וירג'יניה המערבית (BB-48)
 | |
| אוניית צי ארצות הברית קולורדו מפליגה מחוץ לניו יורק, 1932 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת קולורדו |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
ניופורט ניוז שיפבילדינג  |
| הוזמנה | 5 בדצמבר 1916 |
| תחילת הבנייה | 12 באפריל 1920 |
| הושקה | 17 בנובמבר 1921 |
| תקופת הפעילות | 1 בדצמבר 1923 – 9 בינואר 1947 (23 שנים) |
| אחריתה | נגרטה ב-1959 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 33,100 טון (סטנדרט) |
| אורך | 190.27 מטר |
| רוחב | 29.67 מטר |
| שוקע | 9.30 מטר |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 1,080 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 15,000 ק"מ |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 28,900 כוחות סוס (21.6 מגה-וואט) |
| חימוש |
שמונה תותחים בקוטר 16 אינץ' (406 מ"מ) 14 תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) 4 תותחים בקוטר 3 אינץ' (76 מ"מ) 2 צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אוניית המערכה וירג'יניה המערבית (BB-48) הייתה אוניית המערכה הרביעית מסדרת קולורדו, אם כי מכיוון שווושינגטון בוטלה, היא הייתה החברה השלישית והאחרונה בסדרה שהושלמה. סדרת קולורדו הוכיחה את עצמה כשיא סדרת אוניות המערכה הסטנדרטיות שנבנו עבור הצי של ארצות הברית בשנות ה-10 וה-20; האוניות היו בעצם חזרה על סדרת טנסי הקודמת, למעט הסוללה הראשית, שגדלה לשמונה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ). וירג'יניה המערבית נבנתה בין הנחת השדרית שלה ב-1920 לבין כניסתה לצי ב-1923. האונייה בילתה את שנות ה-20 וה-30 בביצוע תרגילי אימון שגרתיים, כולל בעיות הצי השנתיות, שסיפקו ניסיון רב ערך למלחמה הקרובה בזירת האוקיינוס השקט.
וירג'יניה המערבית עגנה ב-Battleship Row בבוקר ה-7 בדצמבר 1941 כאשר יפן תקפה את פרל הארבור, והכניסה את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. האונייה ניזוקה קשות מטורפדות, טבעה במים הרדודים, אך לאחר מכן הוצפה ונבנתה מחדש בהרחבה במהלך 1943 ועד אמצע 1944. היא חזרה לשירות בזמן למערכת הפיליפינים, שם הובילה את מערך הקרב האמריקני בקרב מצר סוריגאו בלילה שבין 24 ל-25 באוקטובר. שם, היא הייתה אחת מאוניות המערכה האמריקאיות הבודדות שהשתמשו במכ"ם שלה כדי לזהות מטרה בחושך, מה שאיפשר לה לירות בשייטת יפנית במה שהייתה הפעולה האחרונה בין אוניות מערכה בהיסטוריה הימית.
לאחר קרב מצר סוריגאו, האונייה נשארה בפיליפינים כדי לתמוך בחיילים שנלחמו במהלך קרב לייטה ב-1944 ולאחר מכן תמכה בפלישה למפרץ לינגאיין בתחילת 1945. האונייה השתתפה גם בקרבות איוו ג'ימה ואוקינאווה מאוחר יותר באותה שנה, וסיפקה תמיכה אש נרחבת לכוחות הקרקע שפלשו לאיים אלו. במהלך הקרב האחרון, היא נפגעה מקמיקזה שגרם נזק מועט. לאחר כניעת יפן, וירג'יניה המערבית השתתפה בכיבוש הראשוני ולאחר מכן השתתפה במבצע מרבד קסמים, כשהיא נשאה חיילים ומלחים מהוואי לארצות הברית לפני שהושבתה ב-1946. היא הוצאה משירות ב-1947 והוצבה בצי העתודה של האוקיינוס השקט, שם נשארה עד 1959, אז נמכרה לגריטת ספינות ופורקה.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
_inboard_and_outboard_profiles_1930s.png)
בשנת 1916 הושלמה עבודת התכנון של הסדרה הבאה של אוניות המערכה שייבנו עבור צי ארצות הברית החל מ-1917. אוניות אלו היו עותקים כמעט ישירים של סדרת טנסי הקודמת, למעט הסוללה הראשית, שגדלה מתותחי 14 אינץ' (356 מילימטרים) לשמונה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ). סדרת קולורדו הוכיחה את עצמה כסדרה האחרונה של אוניות המערכה הסטנדרטיות.
וירג'יניה המערבית הייתה באורך כולל של 624 רגל (190 מטר), רוחב של 97 רגל 6 אינץ' (29.72 מטר) ושוקע של 30 רגל 6 אינץ' (9.30 מטר). הדחק האונייה היה 32,693 טון בתפוסה סטנדרטית ועד 34,130 טון במעמס מלא. האונייה הונעה על ידי ארבעה מנועים טורבו-חשמליים של ג'נרל אלקטריק עם קיטור שסופק על ידי שמונה דוודי Babcock & Wilcox המופעלים על ידי נפט. מערכת ההנעה של האונייה דורגה ב-28,900 כוחות סוס (21,600 קילוואט) והעניקו מהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש), אם כי בניסויי מהירות היא הגיעה ל-31,268 כוחות סוס (23,317 קילוואט) ומהירות של 21.09 קשרים (39.06 קמ"ש). היה לה טווח שיוט רגיל של 8,000 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש), אך היה ניתן להשתמש בשטח דלק נוסף בזמן מלחמה כדי להגדיל את הטווח שלה ל-21,100 מיילים ימיים (39,100 ק"מ) באותה מהירות. הצוות שלה מנה 64 קצינים ו-1,241 מלחים.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של שמונה תותחי 16 אינץ'/ 45 קליבר Mark 1 בארבעה צריחי תותחים על קו האמצע, שניים מקדימה ושניים מאחור בזוגות ירי-על. הסוללה המשנית כללה 16 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/ 51 קליבר, מותקנים בנפרד בקזמטים המקובצים במבנה העילי באמצע האונייה. היא נשאה סוללת נ"מ של שמונה תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ)/ 50 קליבר בצריחים בודדים בזווית גבוהה. כמקובל באוניות ראשה של התקופה, היו לה צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) מותקנים בגוף שלה מתחת לקו המים בכל צד רוחב. חגורת השריון הראשית של וירג'יניה המערבית הייתה בעובי 8–13.5 אינץ' (203–343 מילימטרים), בעוד הסיפון המשוריין הראשי היה בעובי עד 3.5 אינץ' (89 מילימטרים). בצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 18 אינץ' (457 מילימטרים) ואילו חזיתות הברבטות היו בעובי 13 אינץ' (330 מילימטרים). למגדל הניווט שלה היו דפנות בעובי 16 אינץ' (406 מילימטרים).
