 2019, משרד ההגנה הודיע כי עשרים וחמישה שרידים לא ידועים מקליפורניה הוצאו מהקבר לצורך זיהוי עתידי.
חילוץ, תיקון והחזרה לשירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך החודשים הבאים, נמשכו מאמצי החילוץ כשהעובדים תיקנו את גוף האונייה ושאבו את המים, ולבסוף הציפו מחדש את האונייה ב-25 במרץ 1942. ב-5 באפריל, האונייה ספגה פיצוץ מקרי בשעה 13:15, ככל הנראה כתוצאה מתערובת של אדי מזוט וגז מימן גופרי. הפיצוץ עקר את התיקון ששימש לכיסוי החור הקדמי בגוף האונייה וגרם נזק לדלתות אטומות למים, מה שגרם להצפות חמורות. במהלך הימים הבאים, צוות החילוץ נאלץ לתקן מחדש את גוף האונייה ולשאוב אותו שוב. ב-9 באפריל, קליפורניה הצליחה להיכנס למבדוק היבש מס' 2 בפרל הארבור; לאחר השלמת תיקונים ראשוניים, היא הוצפה מחדש ב-9 ביוני ונשארה בנמל מספר חודשים.
ב-10 באוקטובר, קליפורניה עזבה את פרל הארבור ופגשה את המשחתת גאנסבורט בים; שני כלי השיט המשיכו לפוג'ט סאונד, שם קליפורניה עברה תיקונים קבועים ומודרניזציה גדולה. עבודה זו נמשכה בין 20 באוקטובר 1942 ל-31 בינואר 1944. כל התותחים של האונייה, מלבד הסוללה הראשית, הוסרו והמבנה העילי שלה נהרס לחלוטין כהכנה לשחזור. גוף האונייה שלה הורחב כדי לשפר את תוכנית ההגנה התת-מימית ולהגביר את היציבות. מערכות בקרת אש חדשות, שהוסטו מסיירות קלות שהוסבו לנושאות מטוסים קלות, הותקנו ומכ"ם ה-CXAM שלה הוסר והותקן באואהו. הסוללה המשנית המעורבת של תותחי 5 אינץ' 51 קליבר ו-25 קליבר הוחלפה בסוללה אחידה של 16 תותחי 5 אינץ'/38 קליבר בשמונה צריחים תאומים. אלה נשלטו על ידי ארבעה מנהלי בקרת אש Mk 37. סוללת הנ"מ הקלה עודנה שוב, ומורכבת כעת מ-10 צריחים מרובעים של תותחי בופורס בקוטר 40 מ"מ (1.6 אינץ') ו-43 תותחי אורליקון בקוטר 20 מ"מ (0.79 אינץ').
ההגנה האופקית חוזקה במידה ניכרת כדי לשפר את התנגדותה להתקפה אווירית; 3 אינץ' של פלדה לטיפול מיוחד (STS) נוספו לסיפון מעל מחסני התחמושת ו-2 אינץ' (51 מילימטרים) של STS נוספה במקום אחר. מגדל הניווט הישן, המשוריין בכבדות, הוסר ובמקומו הוקם מגדל קטן יותר כדי להפחית את ההפרעה לשדות האש של תותחי הנ"מ. המגדל החדש הוסר מאחת הסיירות מסדרת ברוקלין שנבנתה מחדש לאחרונה. התורן הקדמי הוחלף בתורן מגדל ששיכן את הגשר ומנהל הסוללה הראשי, והארובה השנייה שלה הוסרה, כאשר הדוודים הללו נפלטו לתוך ארובה קדמית מוגדלת. השינויים הכפילו את צוות האונייה, ל-114 קצינים ו-2,129 מלחים. גם דוודי האונייה שופצו, מה שאפשר לה לשמור על מהירות של 20.5 קשרים למרות העלייה בהדחק.
ב-31 בינואר 1944, קליפורניה, תחת פיקודו של קפטן הנרי פוינטר ברנט, עזבה את פוג'ט סאונד והחל בסדרה של ניסויים ימיים ואחריהם שיוט טלטלה ליד סן פדרו. האונייה הועסקה אז במגוון אימונים כדי להכין את הצוות, שרבים מהם היו טריים מאימונים ראשוניים, לפעולות לחימה באוקיינוס השקט. בעודה בסן פרנסיסקו, האונייה עברה שיפוץ מכונות נוסף באפריל, וב-5 במאי האונייה יצאה כדי להצטרף לצי שהתאסף במרכז האוקיינוס השקט למערכה באיי מריאנה. היא המשיכה תחילה לאיי הוואי, שם השתתפה באימון הפגזות חוף ליד קאהולאווה. היא עזבה את האזור ב-31 במאי, לכיוון המעגן ברואה-נאמור באיי מרשל. קליפורניה הגיעה לשם ב-8 ביוני, שם הצטרפה לקבוצת משימה (TG) 52.17, קבוצת תמיכה באש 1, בפיקודו של אדמירל משנה ג'סי ב' אולדנדורף.
