טנסי (BB-43)
 | |
| USS טנסי בלב ים, 12 במאי 1943 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת טנסי |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
מספנת הצי בברוקלין  |
| הוזמנה | 28 בדצמבר 1915 |
| תחילת הבנייה | 14 במאי 1917 |
| הושקה | 30 באפריל 1919 |
| תקופת הפעילות | 3 ביוני 1920 – 14 בפברואר 1947 (26 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-1 במרץ 1959 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 32,818 טון, מקסימלי: 33,723 טון |
| אורך | 190 מטר |
| רוחב | 29.69 מטר |
| שוקע | 9.19 מטר |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 1,083 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 15,000 ק"מ |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 28,600 כוחות סוס (21.3 מגה-וואט) |
| שריון |
חגורת השריון: 8–13.5 אינץ' (203–343 מ"מ) ברבטות: 13 אינץ' (330 מ"מ) צריחי התותחים: 18 אינץ' (457 מ"מ) מגדל הניווט: 16 אינץ' (406 מ"מ) שריון הסיפון: 3.5 אינץ' (89 מ"מ) |
| חימוש |
12 תותחים בקוטר 14 אינץ' (356 מ"מ) 14 תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) 4 תותחים בקוטר 3 אינץ' (76 מ"מ) 2 צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אוניית המערכה טנסי (BB-43) הייתה האונייה המובילה מסדרת טנסי של אוניות מערכה דרדנוט שנבנו עבור הצי של ארצות הברית בשנות ה-1910. סדרת טנסי הייתה חלק מאוניות המערכה הסטנדרטיות של שתים עשרה אוניות מערכה שנבנו בשנות ה-10 וה-20 של המאה ה-20, והן היו פיתוחים של סדרת ניו מקסיקו הקודמת. הן היו חמושות בסוללה של 12 תותחי 14 אינץ' (356 מילימטרים) בארבעה צריחים בעלי שלושה תותחים. טנסי שירתה בצי האוקיינוס השקט במשך הקריירה שלה בזמן שלום. היא בילתה את שנות ה-20 וה-30 בהשתתפות בתרגילי אימון ציים שגרתיים, כולל בעיות הצי השנתיות, והפלגות ברחבי אמריקה ומחוצה לה, כגון ביקור ברצון טוב באוסטרליה ובניו זילנד ב-1925.
טנסי עגנה ב-Battleship Row כשהיפנים תקפו את פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, מה שהכניס את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. היא לא נפגעה באופן רציני, ולאחר שתוקנה היא פעלה מול החוף המערבי של ארצות הברית ב-1942. בשנת 1943, טנסי ורבות מאוניות המערכה הישנות נבנו מחדש באופן יסודי כדי להכין אותן לפעולות בזירת האוקיינוס השקט וביוני-אוגוסט, היא השתתפה במערכת האיים האלאוטיים, סיפקה תמיכה בירי לחיילים שנלחמו כדי להשתלט מחדש על האיים. המערכה על איי גילברט ומרשל נמשכה מנובמבר 1943 עד פברואר 1944, כולל קרבות טאראווה, קווג'לין ואניווטוק. במרץ, היא פשטה על קאוויאנג כדי להסיח את דעתם של הכוחות היפניים במהלך הנחיתה על אמירו, ומחודש יוני עד ספטמבר, היא לחמה במערכה על איי מריאנה ופאלאו, והפגיזה את הכוחות היפניים במהלך קרבות סאיפאן, גואם, טיניאן ואנגאור.
המערכה בפיליפינים החלה בספטמבר, במהלכה פעלה האונייה כחלק מקבוצת ההפצצות בקרב לייטה. היפנים פתחו במתקפת נגד ימית גדולה שהביאה לקרב מפרץ לייטה, סדרה של ארבע קרבות ימיים. במהלך קרב מצר סוריגאו, טנסי היוותה חלק ממערך הקרב של ארצות הברית שהביסה שייטת יפנית; זה היה הקרב האחרון של אוניות המערכה בהיסטוריה. טנסי הפגיזה את הכוחות היפניים במהלך קרב איוו ג'ימה בפברואר 1945 ובקרב אוקינאווה ממרץ עד יוני. במהלך הפעולה האחרונה היא נפגעה מקמיקזה אך לא נפגעה באופן חמור. בחודשים האחרונים של המלחמה היא פעלה בעיקר בים סין המזרחי, ולאחר כניעת יפן באוגוסט, היא השתתפה בכיבוש יפן לפני שחזרה לארצות הברית בסוף השנה. בצמצום הכוחות הימיים שלאחר המלחמה, טנסי הוכנסה לשייטת המילואים ב-1946 ונשארה מחוץ לשירות עד 1959, אז החליט הצי לבטל אותה. האונייה נמכרה לבית לחם סטיל ביולי ונגרטה לגרוטאות.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
שתי אוניות המערכה מסדרת טנסי אושרו ב-3 במרץ 1915, והן היו ברוב המובנים חזרות על אוניות המערכה מסדרת ניו מקסיקו, ההבדלים העיקריים היו גשרים מוגדלים, גובה רב יותר עבור צריחי הסוללה הראשיים והעברת הסוללה המשנית לסיפון העליון.