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קריירה לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השדרית של וירג'יניה המערבית הונחה בחברת בניית הספינות ניופורט ניוז של ניופורט ניוז, וירג'יניה ב-12 באפריל 1920. בזמן הבנייה, היא קיבלה את מספר גוף האונייה BB-48 ב-17 ביולי. היא הושקה ב-17 בנובמבר 1921 ונכנסה לשירות ב-1 בדצמבר 1923. וירג'יניה המערבית הייתה אמורה להיות האונייה הרביעית בסדרה, אך אוניית האחות שלה וושינגטון בוטלה עקב הסכם הצי של וושינגטון שנחתם ב-1922. קפטן תומאס ג'יי סן היה המפקד הראשון של האונייה. עם כניסתה לשירות, היא החלה בניסויים ימיים ובשייט טלטלה, ולאחר מכן עברה תיקונים בניופורט ניוז. לאחר מכן היא הפליגה צפונה למספנת הצי של ניו יורק לשינויים נוספים. לאחר מכן היא יצאה דרומה להמפטון רודס, ותוך כדי הפלגה ההיגוי שלה התקלקל. היא עברה שם שיפוץ כדי לתקן את הבעיה והיא יצאה לדרך שוב ב-16 ביוני 1924; תוך כדי שיוט דרך תעלת Lynnhaven בשעה 10:10, הטלגרפים של חדר המכונות ותא ההיגוי איבדו כוח, מה שהפך את האונייה לבלתי ניתנת לתמרון. סן נאלץ להשתמש בצינורות קול כדי לתקשר עם חדר המכונות, והורה למנועים השמאליים למלא את הכוח ולעצור בצד הימני בניסיון להרחיק את האונייה מהחוף. אבל וירג'יניה המערבית נסחפה בתעלה ועלתה על שרטון, למרות שהיא לא נפגעה בתאונה. חקירה שלאחר מכן על התקרית מצאה טעות בנתוני ניווט שגויים שהגזימו את גודל החלק הניתן לניווט של התעלה, וזיכו את סן ואת הנווט של האונייה.
ב-30 באוקטובר, וירג'יניה המערבית הפכה לאוניית הדגל של המפקד, פלגות אוניות המערכה, צי הקרב. האונייה בילתה את שנות ה-20 בביצוע תרגילי אימונים ותמרונים שגרתיים עם הצי, עם נקודות שיפוץ תקופתיות; לוח האימונים של כל שנה הגיע לשיאו בבעיות הצי הגדולות שבדקו דוקטרינה מבצעית ואסטרטגית שהתגלתה כקריטית במבצעים שנערכו נגד יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. פעולות אלו התרחשו באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס השקט, צפונה לאלסקה ודרומה עד פנמה. בשנת 1925, בעוד קפטן ארתור ג'פי הפבורן פיקד על האונייה, התותחנים שלה זכו במקום הראשון במהלך תחרות ירי לטווח קצר. וירג'יניה המערבית זכתה גם בעיטור יעילות הקרב באותה שנה. מאוחר יותר ב-1925, הצי ביצע תמרונים משותפים של צבא-צי בהוואי כדי לבחון את ההגנות של האיים לפני שיצאה לשייט גדול לביקור באוסטרליה וניו זילנד. וירג'יניה המערבית זכתה לעיטורי יעילות קרב ב-1927, 1932 ו-1933. במהלך בעיית הצי X במרץ 1930, וירג'יניה המערבית "הופצצה" על ידי מטוסים של נושאת המטוסים לקסינגטון. בבעיית הצי XI, שנערכה בחודש שלאחר מכן, היא ואוניית המערכה טנסי ירו בטעות על נושאת המטוסים סרטוגה, חברה בצי ה"שחור", מתוך זיהוי שגוי שהיא נושאת המטוסים של הצי ה"כחול" לקסינגטון. הירי הידידותי המדומה עלה לצי ה"שחור" בנושאת המטוסים שלהם והובילה לקריאות לשיפור התקשורת בין ספינות והדרכה טובה יותר לזיהוי אוניות.