המערכות במרכז האוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_80-G-166187.jpg)
קליפורניה ושאר הצי יצאו לאיי מריאנה כדי להתחיל את המערכה על איי מריאנה ופלאו. הצי הגיע אל היעד הראשוני, סאיפאן, מאוחר ב-13 ביוני. למחרת בבוקר, קליפורניה ושאר האוניות של TG 52.17 עברו לעמדות ההפגזה שלהן, שיגרו את מטוסי התצפית שלהן והחלו להפגיז עמדות יפניות על האי. קליפורניה פתחה באש בשעה 05:58 מטווח של 14,500 יארד (13,300 מטרים), וירתה במטרות באזור שמסביב לבירה גאראפאן. פגז 4.7 אינץ' (120 מילימטרים) מתותח שדה יפני פגע באונייה בשעה 09:10 מאחורי רציף בקרת האש, הרג אדם אחד ופצע עשרה. מכ"ם החיפוש האווירי של האונייה הושבת בעקבות הפגיעה, שהביאה לשריפה שנבלמה במהירות על ידי צוותי בקרת נזקים. מאוחר יותר באותו היום, קליפורניה עזבה את האזור ללינת לילה, וחזרה למחרת בבוקר. בשעה 09:54, משקיפים אמריקאים הבחינו בקבוצת טנקים יפניים Type 95 ו-Type 97 בגראפן, וקליפורניה התמודדה איתם והשמידה לפחות אחד מהטנקים. לאחר מכן סייעה האונייה לשתק סוללת תותחים יפניים באי מאנגאהה שירתה על אוניית המערכה מרילנד. קליפורניה הפגיזה עמדות יפניות לאורך היום, ונסוגה ללילה בשעה 18:30.
בבוקר 15 ביוני, דיוויזיית הנחתים האמריקנית השנייה עלתה לחוף וקליפורניה תמכה בהסתערות, ופתחה באש בשעה 06:12, תחילה לעבר גאראפאן ולאחר מכן בחופי הנחיתה כאשר מגינים חפורים ניסו להדוף את הנחיתה. האונייה תקפה גם ארטילריה יפנית בנקודת Afetna, שהפגיזה את הנחתים. היא נשארה מחוץ לחוף למשך הלילה, ולאחר שיצרה תקשורת רדיו עם הנחתים על החוף, סיפקה תמיכה באש כדי לשבור את התקפות הנגד היפניות בלילה. קליפורניה נשארה בעמדה במשך מספר ימים, והפגיזה את ההגנות היפניות בזמן שהנחתים פילסו את דרכם פנימה. ב-17 ביוני, היא ומרילנד הפילו מטוס קרב מסוג קוואסאקי Ki-61, ולמחרת קליפורניה ספגה מתקפה מ-Ki-61 אחר אך לא ניזוקה, מלבד אחד מתותחי ה-5 אינץ' שנורה בטעות על ידי אחד מתותחי ה-40 מ"מ. ב-22 ביוני, קליפורניה נסוגה כדי לחדש תחמושת ואספקה באניווטוק באיי מרשל.
לאחר שהגיעה לאניווטוק, היא עברה תיקונים מ-25 ביוני עד 16 ביולי, ולאחר מכן חזרה לסאיפאן, שעד אז אובטח. המטרה הבאה, גואם, הייתה אמורה להיות מותקפת במבצע סטיבדור. עם ההגעה לאיי מריאנה, קליפורניה הצטרפה לטנסי ולארבע משחתות כדי ליצור את יחידת משימה 53.1.16, שהגיעה מגואם ב-19 ביולי. האוניות הצטרפו להפגזת ההכנה באותו יום כאשר האוניות ביקשו לנטרל את ההגנות היפניות סביב חופי הפלישה. ההפגזות נמשכו במהלך היום שלמחרת לפני הנחיתות ב-21 ביולי, כאשר קליפורניה מרכזת את האש שלה באזורים סביב טומון והאגטנה. קליפורניה סיפקה תמיכה ראשונית לתקיפה האמפיבית שהחלה בשעה 08:30, אך יצאה מאוחר יותר באותו יום בשעה 15:00, לכיוון סאיפאן.