טנסי הייתה באורך כולל של 624 רגל (190 מטרים), רוחב של 97 רגל 5 אינץ' (29.69 מטרים) ושוקע של 30 רגל 2 אינץ' (9.19 מטרים). הדחק האונייה היה 32,300 טונות ארוכות (32,818 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 33,190 טונות ארוכות (33,723 טונות) במעמס מלא. האונייה הונעה על ידי תיבת הילוכים טורבו-חשמלית בעלת ארבעה צילינדרים של ג'נרל אלקטריק ושמונה דוודי Babcock & Wilcox המופעלים על ידי נפט בדירוג של 26,800 כוחות סוס (20,000 קילוואט), והעניקו לה מהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש). לאונייה היה טווח שיוט של 8,000 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). הצוות שלה מנה 57 קצינים ו-1,026 מלחים. בעת בנייתה, הותקנו לה שני תרני סריג עם צמרות נקודתיות עבור סוללת התותחים הראשית.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של 12 תותחי 14 אינץ' (356 מ"מ)/50 קליבר בארבעה צריחים של שלושה תותחים על קו האמצע, ממוקמים בשני זוגות ירי-על מקדימה ומאחורי המבנה. שלא כמו אוניות מערכה אמריקאיות קודמות עם צריחים משולשים, צריחים אלו אפשרו לכל קנה להתרומם באופן עצמאי. מאחר שטנסי הושלמה לאחר קרב יוטלנד, שהוכיח את ערכה של אש ארוכת טווח מאוד, שונו צריחי הסוללה העיקריים שלה בעודם בבנייה כדי לאפשר הגבהה ל-30 מעלות. הסוללה המשנית כללה 14 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/51 קליבר המורכבים בקזמטים בודדים המקובצים במבנה העילי באמצע האונייה. בתחילה, האונייה הייתה אמורה להיות מצוידת ב-22 תותחים, אך חוויות בים הצפוני במהלך מלחמת העולם הראשונה הוכיחו כי התותחים הנוספים, שהיו ממוקמים בגוף האונייה, היו בלתי שמישים בשום מצב מלבד בים רגוע. כתוצאה מכך צופו הקזמטים כדי למנוע הצפה. הסוללה המשנית הוגדלה עם ארבעה תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ)/50 קליבר. בנוסף, טנסי הרכיבה גם שני צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מילימטרים), שקועים בגוף, אחד בכל צד רוחב.
חגורת השריון הראשית של טנסי הייתה בעובי 8–13.5 אינץ' (203–343 מילימטרים), בעוד הסיפון המשוריין הראשי היה בעובי עד 3.5 אינץ' (89 מילימטרים). בצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 18 אינץ' (457 מילימטרים) על ברבטות בעובי 13 אינץ' (330 מילימטרים). למגדל הניווט שלה היו דפנות בעובי 16 אינץ' (406 מילימטרים).
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנייה – 1941[עריכת קוד מקור | עריכה]
השדרית של טנסי הונחה ב-14 במאי 1917 במספנת הצי בניו יורק; היא הושקה ב-30 באפריל 1919. לאחר מכן החלו עבודות האבזור, וב-3 ביוני 1920 הוכנסה האונייה שהושלמה לצי. קפטן ריצ'רד ה' לי שימש כמפקד המפקד הראשון של האונייה. טנסי החלה אז בניסויים ימיים בלונג איילנד סאונד, שנמשכו בין 15 ל-23 באוקטובר. ב-30 באוקטובר, בעודה עוגנת בניו יורק, אחד מהגנרטורים חשמליים שלה בהספק 300 קילוואט התפוצץ והרס את הטורבינה, ופצע שני אנשי צוות. עבודת התיקון הסתיימה ובעיות במערכת ההנעה שלה שזוהו במהלך הניסויים תוקנו, וב-26 בפברואר 1921, טנסי יצאה לדרך לניסויים נוספים מול מפרץ גואנטנמו, קובה. לאחר מכן היא יצאה צפונה, פנתה לעבר המפטון רודס, וירג'יניה, והגיעה ב-19 במרץ. היא המשיכה לדאלגרן, וירג'יניה לאימון ירי כדי לכייל את התותחים שלה. תחזוקה בבוסטון התבצעה לאחר מכן, ושניים מתותחי ה-5 אינץ' שלה הוסרו. לפני שהאונייה עברה לרוקלנד, מיין לניסויים בעוצמה מלאה. לאחר שהושלם השיפוץ, היא עצרה בניו יורק לפני שיצאה דרומה, עברה את תעלת פנמה והצטרפה לכוח אוניות המערכה, צי האוקיינוס השקט, בסן פדרו, לוס אנג'לס ב-17 ביוני.