בתחילת שנות ה-30, האונייה עברה שינוי קל. סוללת תותחי הנ"מ שלה בקוטר 3 אינץ' הוחלפה בתותחי 5 אינץ' /25 קליבר ומקלעי קליבר 0.50 שהותקנו על התרנים הקדמיים והראשיים שלה. היא גם קיבלה מעוט על הסיפון שלה ועל גבי צריח הירי האחורי. במהלך בעיית הצי XIV בפברואר 1933, וירג'יניה המערבית ואוניית המערכה אריזונה "ניזוקו" בהתקפת פתע של צוללות מהצי ה"שחור". תוכניות למודרניזציה של וירג'יניה המערבית מתוארכות לאמצע שנות ה-30, כאשר הצי שקל לשנות את האונייה באופן נרחב; משרד הבנייה והתחזוקה תכנן להוסיף בליטות נגד טורפדו שהיו מחזירות כמות ניכרת של ציפה לגוף האונייה, ולהעלות אותה ב-20 אינץ' (510 מ"מ) במחיר של תוספת 2,000 טון ארוך (2,032 טון) לתפוסה. העבודה לא בוצעה, ובשנת 1937 נשקלו תוכניות נוספות למודרניזציה של וירג'יניה המערבית, האוניות האחיות שלה ושתי האוניות מסדרת טנסי. השינויים שהוצעו כללו דוודים חדשים וציוד בקרת אש ואת הבליטות שהוצעו בעבר. פיתוח נוסף של תוכנית המודרניזציה בשנת 1938 נדחה בשל עלותה והעובדה שאפילו כשהם עברו מודרניזציה, כלי השיט יהיו נחותים מאוניות המערכה החדשות מסדרות קרוליינה הצפונית ודקוטה הדרומית שנבנו באותה העת.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, אדמירל ארנסט קינג הוביל ועדה להערכת הגנות נגד מטוסים של ספינות הצי, והמליץ להוסיף בליטות לשחזור הלוח החופשי, אימוץ של תותחים דו-תכליתיים בקוטר 5 אינץ'/38 קליבר, וחיזוק סיפוני האוניות. ראש המבצעים הימיים החליט שכתוצאה מהסבירות למלחמה, רק הבליטות יותקנו, וווירג'יניה המערבית הייתה אמורה לעבור את העבודה מ-10 במאי עד 8 באוגוסט 1941, למרות שהשינוי לא בוצע. הצי ערך את האיטרציה האחרונה של הסדרה, בעיית הצי XXI, באפריל 1940, אז המתיחות עם יפן על תחילת מלחמת סין–יפן השנייה הביאה את ארצות הברית להעביר את הצי מקליפורניה לפרל הארבור בהוואי כגורם מרתיע לתוקפנות נוספת מצד יפן. הצי בילה את שנת 1941 באימונים נרחבים כדי להתכונן למלחמה הצפויה עם יפן, גם לאחר שהמצב הדיפלומטי החמיר יותר ויותר בחודשים האחרונים של השנה. במהלך תקופה זו ביקש הצי לשפר את סוללות הנ"מ של אוניות המערכה של הצי, אך ייצור תותחי ה-1.1 אינץ' החדשים היה איטי, ולכן תותחי 3 אינץ' ישנים הותקנו מחדש כאמצעי זמני. לאונייה היו גם אחד עשר מקלעי 0.50 קליבר בשלב זה. ביוני, אנשי צוות על סיפון וירג'יניה המערבית ייצרו מגני תותחים ניסיונים עבור תותחי ה-5 אינץ', שהיו אמורים להיות מיושמים על ספינות אחרות. וירג'יניה המערבית הייתה אמורה לקבל את תותחי ה-1.1 אינץ' שיותקנו בפברואר 1942.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרל הארבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר ה-7 בדצמבר 1941 עגנו וירג'יניה המערבית ושאר הצי ב-Battleship Row בפרל הארבור; וירג'יניה המערבית הייתה קשורה לצד טנסי. כלי טיס יפנים הופיעו מעל הנמל מעט לפני השעה 08:00, והחלו בהתקפת הפתע על הבסיס. מפציצי טורפדו פגעו באונייה עם שבעה טורפדות מסוג 91 בצד השמאלי, בעוד מפציצים פגעו בה עם זוג פגזים חודרי שריון בקוטר 16 אינץ' (410 מ"מ) שהוסבו לפצצות. הפצצה הראשונה פגעה בצד השמאלי וחדרה לסיפון המבנה, וגרמה לנזק רב לקזמטים מתחת. פיצוצים משניים של התחמושת שאוחסנה בקזמטים גרמו לשריפות קשות שם ובסיפון המטבח שמתחתם. הפצצה השנייה פגעה בגג הצריח ירי-על האחורי; הוא חדר אך לא הצליח להתפוצץ. בכל זאת הוא השמיד את אחד התותחים, מטוס התצפית OS2U קינגפישר על המעטה על גבי הצריח, והפיל מטוס שני לסיפון הראשי. הקינגפישר הזה התיז בנזין על הסיפון שעלה אז באש.
אחד הטורפדות פגע מאחור, והשבית את ההגה, לפחות שלושה פגעו מתחת לחגורת שריון, ולפחות אחד פגע בחגורה, ופגע בשבעה לוחות שריון. הטורפדות הללו פערו שני חורים גדולים בגוף האונייה, ממסגרות 43 עד 52 ומ-62 עד 97; לפחות טורפדו אחד עבר דרך החורים לאחר שהאונייה החלה לנטות והתפוצץ על סיפון השריון השני. פגיעות הטורפדות גרמו לנזק רב והאונייה ניצלה מהתהפכות רק באמצעות מאמצי בקרת נזקים מיידיים שיזם לוטננט קלוד ו' ריקטס, אז עוזר קצין בקרת האש של האונייה. קפטן מרווין ס' בניון נפצע אנושות מרסיסי פצצה מפגיעה בטנסי; על שנשאר על סיפון הספינה וסייע להגנתה עד מותו, הוענק לו עיטור מדליית הכבוד. לאחר שקיבל את פצעיו, בניון נישא מהגשר על ידי אנשי צוות כולל השרת דוריס מילר. זמן קצר לאחר מכן, מילר קיבל הוראה לאייש תותח נ"מ על מגדל הניווט למרות שלא היה לו הכשרה בהפעלת הנשק, מילר זכה בעיטור צלב הצי על מעשיו. כשהאונייה התמלאה במים וטבעה באיטיות על שדרית אחידה, הצוות פונה, אם כי קבוצה התנדבה לחזור להילחם בשריפות שפרצו. דלק מזוט שדלף מאריזונה ההרוסה עלה באש ובלע את וירג'יניה המערבית בלהבות, אשר ניזונו גם ממזוט שדלף ממנה. השריפות כבו בסופו של דבר למחרת. סך הכל 106 אנשי צוות נהרגו בהתקפה. ביניהם היו שלושה מלחים (רונלד אנדיקוט, קליפורד אולדס ולואי קוסטין), ששרדו במחסן אטום עד ה-23 בדצמבר, לפי לוח שנה שנמצא על ידי צוותי חילוץ שבו נחתכו שישה עשר ימים בעיפרון אדום. ב-6 בדצמבר 2019, משרד ההגנה הודיע כי זוהו שמונה מתוך שלושים וחמישה השרידים האלמונים מווירג'יניה המערבית.