קליפורניה מילאה את התחמושת שלה בסאיפאן ולאחר מכן המשיכה לטיניאן, האי הבא שהותקף במערכה. קליפורניה וטנסי הגיעו ב-23 ביולי והחלו בהפגזה של סן חוזה בקצה הדרומי של האי כהפגזת הסחה מחופי הנחיתה בפועל בצפון. שתי אוניות המערכה ירו בסך הכל 480 פגזים מהתותחים העיקריים שלהן ו-800 פגזים מתותחי ה-5 אינץ' שלהן, והשמידו לחלוטין את העיירה. בשעה 17:00 נצרו שתי האוניות את האש ונסוגו ללילה. למחרת בבוקר, הם חזרו לתמוך בנחתים בזמן שנחתו על האי. קרבות השתוללו במשך הימים הבאים, ובמהלכם סיירה קליפורניה מחוץ לאי והפגיזה כוחות יפנים. תפקידה של האונייה בקרב הגיע לשיאו בעמידה אחרונה של המגינים היפנים ב-31 ביולי, במהלכה קליפורניה ושאר אוניות ההפגזה ירו מטח אדיר נגד עמדותיהן. לאחר מכן עזבה קליפורניה את האזור וחזרה לגואם כדי לתמוך בכוחות שעדיין נלחמו שם עד 9 באוגוסט, אז עזבה כדי לחדש תחמושת ודלק באניווטוק.
ב-19 באוגוסט, קליפורניה עזבה את אניווטוק כחלק מכוח משימה של אוניות מערכה, סיירות ומשחתות לכיוון Espiritu Santo; במהלך ההפלגה ב-23 באוגוסט, סבלה טנסי מתקלת היגוי שגרמה לה לצאת מהטור ולהתנגש בקליפורניה, וקרעה חור בחרטומה של האחרונה. שבעה אנשי צוות על סיפון קליפורניה נהרגו בתאונה, וכמה מהם נלכדו בתא העגינה שלהם על ידי מחיצות שהתכופפו שהיה צריך לחתוך כדי לשחרר אותם. צוותי בקרת נזקים חיזקו את המחיצות הפגומות והצליחו לשאוב את המים מהגוף. לטנסי נגרם נזק חמור יותר והיא נאלצה לעזוב את הקבוצה לתיקונים בפרל הארבור; קליפורניה המשיכה בשיירה, ולאחר שהגיעה ליעדה, נכנסה למבדוק היבש הצף ארטיסן לצורך תיקונים שנמשכו בין 25 באוגוסט ל-10 בספטמבר. ההתנגשות מנעה מהאונייה להשתתף בקרב פלליו.
המערכה בפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קליפורניה עזבה את Espiritu Santo ב-17 בספטמבר ועברה לאורך חופי גינאה החדשה, שם צפו אנשי הצוות בקרבות בין הכוחות היפניים והאוסטרליים במהלך המערכה בגינאה החדשה. האונייה הגיעה למנוס ב-22 בספטמבר, שם החלו ההכנות למבצע הבא. קליפורניה, שוב חלק מקבוצת ההפגזות של אולדנדורף, שכללה כעת את מרילנד, מיסיסיפי, פנסילבניה, טנסי ווירג'יניה המערבית, יצאה ב-12 באוקטובר לכיוון הפיליפינים. המערכה בפיליפינים החלה חמישה ימים לאחר מכן עם נחיתות ראשוניות של גדוד הריינג'רים השישי באיים דינאגט וסולואן. המתקפה האחרונה גרמה ליפנים להיות מודעים למתקפה הממשמשת ובאה על הפיליפינים, שהובילה להפעלת מבצע Sho-Gō 1, ההתנגדות המתוכננת לנחיתה של בעלות הברית. שולות מוקשים של בעלות הברית החלו אז לטהר נתיבים לתוך מפרץ לייטה כהכנה לנחיתות העיקריות בלייטה. ב-19 באוקטובר החלה הפגזת האי, והיא נמשכה למחרת כשהכוחות עלו לחוף. מטוס קרב זירו צלל לעבר האונייה מאוחר יותר באותו היום, אחד מהקמיקזות הראשונים, אך אש נ"מ כבדה הוציאה את המטוס ממסלולו והוא התרסק ללא פגיעה ליד החרטום הימני.