לאורך שנות ה-20 וה-30, האוניות של צי האוקיינוס השקט (שסומן מחדש כצי הקרב ב-1922 ושוב ככוח הקרב ב-1931) ערכו שגרה של אימונים, בעיות הצי השנתיות ותחזוקה תקופתית. בעיות הצי החלו ב-1923, ובדרך כלל כללו את רוב היחידות הגדולות של הצי האמריקני וכללו מגוון משחקי מלחמה טקטיים ואסטרטגיים, והם נערכו במקומות רבים ושונים, כולל בים הקריבי, באזור שמסביב לאזור תעלת פנמה, האוקיינוס השקט, והאוקיינוס האטלנטי. בתחילת 1922, היא השתתפה בתמרוני צי באיים הקריביים שראו את הצי השקט והאטלנטי משתלבים לתרגילי אימון בקנה מידה גדול. התמרונים כללו אלמנטים של הציים המדמים התקפות והגנות של אזור התעלה, פוארטו ריקו ובסיס הצי מפרץ גואנטנמו. צי האוקיינוס השקט חזר הביתה באפריל. טנסי הגיע למקום הראשון ב-1922 וב-1923 עבור ירי מדויק בין יחידות של צי הקרב, והיא זכתה בפרס Battle "E" בשנים 1923 ו-1924; בתקופה זו, המפקד שלה היה קפטן לוק מק'נמי.
בעיות הצי הניחו את הקרקע למערכות של הצי האמריקאי במהלך המלחמה בזירת האוקיינוס השקט; בין הלקחים שלמדו קציני הצי הייתה חשיבותו של כוח נושאות המטוסים המתפתח, שהתגלה כיותר ממרכיב סיור פשוט. פעולות משולבות גם גילו שאוניות המערכה האיטיות במהירות של 21 קשרים היוו מכשול משמעותי לנושאות המטוסים המהירות הרבה יותר והובילו לפיתוח אוניות המערכה המהירות מסדרות קרוליינה הצפונית, דקוטה הדרומית ואיווה. צי הקרב ערך תרגילים משותפים של צבא-צי כדי להעריך את ההגנות של פרל הארבור ב-1925 כחלק מבעיית הצי V, שכללה גם תמרונים מול חופי קליפורניה. מאוחר יותר באותה שנה, הצי חצה את האוקיינוס השקט כדי לבקר באוסטרליה ובניו זילנד בסיור רצון טוב. הצי חזר לסן פדרו בספטמבר. ביקור בן שלושה חודשים בהוואי החל באפריל 1927. ב-1928, הותקנו עליה עגורן ומעוט על הירכתיים שלה כדי להכיל מטוסים ימיים לסיור.
סוללת תותחי הנ"מ המקורית שלה בקוטר 3 אינץ' הוחלפה בשמונה תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/25 קליבר במהלך 1929–1930. בעיות הצי X ו-XI נערכו יחד בקריביים במרץ ובאפריל 1930, ולאחר סיומם ביקרה טנסי בניו יורק במשך חודש לפני שיצאה לבסיסה ב-19 במאי. ביוני, היא יצאה לסיור באיי הוואי שנמשך ארבעה עשר חודשים, ולבסוף חזרה לקליפורניה בפברואר 1932. לאחר מכן היא ניהלה פעולות שגרתיות מול החוף המערבי במשך השנה וחצי הבאות עד אוקטובר 1934, אז חצתה בחזרה לאוקיינוס האטלנטי לאימון נוסף שם. שאר שנות ה-30 פעלו על פי השגרה הרגילה. בסביבות שנת 1935 קיבלה האונייה שמונה מקלעי M2 בראונינג 0.50 קליבר. ב-1940 הותקנו מחדש שני תותחי 3 אינץ', משני צידי המבנה העילי הקדמי.