תיקונים ומודרניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עובדים תיקנו טלאים מעל שני חורי הטורפדו ושאבו את וירג'יניה המערבית עד שהתייבשה, והציפו אותה מחדש ב-17 במאי 1942. לאחר מכן היא נלקחה למעגן יבש מס' 1 בפרל הארבור ב-9 ביוני לבדיקה; בתחילה האמינו שהיא נפגעה מחמש טורפדות, אך פגיעה שישית התגלתה במהלך התיקון, ובדיקה זו גילתה את הפגיעה השביעית. לאחר מכן החלו עובדי המספנה בתיקונים זמניים כדי להעניק לאונייה כשירות ים, ובתקופה זו גילו שרידים של 66 או 70 אנשי צוות שנלכדו מתחת לסיפון כשהיא טבעה. חלקם שרדו מספר ימים בבועות אוויר עם מנות חירום ומים מתוקים, אבל החמצן והאספקה שלהם אזלו הרבה לפני שהאונייה הוצפה מחדש. לאחר השלמת התיקונים, וירג'יניה המערבית יצאה לדרך עבור מספנת הצי פוגט סאונד בברמרטון, וושינגטון לשיפוץ יסודי.
כמעט מיד לאחר התקיפה החל הצי לשקול באיזו מידה יש לבצע מודרניזציה של אוניות המערכה הישנות, עם הצעות להחליף את תרני הסריג במבנים אחרים שיוכלו להכיל את ציוד המכ"ם הכבד יותר שהותקן על ספינות הצי. מכיוון שווירג'יניה המערבית וקליפורניה נפגעו קשות במתקפה על פרל הארבור ולכן לא ניתן היה להחזירן במהירות לשירות כמו שאר אוניות המערכה, יותקנו בהן הבליטות שתוכננו לפני המלחמה, מה שיקזז את אובדן הלוח החופשי. בתוספת של 1,400 טונות של שריון הסיפון. כמו כן בוצעו תוכניות להתקנת סוללה של תותחים דו-תכליתיים 5 אינץ', אך העבודה נדחתה כתוצאה משך הזמן הדרוש לשיפוץ האונייה. בנוסף, המספר המצומצם של מבדוקים יבשים בחוף המערבי האט את קצב השיקום, וווירג'יניה המערבית נאלצה להמתין עד שטנסי וקליפורניה ייבנו מחדש; העבודה על וירג'יניה המערבית לא הסתיימה עד ספטמבר 1944.
העבודה על וירג'יניה המערבית שינתה את האונייה באופן קיצוני. בנוסף לבליטות נגד טורפדו, המבנה העילי שלה שופץ לחלוטין, כאשר מגדל הניווט הישן, המשוריין בכבדות, הוסר ובמקומו הוקם מגדל קטן יותר כדי לצמצם את ההפרעה לשדות האש של תותחי הנ"מ. המגדל החדש הוסר מאחת הסיירות מסדרת ברוקלין שנבנתה מחדש לאחרונה. התורן הקדמי הוחלף בתורן מגדל ששיכן את הגשר ומנהל הסוללה הראשי, והארובה השנייה שלה הוסרה, כאשר הדוודים הללו נפלטו לתוך ארובה קדמית מוגדלת. גם חבילת הנשק של האונייה עברה שיפוץ. היא קיבלה מכ"ם חיפוש אווירי ומכ"מים בקרת אש עבור הסוללות הראשיות והמשניות שלה, כשהאחרונה הוחלפה בסוללה אחידה של 16 תותחי אינץ'/38 קליבר בשמונה צריחים תאומים. אלה נשלטו על ידי ארבעה מנהלי בקרת אש Mk 37. סוללת הנ"מ הקלה עודנה שוב, והורכבה כעת מעשרה צריחים מרובעים של תותחי בופורס 40 מ"מ (1.6 אינץ') ו-43 תותחי אורליקון 20 מ"מ.
בתחילת יולי 1944, האונייה הייתה מוכנה להתחיל בניסויים ימיים לאחר השיפוץ. היא העמיסה תחמושת ב-2 ביולי ויצאה לניסויים מול פורט טאונסנד, וושינגטון, כאשר ההערכות נמשכות עד 12 ביולי, אז היא חזרה לפוג'ט סאונד לצורך תיקונים. לאחר מכן, היא יצאה דרומה לסן פדרו, לוס אנג'לס לשייט ניסויים לפני שיצאה להוואי ב-14 בספטמבר, יחד עם זוג משחתות מלוות. לאחר שהגיעה לשם ב-23 בספטמבר, היא הצטרפה לפלגת אוניות המערכה ה-4 (BatDiv 4) ולנושאת המטוסים הנקוק, שכולם הפליגו למנוס באיי אדמירליטי כדי להתחיל בהכנות למבצעים הקרובים בפיליפינים. הספינות הגיעו לנמל סידלר ב-5 באוקטובר ולמחרת, וירג'יניה המערבית הפכה לאוניית הדגל של אדמירל משנה תיאודור ד' ראדוק, מפקד פלגת אוניות המערכה ה-4.
פעילות בפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לייטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-12 באוקטובר 1944, וירג'יניה המערבית ושאר הצי יצאו לפעולה כדי להתחיל בפלישה לפיליפינים, החל מהאי לייטה. וירג'יניה המערבית שובצה לקבוצת משימה (TG) 77.2, כוח ההפצצות מהחוף למבצע שעליו פיקד אדמירל משנה ג'סי ב' אולדנדורף. בעודה בדרך מאוחר יותר באותו היום, וירג'יניה המערבית יצאה מאחורי מקליפורניה והפרוואנים של כלי השיט האחרון חתכו את שרשרת העוגן למוקש ימי, ואילצו את וירג'יניה המערבית לנווט סביבה; ירי ממשחתת סמוכה פוצץ את המוקש בבטחה. צי הפלישה הגיע למפרץ סן פדרו מוקדם ב-19 באוקטובר ובשעה 07:00, וירג'יניה המערבית ושאר אוניות TG. 77.2 עברו לעמדות ההפצצה שלהם. הם פתחו באש על מטרות מסביב לטקלובן, הפגיזו עמדות יפניות וסיפקו אש חיפוי לצוותי ההריסה התת-ימית שהכינו את חופי הפלישה במשך רוב היום לפני נסיגה באותו ערב. במהלך ההפצצה של היום היא ירתה בסך הכל 278 פגזים מהסוללה הראשית שלה ו-1,586 פגזים מהתותחים המשניים שלה.