קרב מפרץ לייטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הימים שלאחר מכן, קליפורניה נשארה מחוץ לחוף הפלישה, והכתה עמדות יפניות כאשר כוחות אמריקאים פילסו את דרכם פנימה. במהלך תקופה זו, הצי היפני החל לעבור לעמדה להתקפת הנגד שלהם. מטוסי סיור וצוללות של בעלות הברית דיווחו על תצפיות של הצי כשהתקרב לאזור, מה שגרם לקבוצת ההפגזות לסגת לדרום לייטה מדי לילה בציפייה למתקפה יפנית על ספינות התקיפה האמפיביות. ב-24 באוקטובר, דיווחים על כוחות הצי היפני שהתקרבו לאזור הובילו את אוניותיו של אולדנדורף להתכונן לפעולה ביציאה ממצר סוריגאו. לרשותו של אולדנדורף עמדו שש אוניות מערכה, שמונה סיירות ועשרים ושמונה משחתות. הכוח הדרומי של תת-האדמירל שוג'י נישימורה יצא דרך מצר סוריגאו כדי לתקוף את צי הפלישה במפרץ לייטה; הצי שלו כלל את אוניות המערכה יאמאשירו ופוסו, הסיירת הכבדה מוגאמי, וארבע משחתות, בתוספת כוח המהלומה השני בפיקודו של תת-אדמירל קיוהידה שימה, המורכב מהסיירות הכבדות נאצ'י ואשיגרה, הסיירת הקלה אבוקומה וארבע משחתות נוספות. כאשר השייטת של נישימורה עברה במצר בליל 24 באוקטובר, הם הותקפו מסירות PT אמריקאיות, ואחריהן משחתות, שיזמו את קרב מצר סוריגאו. אחת המשחתות האמריקניות הללו טרפדה את פוסו והשביתה אותה, למרות שנישימורה המשיך לעבר מטרתו.
בשעה 03:12, קליפורניה זיהתה את האוניות היפניות עם מכ"ם ה-SG שלה בטווח של 42,200 יארד (38,600 מטרים); שמונה דקות לאחר מכן החל מכ"ם בקרת האש הקדמי שלה Mk 8 לעקוב אחר האוניות, כשהטווח הצטמצם ל-38,000 יארד (35,000 מטרים) עד אותו זמן. וירג'יניה המערבית פתחה באש ראשונה בשעה 03:52, ואחריה רוב אוניות המערכה האמריקאיות האחרות. קליפורניה ירתה באונייה היפנית המובילה בטווח של 20,400 יארד (18,700 מטרים) עם מטח משישה תותחים. לאחר השלב הראשוני של הקרב, מערך הקרב האמריקני פנה, אך קליפורניה פירשה לא נכון את הפקודה המעורפלת "לפנות אחד חמש" (כלומר לפנות ל-150 מעלות - הקפטן של קליפורניה קרא את זה כהוראה לפנות 15 מעלות) והסתובב בצורה שגויה, ועבר על פני החרטום של טנסי. כעת כשהבין את טעותו, ברנט הורה לקליפורניה לפנות בחוזקה ימינה בזמן שטנסי יצאה מהקו. שתי האוניות התחמקו זו מזו בקושי, אך בתוך הבלבול, קליפורניה הסתירה את טנסי וחסמה אותה מלירות למשך מספר דקות, אם כי קליפורניה המשיכה לירות בתקופה זו. האונייה ספגה תקלה בתותח הימני של הצריח האחורי ביותר שלה, וזעזוע מהמטח השלישי השבית את המכ"ם האחורי Mk 8 ופגע בטווח המכ"ם הקדמי, אך מפקחי התותחים המשיכו בכל זאת לכוון את התותחים בצורה מדויקת. 16 דקות לאחר הפתיחה באש, קליפורניה נצרה את האש שלה כשהאוניות היפניות ששרדו הסתובבו ונמלטו. בשלב זה, כמה טורפדות ששוגרו על ידי כלי השיט היפניים התקרבו לקו האמריקני, אך אף אחד מהם לא פגע באוניות המערכה. במהלך הפעולה, קליפורניה ירתה בסך הכל 63 פגזים מהסוללה הראשית שלה; היפנים איבדו את שתי אוניות המערכה, הסיירת הקלה אבוקומה, וארבע משחתות בקרב.