בעיית הצי XXI, האיטרציה האחרונה של הסדרה, נערכה בתחילת 1940; לאחר מכן, הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט הורה לכוח הקרב להעביר את נמל הבית שלו מסן פדרו לפרל הארבור בתגובה למתח הגואה עם יפן בעקבות מלחמת סין–יפן השנייה. רוזוולט קיווה שהמהלך ירתיע את ההתפשטות היפנית נוספת. טנסי הפליגה למספנת הצי של פוגט סאונד לצורך תיקונים לפני שעברה לפרל הארבור, והגיעה לשם ב-12 באוגוסט. בעיית הצי XXII תוכננה לתחילת 1941, אך היא בוטלה עקב מלחמת העולם השנייה. את שארית 1941 בילתה טנסי בפעולות אימונים בקנה מידה קטן באוקיינוס השקט; בדצמבר, היא עגנה בפרל הארבור עם שאר הצי.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרל הארבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
טנסי עגנה לאורך Battleship Row, מדרום מזרח לאי פורד, בבוקר 7 בדצמבר כאשר היפנים תקפו את פרל הארבור. אוניית המערכה וירג'יניה המערבית הייתה קשורה לצדה, מרילנד לפניה עם אוקלהומה לצדה, ואריזונה מאחוריה. המתקפה היפנית הראשונה הגיעה בסביבות השעה 07:55, מה שגרם לצוות של טנסי לתפוס עמדות קרב; לקח לאנשי הצוות כחמש דקות להפעיל את תותחי הנ"מ של האונייה. האונייה קיבלה פקודות לצאת לדרך כדי להגיב למתקפה, אך לפני שהצוות העלה קיטור בדוודים שלה, היא נלכדה כאשר אוניות המערכה האחרות סביבה ספגו פגיעות משתקות. וירג'יניה המערבית טורפדה וטבעה ואוקלהומה התהפכה לאחר שטורפדה. זמן קצר לאחר מכן, מפציצי צלילה הגיעו מעליהם ומטוסי קרב הפגיזו את סוללות הנ"מ של האוניות. אריזונה התפוצצה לאחר שנפגעה מפצצה חודרת שריון שפוצצה את מחסני התחמושת שלה, ושפכה מזוט בוער למים. הפיצוץ התיז גם שמן בוער מעל הירכתיים של טנסי, והיא הוקפה במהירות באש, שהתחזקה על ידי דליפת נפט מווירג'יניה המערבית.
בשעה 08:20 פגעו מפציצים יפניים בטנסי פעמיים; שתי הפצצות היו פגזים ימיים שהוסבו בעלי קליבר גדול, מאותו סוג שהרס את אריזונה, אך אף אחת מהן לא התפוצצה כראוי. הראשונה חדרה חלקית לגג של צריח III, לא הצליחה להתפוצץ אבל שלחה רסיסים לתוך הצריח מה שהשבית את אחד התותחים. הפצצה השנייה פגעה בקנה התותח המרכזי של צריח II והתפוצצה, ושלחה רסיסי פצצה לכל עבר; אחד מהרסיסים הללו הרג את הקפטן של וירג'יניה המערבית, מרווין ס. בניון, שיצא אל הגשר הפתוח. הפיצוץ השבית את כל שלושת התותחים של הצריח הזה. אף אחת מהפצצות לא גרמה לנזק רציני, אך מחסני האונייה הוצפו כדי למנוע את הסיכון שהשריפות המשתוללות על סיפונה וסביב כלי השיט יתפשטו אליהן ויציתו את מטעני חומר הנפץ המאוחסנים שם. עד 10:30 הצוות דיכא את השריפות על סיפון האונייה, אם כי נפט עדיין בער במים מסביב לאונייה למשך יומיים נוספים. במאמץ להדוף את הנפט הבוער מהאונייה, היא סובבה את המדחפים שלה במהירות של 5 קשרים (9.3 קמ"ש). במהלך הקרב, תותחי הנ"מ של טנסי הפילו או סייעו בהשמדת חמישה מטוסים יפניים.
טנסי נותרה לכודה על ידי אוניות המערכה הטבועות סביבה עד שניתן היה לשחרר את מרילנד לחופשי ב-9 בדצמבר; היא נהדפה לרציף על ידי אוקלהומה כשהתהפכה וטבעה. היה צורך להרוס את הרציפים שאליהם עגנה טנסי כדי לאפשר לה להיגרר החוצה, מכיוון שווירג'יניה המערבית השקועה אילצה אותה באופן דומה להיכנס אליהם. עבודה זו הושלמה עד 16 בדצמבר, מה שאיפשר למשוך את האונייה לאט אל מעבר לווירג'יניה המערבית ואוקלהומה. לאחר מכן היא נלקחה למספנת הצי פרל הארבור לצורך תיקונים. השריפות עיוותו את לוחות גוף האונייה שלה, פגעו בתפרים ושחררו מסמרות, כל אלה היו צריכים להיות מתוקנים לפני שהיא יכלה לצאת לדרך לתיקונים קבועים. לאחר שהגוף היה שוב אטום למים והצריח השלישי שלה קיבל כיסוי תיקון, היא יצאה לדרך לעבר פוגט סאונד לתיקונים קבועים ב-20 בדצמבר, יחד עם מרילנד ופנסילבניה, שגם שתיהן ספגו רק נזק מינימלי בהתקפה. שלוש אוניות המערכה לוו על ידי ארבע משחתות.