למחרת בבוקר, כוחות קרקע מהארמייה השישית עלו לחוף ווירג'יניה המערבית נשארה בעמדתה לאורך כל היום כדי לספק תמיכה בירי ימי. הצי עבר תקיפה אווירית יפנית, אם כי תותחני הנ"מ של האונייה לא הצליחו להפיל אף מטוס. ב-21 באוקטובר, בזמן שנכנסה לתחנת ההפצצה שלה, היא קורקעה קלות, וגרמה נזק לשלושה מהמדחפים שלה. הלהבים הפגומים גרמו לרטט שהגביל את מהירותה ל-16 קשרים (30 קמ"ש) (או 18 קשרים (33 קמ"ש) במקרי חירום). למרות זאת היא נשארה בעמדתה במשך היומיים הבאים כדי לתמוך בפלישה כשהחיילים נלחמו בדרכם פנימה, סיפקה תמיכה באש והגנה נגד מטוסים כשהצי המשיך להיות מותקף על ידי מטוסים יפנים. כל לילה היא ושאר TG 77.2 נסוגו מהחופים.
קרב מפרץ לייטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
_firing_during_the_Battle_of_Surigao_Strait_in_October_1944_(cropped).jpg)
הנחיתה על לייטה הובילה להפעלתו של מבצע Sho-Gō 1, המענה המתוכנן של הצי היפני לנחיתה של בעלות הברית בפיליפינים. התוכנית הייתה מבצע מסובך עם שלושה ציים נפרדים: הכוח הצפוני בפיקודו של תת-אדמירל ג'יסאבורו אוזאווה, הכוח המרכזי בפיקודו של תת-אדמירל טקאו קוריטה, והכוח הדרומי בפיקודו של תת-אדמירל שוג'י נישימורה. נושאות המטוסים של אוזאווה, שעד כה התרוקנו מרוב כלי הטיס שלהם, היו אמורות לשמש פתיון לאוניות המערכה של קוריטה ונישימורה, שהיו אמורות להשתמש בהסחת הדעת כדי לתקוף את צי הפלישה ישירות. אוניותיו של קוריטה זוהו במצר סן ברנרדינו ב-24 באוקטובר 1944, ובקרב בים סיבויאן שלאחר מכן, הטביעו מטוסי נושאות מטוסים אמריקאים את אוניית המערכה החזקה מוסאשי, מה שגרם לקוריטה להפוך באופן זמני למסלול. זה שכנע את האדמירל ויליאם פ. האלסי, מפקד הצי השלישי, לשלוח את כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות להשמיד את הכוח הצפוני, שעד אז זוהה. בזמן שהתמרונים הללו התרחשו, כוחו של נישמורה התקרב למצר סוריגאו כדי לתקוף את צי הפלישה מדרום. הצי שלו כלל את אוניות המערכה יאמאשירו ופוסו, הסיירת הכבדה מוגאמי, וארבע משחתות, בתוספת כוח המהלומה השני בפיקודו של תת-אדמירל קיוהידה שימה, המורכב מהסיירות הכבדות נאצ'י ואשיגרה, הסיירת הקלה אבוקומה וארבע משחתות נוספות.
כאשר השייטת של נישימורה עברה במצר בליל ה-24 באוקטובר, הם הותקפו מסירות PT אמריקאיות, ואחריהן משחתות, שיזמו את קרב מצר סוריגאו. אחת המשחתות האמריקניות הללו טרפדה את פוסו והשביתה אותה, למרות שנישימורה המשיך לעבר מטרתו. וירג'יניה המערבית הובילה את ראש המערך האמריקאי. משקיפים על סיפונה של טנסי הבחינו בהבזקים מרחוק כשהכלי האמריקאי הקל תקפה את הכוח של נישימורה, ובשעה 03:02, מכ"ם החיפוש שלה אסף את ספינות האויב בטווח של 44,000 יארד (40,000 מטר). המכ"ם של וירג'יניה המערבית קלט אותם 14 דקות מאוחר יותר, אז הטווח ירד ל-42,000 יארד (38,000 מטר). אולדנדורף נתן את ההוראה לפתוח באש בשעה 03:51, ווירג'יניה המערבית פתחה באש תחילה כעבור דקה, ואחריה טנסי וקליפורניה, וריכזו את האש על יאמאשירו; שאר אוניות המערכה האמריקאיות התקשו לאתר מטרה עם המכ"מים הישנים והפחות יעילים שלהן ונצרו את האש שלהן. וירג'יניה המערבית ככל הנראה פגעה ביאמאשירו על הגשר שלה עם המטח הראשון שלה, למרות שנישימורה והצוות שלו לא נפצעו באותו זמן. יאמאשירו נפגעה במהירות מספר פעמים על ידי כמה כלי שיט אמריקאים שריכזו בה את האש. כשיאמאשירו ניזוקה קשות ועלתה בלהבות, האמריקנים העבירו את האש למוגאמי, שגם היא נפגעה מספר פעמים, וסבלה מנזק חמור.
בסביבות השעה 04:00 פנו מוגאמי ולאחר מכן יאמאשירו לסגת, שתיהן בוערות; המשחתת שיגורה התלוותה אליהן, למרות שלא נגרם לה נזק חמור. זמן קצר לאחר מכן, אולדנדורף הורה לאוניות המערכה שלו לבצע פנייה של 150 מעלות, ווירג'יניה המערבית נענתה בשעה 04:02, והובילה את שאר אוניות המערכה במסלול החדש, אשר עבר במקביל לקו הנסיגה של יאמאשירו. הבלבול על סיפון קליפורניה הוביל אותה לצאת מעמדתה, ובתוך כך, להסתיר את שאר אוניות המערכה ולאלץ אותן להפסיק לירות כדי להימנע מפגיעה בה. זמן קצר לאחר מכן, דיווחים על טורפדות יפנים במים הניעו את אוניות המערכה האמריקאיות לפנות צפונה בשעה 04:18 כדי להימנע מהן. זה סימן את סוף הפעולה, כאשר האוניות היפניות הנותרות נסוגו בחושך. במהלך הפעולה ירתה וירג'יניה המערבית 16 מטחים לעבר האוניות היפניות; זה התברר כקרב האחרון אי פעם בין אוניות מערכה.