בינתיים, הצי היפני הראשי, הכוח המרכזי בפיקודו של תת-אדמירל טקאו קוריטה, עבר דרך מצר סן ברנרדינו בחסות החשיכה והגיע מוקדם ב-25 באוקטובר. אוניות המערכה והסיירות היפניות תקפו את טפי 3, כוח של נושאות מטוסים מלוות ומשחתות ששמרו על צי הפלישה בקרב מול סמאר, מה שגרם למפקדו, אדמירל משנה קליפטון ספראג, לקרוא לעזרה דחופה. אולדנדורף הפנה מיד את אוניותיו צפונה כדי להצטרף לקרב, ובדרך האוניות עברו תקיפה אווירית יפנית. תותחי 5 אינץ' ותותחי 40 מ"מ של קליפורניה ניסו להפיל את המטוס אך לא זכו לפגיעה כלשהי. עד שהגיעה קבוצת ההפגזות למקום, קוריטה ניתק מגע, לאחר שהשתכנע מההתנגדות הכבדה של טפי 3 שהוא עומד מול כוח המשימה נושאות המטוסים המהירות הרבה יותר. עם סיום הקרב, אוניות קבוצת ההפגזות חידשו את פעולות התמיכה הקרקעיות שלהן לחודש הבא.
קרב מפרץ לינגאיין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-20 בנובמבר היא עזבה למנוס לתיקונים שנמשכו בין 25 בנובמבר ל-15 בדצמבר. לאחר מכן היא המשיכה לכבישי קוסול בפלאו, שם נשארה עד 1 בינואר 1945, אז יצאה לדרך לחזור למפרץ לייטה. לאחר הצטרפותה מחדש לקבוצת ההפצצות, הצי הפליג למערב לוזון כדי לבצע את המתקפה הגדולה הבאה במפרץ לינגאיין בצד המערבי של האי. כלי טיס יפניים תקפו את הצי תוך כדי הפלגה, אם כי קליפורניה לא נפגעה בהתקפות. הצי הגיע למפרץ ב-5 בינואר ונכנס אליו למחרת בבוקר. מוקדם באותו בוקר שיגרה קליפורניה את המטוסים הימיים שלה כדי לאתר את נפילות הפגזים שלה לפני שפתחה באש על האי סנטיאגו בצד המערבי של המפרץ כדי לשתק כל ארטילריה יפנית שעלולה לאיים על כוחות בעלות הברית ברגע שייכנסו למפרץ לינגאיין. שולות המוקשים של הצי טיהרו נתיבים אל תוך המפרץ, וקליפורניה חיפתה עליהן. עם אולדנדורף על הסיפון, היא הובילה את קבוצת ההפגזות אל המפרץ כדי להתחיל בהפגזה כדי להתכונן לפלישה למפרץ לינגאיין.
זמן קצר לאחר השעה 17:15 באותו יום, זוג קמיקזות של מטוסי זירו התקרב אל האונייה; התותחנים של קליפורניה ירו באחד מהם, אך השני פגע בה בצד השמאלי לצד התורן המרכזי. בנזין ממכלי הדלק של המטוס הצית שריפה ופגז 5 אינץ' מאונייה אחרת פגע בטעות באחד מתותחי ה-5 אינץ' של קליפורניה, התפוצץ בתוך הצריח והצית אש נוספת. שתי השריפות דוכאו תוך שתים עשרה דקות, אך הקמיקזה גרמה אבדות משמעותיות: 44 אנשי צוות נהרגו ועוד 155 נפצעו. תיקונים זמניים בוצעו בזמן שהאונייה נשארה בעמדה, והמשיכה להפגיז עמדות יפניות. כוחות של הארמייה השישית עלו לחוף ב-9 בינואר, ובין 10 ל-18 בינואר, קליפורניה עזבה את המפרץ כדי לפטרל בים סין הדרומי כדי להישמר מפני התקפה אפשרית של הצי היפני. לאחר מכן היא חזרה למפרץ לינגאיין אך עזבה ב-22 בינואר לאוליטי, והגיעה לשם ב-28 בינואר.
קליפורניה עזבה את אוליטי והמשיכה לפרל הארבור, שם שהתה בין 6 ל-8 בפברואר, ולאחר מכן עזבה לפוג'ט סאונד לתיקונים ושינויים קבועים. ב-24 באפריל, קליפורניה יצאה לדרך לסדרה קצרה של ניסויים לפני שפנתה דרומה ללונג ביץ' ב-29 באפריל. עבודות נוספות נעשו שם בין 2 ל-10 במאי, ובמהלכן היא עברה גם שיוט ניסויים. ב-10 במאי, היא עזבה את קליפורניה כדי לחזור לצי, ואז התכוננה להתקפה על אוקינאווה. במהלך דרכה, היא עצרה בפרל הארבור בין 16 ל-29 במאי ובאוליטי בין 9 ל-12 ביוני, ולאחר מכן פנתה צפונה לאיי ריוקיו.