תיקונים, הדרכה ומודרניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן שהייתה בדרך לחוף המערבי, פנסילבניה עזבה את טנסי ומרילנד כדי להגיע לאי מארה לתיקון, בעוד ששתי האוניות האחרות המשיכו ל-Puget Sound. הם הגיעו למספנת הצי ב-29 בדצמבר, שם החלו תיקונים קבועים ומודרניזציה. חלקי הציפוי והחיווט החשמלי של טנסי שנפגעו מהשריפה הוחלפו, ותורן הסריג האחורי שלה הוחלף במגדל קטן. במקום מקלעי קליבר 0.50, היא קיבלה סוללה של 16 תותחי 1.1 אינץ' (28 מ"מ) בצריחים מרובעים ו-14 תותחי אורליקון 20 מ"מ (0.79 אינץ'). גרסאות Mark 11 החדשות של תותחי ה-14 אינץ' שלה החליפו את הקנים Mark 4 הישנים. העבודה הושלמה בסוף פברואר 1942, וטנסי יצאה לדרך ב-25 בפברואר עם מרילנד וקולורדו. שלוש אוניות המערכה יצאו לסן פרנסיסקו, שם הצטרפו לכוח משימה 1, בפיקודו של אדמירל משנה ויליאם ס. פאי. לאחר מכן החלו האוניות בסדרה של תרגילי אימון שנמשכו מספר חודשים כדי להתכונן למערכות הקרובות במרכז האוקיינוס השקט.
בסמוך לאחר קרב מידוויי ב-5 ביוני, לקח פאי את אוניותיו לים כדי להתגונן מפני פלישה אפשרית של הצי היפני לאחר תבוסתו בקרב. עד 14 ביוני, המתקפה הצפויה לא יצאה לפועל, ולכן פי החזיר את כוח המשימה שלו לסן פרנסיסקו. כוח משימה 1 יצא שוב לים ב-1 באוגוסט לאימון נוסף, ובהמשך אותו חודש לווה טנסי את נושאת המטוסים הורנט לפרל הארבור, והגיעה לשם ב-14 באוגוסט. הורנט הייתה בדרכה לקרב גוודלקנל; אדמירל צ'סטר נימיץ לא פרס את טנסי ואת שאר צוות המשימה 1 למערכה בגלל השימוש הרב שלהם במזוט; באותה תקופה במלחמה, לצי היו רק שבע מכליות זמינות לפעילות, לא מספיק להפעיל גם את כוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות וגם את אוניות המערכה של פאי. במקום זאת, טנסי חזרה מזרחה ל-Puget Sound לשחזור; בשלב זה, אחותה קליפורניה הובאה לפוג'ט סאונד כדי להיבנות מחדש ביסודיות לאחר המתקפה על פרל הארבור, והצי החליט שצריך לחדש באופן דומה את טנסי.
_1943.jpg)
העבודה על טנסי נמשכה כמעט שנה, והאונייה השתנתה באופן קיצוני. הותקנו בליטות חדשות נגד טורפדו והמידור הפנימי שלה שופר כדי לחזק את עמידותה בפני נזקים תת-מימיים. המבנה העילי שלה שופץ לחלוטין, כאשר מגדל הניווט הישן, המשוריין בכבדות, הוסר ובמקומו הוקם מגדל קטן יותר כדי להפחית את ההפרעה לשדות האש של תותחי הנ"מ. המגדל החדש הוסר מאחת הסיירות מסדרת ברוקלין שנבנתה מחדש לאחרונה. התורן הקדמי הוחלף בתורן מגדל ששיכן את הגשר ומנהל הסוללה הראשי, והארובה השנייה שלה הוסרה, כאשר הדוודים הללו נפלטו לתוך ארובה קדמית מוגדלת. ההגנה האופקית חוזקה במידה ניכרת כדי לשפר את התנגדותה להתקפה אווירית; 3 אינץ' של פלדה לטיפול מיוחד (STS) נוספו לסיפון מעל מחסני התחמושת ו-2 אינץ' (51 מילימטרים) של STS נוספה במקום אחר.
גם חבילת הנשק של האונייה עברה שיפוץ. היא קיבלה מכ"ם חיפוש אווירי ומכ"מים בקרת אש עבור הסוללות הראשיות והמשניות שלה, כאשר הסוללה המשנית המעורבת של תותחי 5 אינץ' 51 קליבר ו-25 קליבר הוחלפה בסוללה אחידה של 16 תותחי 5 אינץ'/38 קליבר בשמונה צריחים תאומים. אלה נשלטו על ידי ארבעה מנהלי בקרת אש Mk 37. סוללת הנ"מ הקלה עודנה שוב, ומורכבת כעת מ-10 צריחים מרובעים של תותחי בופורס בקוטר 40 מ"מ (1.6 אינץ') ו-43 תותחי אורליקון בקוטר 20 מ"מ (0.79 אינץ'). השינויים הכפילו את צוות האונייה, ל-114 קצינים ו-2,129 מלחים. עם השלמת השחזור, טנסי חזרה לשירות ב-7 במאי 1943 עם צוות שהורכב בעיקר מהמתגייסים האחרונים והחלה בניסויים מול פוגט סאונד. ב-22 במאי, היא יצאה לסן פדרו כדי להצטרף מחדש לצי.