פעולות מאוחרות יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-29 באוקטובר 1944, וירג'יניה המערבית, טנסי, ומרילנד יצאו לדרך, פנו לבסיס הקדמי של הצי באוליטי. משם, וירג'יניה המערבית המשיכה אל Espiritu Santo לתיקון המדחפים הפגומים שלה; ראדוק העביר את דגלו למרילנד בתקופה זו. כשהגיעה, היא נכנסה למבדוק היבש הצף Artisan לצורך תחזוקה לפני שחזרה לפיליפינים בנובמבר. היא הגיעה ב-25 בנובמבר וחידשה את הסיורים באזור כדי להגן על הצי מפני התקפות אוויר. ב-27 בנובמבר, הצי עבר מתקפה נוספת ובשעה 11:39 הפילו תותחיה מטוס מתאבד קמיקזה. במהלך התקפות נוספות למחרת, היא סייעה בהשמדת כמה קמיקזות אחרות. ראדוק חזר לאונייה ב-30 בנובמבר, ואוניית המערכה נשארה באזור עד ה-2 בדצמבר, אז יצאה לאיי פלאו להתחדשות. שם היא הפכה לאוניית הדגל של TG 77.12, קבוצת ההפצצות לנחיתה הבאה בפיליפינים.
,_USS_West_Virginia_(BB-48)_and_HMAS_Shropshire_(73)_bombarding_Luzon_on_8_January_1945.jpg)
הצי עבר דרך מפרץ לייטה ב-12 בדצמבר, פנה דרומה דרך מצר סוריגאו למחרת ונכנס לים סולו לצורך ההסתערות על מינדורו יחד עם TG. 78.3, כוח הובלת הפלישה. לאחר הנחיתה של כוחות היבשה, אוניות התובלה נסוגו ב-15 בדצמבר ועל וירג'יניה המערבית הוטל לחפות על נסיגתן. וירג'יניה המערבית תדלקה במפרץ לייטה ולאחר מכן המשיכה לנתיבי קוסול בפאלאוס, והגיעה ב-19 בדצמבר. היא נשארה שם למשך שארית השנה, וב-1 בינואר 1945, אדמירל משנה אינגרם סי. סואל החליף את ראדוק כמפקד פלגת אוניות המערכה ה-4. באותו יום היא יצאה לפעולה כחלק מ-TG 77.2. לאחר שנכנסו למפרץ לייטה ב-3 בינואר, האוניות הפליגו לים סולו, שם היו תחת מתקפה אווירית יפנית כבדה למחרת; נושאת המטוסים המלווה אומאני ביי ניזוקה קשות מקמיקזות ולאחר מכן הושמדה; משחתות סמוכות הורידו את הצוות, שחלקם הועברו לאחר מכן לווירג'יניה המערבית.
ב-5 בינואר, הצי נכנס לים סין הדרומי ולאחר מכן פנה צפונה לכיוון מפרץ לינאגיין; התקפות אוויר יפניות נוספות התרחשו במהלך היום ווירג'יניה המערבית תרמה את התותחים שלה להגנת הצי. במהלך הדרך, האונייה צמצמה טווח לעבר סן פרננדו פוינט והפגיזה עמדות יפניות באזור. גלי קמיקזה פגעו בצי ופגעו בכמה אוניות אך וירג'יניה המערבית נמנעה מהם. למחרת, שולת המוקשים הובי הוטבעה על ידי טורפדו יפני ווירג'יניה המערבית משתה ניצולים מהאונייה. במהלך ה-8–9 בינואר הפגיזה האונייה את העיירה סן פביאן במפרץ לינגאיין כדי להתכונן לפלישה שהתרחשה מאוחר יותר ב-9. באותו ערב, הניצולים מאומאני ביי והובי עזבו את וירג'יניה המערבית.
האונייה המשיכה במשימת התמיכה באש שלה ב-10 בינואר ולאחר מכן בילתה את השבוע הבא בסיור במפרץ לינגאיין כדי להגן על ראש החוף. במהלך תקופה זו, היא נקראה לנטרל עמדות הגנה, להשמיד את מערומי התחמושת ולפגוע בצמתים של מסילות וכבישים כדי לשבש את היכולת היפנית לתגבר את עמדותיהם. הפגזות כבדות מווירג'יניה המערבית והאוניות האחרות שיטחו את סן פביאן. במהלך ההפגזה היא ירתה 395 פגזים מהסוללה הראשית ויותר מ-2,800 פגזים מהחימוש המשני. ב-21 בינואר יצאה האונייה בשעה 07:07 כדי לתמוך בכוחות הקרקע הנלחמים בעיירות רוסריו וסנטו תומאס מצפון למפרץ לינגאיין, ופתחה באש בשעה 08:15. היא נשארה שם מספר ימים, סיפקה תמיכה באש, לפני שחזרה למפרץ לינגאיין ב-1 בפברואר. האוניות של TG 77.2 חיפו לאחר מכן על אוניות תובלה שנשאו אספקה לצבא כשהם הגיעו לפרוק את מטענם בראש החוף. ב-10 בפברואר יצאה וירג'יניה המערבית למפרץ לייטה.
קרב איוו ג'ימה[עריכת קוד מקור | עריכה]
וירג'יניה המערבית עברה דרך מפרץ סן פדרו במפרץ לייטה לפני שהמשיכה לאוליטי, אליה הגיעה ב-16 בפברואר 1945. שם היא הצטרפה לצי החמישי והיא החלה מיד בהכנות להתקפה על איוו ג'ימה. היא תדלקה ומילאה אספקה לקראת המבצע הקרוב והייתה מוכנה ליציאה ב-04:00 למחרת בבוקר; האונייה יצאה לדרך שלוש וחצי שעות לאחר מכן, בליווי המשחתות איזארד ומק'קול. כשהיא הגיעה אל האי ב-19 בפברואר, היא הצטרפה לכוח המשימה (TF) 51, ובשעה 11:25 היא קיבלה פקודות להצטרף להפגזה שכבר החלה כאשר כוחות הקרקע נחתו על החוף. היא עברה לעמדה שהוקצתה לה בשעה 11:45 ופתחה באש כעבור שעה; הנחתים שנלחמו על החוף כיוונו את האש שלה למטרה בתבצורים, עמדות מקלעים, טנקים ועמדות יפניות אחרות.