פעולות אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קליפורניה עגנה מול אוקינאווה ב-15 ביוני, עד אז נלחמו הכוחות האמריקאים על האי במשך יותר מחודשיים. היפנים פתחו במסע קמיקזה גדול במהלך המבצעים באוקינאווה וסביבתה, והתקפות אלו נמשכו בזמן שקליפורניה הייתה בעמדה. ב-17 וב-18 ביוני, היא והסיירות הכבדות ניו אורלינס וטסקלוסה הפגיזו עמדות יפניות על רכסי יאסו-דייק ויוזה-דייק לתמיכה בדיוויזיית הרגלים ה-96. ערפל כבד הפריע למאמצים של המטוסים הימיים של האונייה לאתר עמדות יפניות סמויות, אך קליפורניה ערכה בכל זאת הפגזה כבדה על האזור במהלך היומיים. לאחר מכן היא סיירה מחוץ לאי עד 14 ביולי כדי למנוע מכל כוחות ימיים יפניים לתקוף את צי הפלישה. בין 15 ל-22 ביולי היא עגנה ב-Kerama Rettō, ומילאה דלק ומחסנים, ולאחר מכן הצטרפה לכוח משימה 95, שנשלח לים סין המזרחי כדי לפנות מוקשים. ב-8 באוגוסט היא נותקה מ-TF 95 לצורך תחזוקה במפרץ סן פדרו בפיליפינים, העבודה נמשכה בין 11 ל-15 באוגוסט.
כשהייתה שם, הצוות של קליפורניה קיבל הודעה על הכניעה היפנית. לאחר שהעבודה הושלמה, היא יצאה צפונה למפרץ נאקאגוסוקו, אוקינאווה, שם נשארה מ-23 באוגוסט עד 20 בספטמבר, ממתינה לפקודות נוספות. לאחר מכן היא עזבה, בדרך לוואקאיאמה, לשם הגיעה ב-23 בספטמבר כדי לתמוך בחיילי הארמייה השישית כשהחלו בכיבוש יפן. בשבוע שלאחר מכן, היא המשיכה צפונה יותר ליוקוסוקה, לשם הגיעה ב-3 באוקטובר ועגנה ליד אוניית המערכה נגאטו. לאחר מכן, קליפורניה הצטרפה לקבוצת משימה 50.5, יחד עם טנסי וכמה אוניות נוספות לחזרה לארצות הברית. הם עזבו את יפן ב-15 באוקטובר, לכיוון מספנת הצי של פילדלפיה. הם הפליגו דרומה לסינגפור, ועצרו שם ב-23 באוקטובר, שם פגשו ספינות מלחמה בריטיות, צרפתיות ואיטלקיות. לאחר מכן המשיכה קבוצת המשימה דרך מצר מלאקה אל האוקיינוס ההודי, ועצרה בקולומבו בין 30 באוקטובר ל-3 בנובמבר. שם, היא העלתה קבוצת חיילים דרום אפריקאים בדרך הביתה.
האוניות עצרו לאחר מכן בקייפטאון, דרום אפריקה בין 15 ל-18 בנובמבר, שם הורדו החיילים הדרום אפריקאים. לאחר מכן, קליפורניה ושאר כלי השיט נכנסו לאוקיינוס האטלנטי, ועצרו בסנט הלנה ובאי אסנסיון בדרך ליעדם. הם הגיעו לפילדלפיה ב-7 בדצמבר, שם 754 קצינים וחיילים נשלחו למרכזי שחרור. עוד 40 קצינים ו-1,345 חיילים שוחררו במהלך החודשים הבאים כשהצוות הכין את האונייה להשבתה. היא שובצה באופן רשמי במילואים, עדיין בתפקיד, ב-7 באוגוסט 1946. האונייה הוצאה משירות ב-14 בפברואר 1947 ונשארה במילואים של הצי במשך עשור נוסף לפני שנמחקה מרשימות הצי ב-1 במרץ 1959. לאחר מכן היא נמכרה לתאגיד בניית ספינות של בית לחם ב-10 ביולי ונגרטה. פעמון ברונזה יצוק במשקל 350 ליברות (160 קילוגרם) נשמר והוצג בסקרמנטו בפארק הקפיטול של מדינת קליפורניה.