האיים האלאוטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
ב-31 במאי, טנסי והסיירת הכבדה פורטלנד יצאו מסן פדרו, לכיוון אדאק, אלסקה, לשם הגיעו ב-9 ביוני. עם הגעתן, אדמירל משנה הווארד קינגמן, מפקד פלגת אוניות המערכה השנייה, עלה על האונייה. האונייה הצטרפה לכוח משימה 16, שאורגן כדי לתמוך במערכת האיים האלאוטיים לכיבוש מחדש של האיים אטו וקיסקה מידי היפנים. בזמן שטנסי הגיעה, כוח המשימה כבר השתלט מחדש על אטו, ולכן טנסי הייתה עסוקה בתחילה בסיורים לאיתור כוחות יפניים שעשויים לפתוח בהתקפת נגד. מפעילי מכ"ם אמריקאים, כולל אלו שהיו על סיפונה של טנסי, שלא הכירו את הפעלת הציוד החדש, דיווחו שוב ושוב דיווחים כוזבים על מגע עם אויב בערפל שכיסה את האזור. האויב כביכול היו למעשה אזורי יבשה מרוחקים שנראו כספינות שהיו הרבה יותר קרובות על מערכי המכ"ם. דיווחים כוזבים אלה הגיעו לשיאם בקרב הפיפס בסוף יולי, למרות שטנסי לא הייתה מעורבת בתקרית זו.
ב-1 באוגוסט, קיבלה טנסי פקודות להתקרב לקיסקה ולהצטרף להפגזה שלפני הפלישה. בשעה 13:10, היא יצאה לטווח, יחד עם אוניית המערכה איידהו ושלוש משחתות. טנסי האטה, פרסה פראוונים מהחרטום שלה כדי לחתוך את כבלי העגינה לכל מוקשים ימיים שעלולים להיות באזור, ושיגרה את מטוסי הסיור שלה ווט OS2U קינגפישר כדי לזהות את נפילת הפגזים שלה. עד השעה 16:10 היא צמצמה טווח למרחק של כ-7,000 יארד (6,400 מטר) מהחוף והיא פתחה באש עם תותחי ה-5 אינץ' שלה. ראות לקויה הפריעה ליכולתם של מטוסי הקינגפישר לצפות באש האונייה, אך היא בכל זאת החלה לירות עם תותחי ה-14 אינץ' שלה בשעה 16:24. היא ירתה שישים פגזי 14 אינץ' לעבר אזור מה שהיה בסיס צוללות יפני לפני שנצרה את האש שלה בשעה 16:45, אז הראות פחתה עוד יותר. לאחר ששיחזרה את הפראוונים שלה, היא ושאר האוניות חזרו לאדאק.
שבועיים לאחר מכן, נשלחה טנסי שוב להפגיז את קיסקה מוקדם בבוקר 15 באוגוסט, כעת כדי לתמוך בהנחתת כוחות היבשה. היא פתחה באש בשעה 05:00, מכוונת לסוללות ארטילריה יפניות באי קיסקה הקטן. לאחר מכן היא העבירה את האש עם הסוללה הראשית שלה לכוון סוללות נ"מ על קיסקה עצמה, בעוד תותחי ה-5 אינץ' שלה הציתו עמדת תצפית ארטילרית על קיסקה הקטנה. בעקבות ההפגזה הונחתו החיילים, רק כדי לגלות שהיפנים כבר נסוגו מהאי ביולי. לאחר מכן טנסי עזבה את האלאוטים וחזרה לסן פרנסיסקו ב-31 באוגוסט, שם ערכה אימונים נרחבים. לאחר שמילאה את התחמושת והמחסנים שלה, היא עזבה להוואי לאימון קרב נוסף. משם היא יצאה להברידיים החדשים, שם התכוננה צי הפלישה למבצעים באיי גילברט.
איי גילברט ומרשל[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרב טאראווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היעד הראשון של המערכה באיי גילברט ומרשל היה האי בטיו, העמדה היפנית העיקרית באטול טאראווה. בקרב טאראווה שלאחר מכן שהחל ב-20 בנובמבר, טנסי וקולורדו סיפקו תמיכה באש נרחבת בזמן שהנחתים נאבקו לפלס את דרכם לחוף בלחימה; בעוד שהפגזת ההכנה הראשונית השמידה כלי נשק רבים, זה לא הספיק להרוס את הגנות החוף היפניות, שיעור קריטי שהקרב לימד את הכוחות האמריקאים. שתי אוניות המערכה נסוגו מהאזור עם רדת הלילה כדי להפחית את הסיכון להתקפת צוללות יפניות לפני שחזרו למחרת בבוקר. האוניות סיפקו תמיכה נגד מטוסים לצי הפלישה והפגיזו עמדות יפניות כאשר הנחתים הגישו בקשות לתמיכה באש. שתי האוניות נסוגו שוב ללינת הלילה וחזרו מוקדם ב-22 בנובמבר, אז נדחקו היפנים בחזרה לעמדת הגנה קטנה בקצה המזרחי של האי. בשעה 09:07, טנסי החלה בהפגזה של 17 דקות שבה ירתה 70 פגזי 14 אינץ' ו-322 פגזים מהתותחים המשניים שלה.