האונייה נסוגה בערב וחזרה יומיים לאחר מכן ב-21 בפברואר, פתחה באש בשעה 08:00 ונשארה בעמדה כל היום. במהלך ההפגזה, היא פגעה במערום של תחמושת או דלק, וגרמה לפיצוצים גדולים וחוזרים במשך השעתיים הבאות. היא נפגעה מפגז ארטילרי קטן למחרת שפגע ליד צריח הירי הקדמי ופצע מלח אחד. האונייה נשארה מחוץ לאי למשך שארית החודש בזמן שהנחתים נלחמו כדי לאבטח את איוו ג'ימה מהמגנים היפנים העקשנים. ב-27 בפברואר, היא נטרלה סוללת ארטילריה שירתה על המשחתת ברייאנט. אוניית המערכה יצאה למחרת כדי למלא תחמושת לפני שחזרה מאוחר יותר באותו יום כדי לחדש את ההפגזה. היא הפגיזה מטרות לאורך כל הלילה כדי להציק לחיילים היפנים ולבלום את תנועותיהם. וירג'יניה המערבית המשיכה להפגיז את האי במשך שלושת הימים הבאים לפני היציאה לאוליטי ב-4 במרץ; היא הגיעה לשם יומיים לאחר מכן.
קרב אוקינאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מכן הצטרפה וירג'יניה המערבית לכוח משימה 54 (TF 54) לתקיפה האמפיבית הגדולה הבאה באיי ריוקיו; האוניות יצאו ב-21 במרץ 1945 והגיעו אל מחוץ לאי אוקינאווה ב-25 במרץ. וירג'יניה המערבית עברה לעמדת ההפגזה שהוקצתה לה והחלה להפגיז את אזורי הנחיתה המתוכננים. בשעה 10:29 ב-26 במרץ, פגז יפני בודד נפל כ-5,000 יארד (4,600 מטר) מול החרטום השמאלי של וירג'יניה המערבית; היא ירתה בתגובה 28 פגזי 16 אינץ'. התקפות נגד אוויר יפניות אינטנסיביות החלו למחרת בבוקר, והיא הפילה באותו יום מפציץ דו-מנועי יוקוסוקה P1Y. האונייה נשארה מחוץ לאי במשך הימים הבאים, והפגיזה את חופי הנחיתה כדי להתכונן לתקיפה שתוכננה ל-1 באפריל. לפני תחילת המתקפה, האונייה נסוגה כדי לחדש תחמושת בקרמה רטו, שנתפסה בתחילת המערכה כדי לספק בסיס מוקדם לצי הפלישה.
האונייה חזרה לאי מוקדם ב-1 באפריל כדי לתמוך בנחיתות; כשהתקרבה לאוקינאווה בשעה 04:45, היא נאלצה להפוך את המנועים שלה לאחור כדי להימנע מהתנגשות עם משחתת שחצתה בשוגג את חרטומה בחושך. כשהיא המשיכה להפליג לעמדה שהוקצתה לה, הבחינו תותחני הנ"מ שלה במטוס אויב, אותו הפילו; זמן קצר לאחר מכן, הופיעה קבוצה של ארבעה מטוסים עוינים נוספים, שאחד מהם הושמד באש התותחים של וירג'יניה המערבית. בשעה 06:30, האונייה הגיעה לעמדה שלה רק 900 יארד (820 מטר) מהחוף והחלו להפגיז את החוף כאשר כלי הנחיתה עשו את דרכם לאט לאזור הנחיתה. האונייה נשארה מחוץ לאי לאורך כל היום, אם כי כוחות הקרקע נתקלו בתחילה בהתנגדות מועטה ולא היה צורך מיד בתותחים של וירג'יניה המערבית, אולם באותו ערב הגיע גל של קמיקזה ובשעה 19:03 אחד מהם התרסק לתוך וירג'יניה המערבית. המטוס פגע במבנה העילי של האונייה ממש לפני מנהל בקרת האש מספר 2 עבור הסוללה המשנית. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו ארבעה ונפצעו שבעה באחד מסוללות תותחי ה-20 מ"מ. המטוס נשא פצצה שחדרה לסיפון השני, אם כי לא הצליחה להתפוצץ; מאוחר יותר היא נוטרלה על ידי קצין סילוק הפצצות של האונייה.
למרות זאת, וירג'יניה המערבית נשארה מחוץ לאי במשך הלילה, וירתה פצצות תאורה כדי להאיר עמדות ימיות כדי לסייע להדוף התקפות הסתננות יפניות. למחרת, ההרוגים נקברו בים והאונייה חזרה לתפקיד הפגזה זמן קצר לאחר מכן. ב-6 באפריל, התותחנים שלה הפילו מפציץ צלילה Aichi D3A. למחרת, הצי היפני פתח במתקפה אחרונה עם שייטת קטנה שבמרכזה אוניית המערכה יאמטו, ווירג'יניה המערבית נשלחה לפטרול למערב האי כדי ליירט כל כלי שיט יפני שפרצו מתקפות אוויר אמריקאיות כבדות. ב-8 באפריל קיבלה האונייה הודעה שרוב כלי השיט היפניים הוטבעו או ברחו. וירג'יניה המערבית חידשה את פעולות ההפגזה וההגנה האווירית של הצי. היא נשארה בעמדה עד ה-20 באפריל, אז יצאה לדרך לעבר אוליטי; עם זאת, היא לא הגיעה ליעדה, שכן היא נקראה במהירות להחליף את אחותה קולורדו לאחר שהאחרונה סבלה מפיצוץ מקרי בעת חידוש תחמושת. וירג'יניה המערבית חזרה לזמן קצר לאוקינאווה, פעלה מחוף האגושי לתמיכה בקורפוס ה-24. לאחר מכן היא הוחלפה והפליגה לאוליטי עם הסיירת הכבדה סן פרנסיסקו והמשחתת הובסון, והגיעה לשם ב-28 באפריל.