מאוחר יותר באותו יום, המשחתות פרייז'ר ומיד זיהו את הצוללת היפנית I-35 ואילצו אותה לעלות על פני השטח עם מטעני עומק. תותחי ה-5 אינץ' של טנסי הצטרפו לאלו של המשחתות שירו בצוללת, וקלעו מספר פגיעות לפני שפרייז'ר נגחה והטביעה את I-35. הלחימה על החוף הסתיימה למחרת, 23 בנובמבר, אך טנסי נשארה באזור עד 3 בדצמבר כדי להישמר מפני מתקפת נגד יפנית אפשרית. באותו ערב, היא יצאה לדרך להוואי, שם ב-15 בדצמבר היא הצטרפה לקולורדו ומרילנד למסע לסן פרנסיסקו. שם היא קיבלה סכמת צביעה של הסוואה מסנוורת והחלה באימוני הפגזות נרחבים ב-29 בדצמבר. ב-13 בינואר 1944, היא עזבה להוואי כחלק מקבוצת המשימה 53.5.1, והגיעה למאווי ב-21 בינואר. ג'יימס פורסטל, אז תת-שר הצי, עלה על טנסי באותו יום, וב-29 בינואר יצאה הצי לדרך לאיי מרשל.
קרב קווג'לין[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבצע הבא, ההסתערות על אטול קווג'לין באיי מרשל, החל ב-31 בינואר. טנסי, פנסילבניה ושתי משחתות יצרו את קבוצת ההפצצות, כאשר טנסי עדיין משמשת כאוניית הדגל של קינגמן, והם עברו לעמדות של כ-2,900 יארד (2,700 מטר) מהאיים התאומים של האטול רואה-נאמור. טנסי שיגרה את מטוסי הקינגפישר שלה בשעה 06:25 ופתחה באש בשעה 07:01, מכוונת לפילבוקסים ואמצעי הגנה אחרים. האש שלה נקטעה על ידי טיסה של מטוסים מנושאת מטוסים, שספגו אש מתותחי נ"מ יפנים; ברגע שהמטוסים האמריקאים פינו את האזור, טנסי הפגיזה את התותחים ושיתקה את האש שלהם. היא שמרה על האש עד השעה 12:00, ואז היא פנתה משם והחזירה את המטוסים הימיים שלה כדי לתדלק אותם. לאחר מכן, היא חזרה לעמדת הירי שלה והפגיזה את רואה ונמור עד השעה 17:00, אז נסוגה כדי לחפות על נושאות המטוסים המלוות של צי הפלישה למשך הלילה.
במהלך ההפגזה של היום הראשון, נחתים עלו לחוף אל חמישה איים קטנים יותר כדי להבטיח את המעבר אל הלגונה, ושולות מוקשים דאגו שהכניסה תהיה פנויה לכוח הפלישה. טנסי, קולורדו והסיירות מוביל ולואיסוויל נכנסו לעמדות ההפגזה שלהם מזרחית לרואה ונמור ב-1 בפברואר וחידשו את הירי בשעה 07:08 לפני נחיתת הנחתים מאוחר יותר באותו בוקר. כוחות קרקע נחתו בחופים בסביבות השעה 12:00, וטנסי ושאר האוניות המשיכו לירות כדי לתמוך בהתקדמותן עד 12:45. הנחתים כבשו את רואה במהירות, אבל המגינים היפנים על נאמור הציגו הגנה חזקה לפני שהובסו למחרת. טנסי הפליגה ללגונה מאוחר יותר ב-2 בפברואר, שם עלו תת אדמירל ריימונד ספרואנס ואדמירל משנה ריצ'רד קונולי כדי להיפגש עם פורסטל, שלאחר מכן ירד לחוף כדי לבחון את שדה הקרב.
קרב אניווטוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוחות האמריקאים השלימו את כיבוש אטול קווג'לין עד 7 בפברואר, וההכנות למעבר לאטול אניווטוק יותר מערבה החלו מיד. באותו יום, טנסי יצאה לכיוון מג'ורו, שהפכה לאזור המעגן וההיערכות העיקרי של הצי האמריקאי באיי מרשל. שם היא מילאה דלק ותחמושת ולאחר מכן חזרה לקווג'לין, שם התאסף צי הפלישה. ב-15 בפברואר, טנסי, שאליה הצטרפו קולורדו ופנסילבניה, יצאו יחד עם אוניות תובלת כוחות הפלישה, שקיבלו חיפוי מכוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות. סיירות ומשחתות ערכו את ההפגזה הראשונית ב-17 בפברואר בזמן ששולות מוקשים פינו את הנתיב לתוך הלגונה. בשעה 09:15, טנסי הובילה את אוניות תובלת הכוחות לתוך הלגונה והתקרבה ליעד הפלישה הראשוני, האי אנגבי. יחידות קטנות תפסו איים סמוכים שישמשו כבסיסי אש לתותחי שדה, ובשעה מאוחרת של היום, טנסי השתמשה בסוללה המשנית שלה כדי לתמוך בפלוגת סיור של נחתים שהציבה מצופי סימון כדי להנחות את כלי הסער למחרת.