לאחר מכן חזרה האונייה לאוקינאווה כדי לחדש את תפקידי התמיכה באש, אותם ביצעה עד יוני. במהלך תקופה זו, ב-1 וב-2 ביוני, היא הרסה תבצור יפני שבלם את ההתקדמות האמריקנית במהלך סדרה של הפגזות. ב-16 ביוני, לאחר שעברה דרומה כדי לתמוך ברגימנט הנחתים הראשון, הופל אחד ממטוסי האונייה באש יפנית. הטייס והתצפיתן חילצו את עצמם מהמטוס, אך הם נפלו מאחורי קווים יפניים ונעצרו. וירג'יניה המערבית, המשחתת פוטנאם וכלי רכב נחיתה, חי"ר ניסו לדכא את ההגנות היפניות באזור כדי שכוחות הקרקע יוכלו לפרוץ ולחלץ את צוות האוויר שהופל, אך המאמץ נכשל והאנשים נהרגו. האונייה קיבלה מטוס קינגפישר נוסף מטנסי, מה שאפשר לה להמשיך לתמוך בכוחות על החוף עד סוף החודש.
סוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
_anchored_in_Sagami_Wan,_Japan,_August_1945.jpg)
בסוף יוני 1945, האונייה עזבה את מימי אוקינאווה למפרץ סן פדרו יחד עם המשחתת המלווה קונולי, והגיעה לשם ב-1 ביולי. ארבעה ימים לאחר מכן, היא קיבלה קבוצה של אנשי צוות מחליפים, ולאחר העמסת תחמושת שם, החלה להתאמן לקראת הפלישה הצפויה לקיושו, הפלישה ליפן עצמה. פעולות אלו נמשכו עד יולי, וב-3 באוגוסט היא יצאה לדרך לאוקינאווה, והגיעה למפרץ באקנר ב-6 באוגוסט. באותו יום, פצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה, ופצצת האטום השנייה הוטלה על נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן. לאחר שתי התקפות אלו, נפוצו שמועות ב-10 באוגוסט כי היפנים ייכנעו, מה שגרם לחגיגות בקרב צוותי האוניות באוקינאווה, אם כי יומיים לאחר מכן טורפדה אוניית המערכה פנסילבניה על ידי צוללת יפנית. וירג'יניה המערבית שלחה לווייתנית עם משאבות כדי לסייע לאוניית המערכה הפגועה.
ב-15 באוגוסט, היפנים נכנעו, ויחידת הנחתים של וירג'יניה המערבית החלה בהכנות לכיבוש יפן. האונייה יצאה ב-24 באוגוסט, לכיוון מפרץ טוקיו, שהוקצה ל-TG 35.90, והגיעה לשם ב-31 באוגוסט. היא נכחה במהלך טקסי הכניעה הרשמיים על סיפון אוניית המערכה מיזורי ב-2 בספטמבר, וווירג'יניה המערבית השאילה חמישה מוזיקאים מלהקת האונייה לנגן במהלך הטקס. וירג'יניה המערבית נשארה בטוקיו במשך השבועיים הבאים כדי לסייע במאמץ הכיבוש הראשוני, וב-14 בספטמבר היא לקחה קבוצה של 270 נוסעים שיועברו חזרה לארצות הברית. האונייה יצאה לדרך ב-20 בספטמבר עם TG 30.4 עבור אוקינאווה; לאחר עצירה במפרץ באקנר ב-23 בספטמבר, היא המשיכה לפרל הארבור, והגיעה לשם ב-4 באוקטובר. שם, הצוות שלה צבע מחדש את האונייה לפני שיצאה ב-9 באוקטובר לסן דייגו, קליפורניה, אליה הגיעה ב-22 באוקטובר. סואל עזב את האונייה יומיים לאחר מכן.
במהלך המלחמה, וירג'יניה המערבית זכתה בחמישה כוכבי קרב, למרות שהחמיצה חלק גדול מהמלחמה עקב הנזק החמור שנגרם בפרל הארבור.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך חגיגות יום הצי ב-27 באוקטובר 1945, כ-25,554 אנשים ביקרו באונייה. שלושה ימים לאחר מכן, היא עזבה לפרל הארבור כדי להתחיל את תפקידה במבצע מרבד קסמים, מאמץ ההחזרה להחזרת חיילים אמריקאים מהאוקיינוס השקט. היא לקחה נוסעים בפרל הארבור ונשאה אותם חזרה לסן דייגו, היא ערכה שלוש הפלגות עד סוף השנה, האחרונה הגיעה לסן דייגו ב-17 בדצמבר. היא נשארה בנמל עד ה-4 בינואר 1946, אז יצאה לברמרטון, והגיעה לשם ב-12 בינואר, לשם נלקחה להשבתה. היא הועברה לסיאטל, וושינגטון, ארבעה ימים לאחר מכן ונקשרה לצד קולורדו. עבודה נוספת כדי להכין אותה לשייטת המילואים נמשכה בפברואר והיא הוצאה משירות רשמית ב-9 בינואר 1947, והוקצתה לצי העתודה באוקיינוס השקט. וירג'יניה המערבית נשארה בעתודת הצי עד ל-1 במרץ 1959, אז נמחקה מרשימות הצי והועמדה למכירה; היא נמכרה ב-24 באוגוסט לחברת Union Minerals & Alloys Corp. ונגררה למספנת טוד-פסיפיק בסיאטל ב-3 בינואר 1961 לגריטה.
כמה חלקים מהאונייה נשמרים במקומות ברחבי ארצות הברית, בעיקר בווירג'יניה המערבית. אחד מתותחי הנ"מ שלה מוצג בסיטי פארק בפארקרסבורג, וירג'יניה המערבית, והגה האונייה ובית המצפן מוצגים במוזיאון הצי המפטון רודס. כשהאונייה נמכרה לגרוטאות, סטודנטים באוניברסיטת וירג'יניה המערבית עזרו לגייס כספים לשימור תורן האונייה, השוכן בקמפוס. פעמון האונייה מוצג במוזיאון מדינת וירג'יניה המערבית בצ'ארלסטון. בשנת 2000, פרסם המושל ססיל אנדרווד כרוז ביום השנה ה-59 למתקפה על פרל הארבור, וקרא לכביש המהיר 470 בווירג'יניה המערבית ה-USS West Virginia Memorial Road.