האונייה נותרה בלגונה למשך הלילה ובשעה 07:00 החלה ההפגזה המקדימה של אנגבי; טנסי פתחה באש ב-7:33 והגל הראשון של הנחתים נחת ב-08:44. האי אובטח במהירות והכוחות החלו מיד להתכונן לנחיתה באיים האחרים בלגונה, בעיקר האיים הראשיים אניווטוק והאי פארי. כוחות נחתו על האי הראשון לאחר הפגזת הכנה קצרה, וטנסי בילתה חלק ניכר מ-18 בפברואר במרחק של כ-5,500 יארד (5,000 מטר) מהאי, והפגיזה עמדות יפניות בזמן שהנחתים פילסו את דרכם על פני אניווטוק. באותו לילה, היא ירתה פצצות תאורה כדי להאיר את שדה הקרב ולמנוע ממסתננים יפנים לפרוץ את הקווים האמריקאיים. כשהקרב עדיין משתולל על אניווטוק, טנסי הוסטה כדי לתמוך בנחיתה באי פארי יחד עם פנסילבניה למחרת בבוקר.
כשהיא עוגנת רק 900 יארד (820 מטר) מהחוף, טנסי פתחה במטח אש בשעה 12:04 שנמשך לאורך כל היום ולפנות בוקר של 22 בפברואר, והופרע רק בגלל הצורך להפסיק את האש במהלך התקפות אוויריות כדי להימנע מפגיעה בטעות במטוס אמריקאי. ההפגזה יישרה את האי, הרסה את כל המבנים והפילה את כל העצים באי פארי. האונייה הייתה כל כך קרובה לחוף שניתן היה להשתמש בתותחי הנ"מ שלה בקוטר 40 מ"מ כדי לתקוף את ההגנות היפניות. בשעה 08:52 ב-22 בפברואר, טנסי נצרה את האש שלה כשפלוגות הנחיתה עשו את דרכם אל החוף. לאחר ההפסקה ההיא, היא שוב סיפקה תמיכה באש לנחתים בזמן שהם נלחמו דרך ההגנות היפניות. חיל המצב של האי נפל במהירות והאי הוכרז מאובטח באותו אחר הצהריים. כתוצאה מההפגזות הכבדות ביותר במהלך קרב אניווטוק, האבדות האמריקאיות היו קלות משמעותית מאלו בקרב טאראווה. למחרת, עזבה טנסי למג'ורו, שם הצטרפה לאוניות המערכה ניו מקסיקו, מיסיסיפי ואיידהו והחלה בהכנות למבצע הבא.
ארכיפלג ביסמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]
טנסי ושלוש אוניות המערכה מסדרת ניו מקסיקו יצאו ב-15 במרץ כחלק מקבוצת משימה שכללה שתי נושאות מטוסים מלוות וחמש עשרה משחתות. היעד של הקבוצה היה הבסיס היפני בקוויאנג בצפון ניו אירלנד, חלק מארכיפלג ביסמרק. המתקפה הייתה חלק מהשלב האחרון של מבצע "גלגל עגלה", התוכנית לבודד ולנטרל את הבסיס היפני הגדול ברבאול; בעוד שהיחידה של טנסי פשטה על קאווינג כהסחת דעת, כוח ימי ינחת באמירו. לאחר מכן ייבנה שדה תעופה להשלמת כיתור רבאול.
האוניות הגיעו ליד קאוויאנג בבוקר 20 במרץ. ראות נמוכה בשל גשמים ועננים נמוכים הסתירה את התקרבותם, ובשעה 07:00 שיגרה טנסי את מטוסי הקינגפישר שלה. קצת יותר משעתיים לאחר מכן, טנסי והאוניות האחרות צמצמו טווח לכ-15,000 יארד (14,000 מטר) ובשעה 09:05, הם פתחו באש תוך כדי הפלגה במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש). האוניות ירו באיטיות כדי להימנע מבזבוז תחמושת, שכן איתור נפילות הפגזים היה קשה בגלל מזג האוויר. סוללת ארטילריית חוף ירתה לעבר טנסי לאחר שצמצמה טווח לכ-7,500 יארד (6,900 מטר); התותחים המשניים שלה השיבו באש מהירה כשהתותחנים היפנים ניסו למצוא את הטווח. פגזים ניתזו קרוב לצד הימני שלה והתותחנים היפנים פספסו אותה מספר פעמים, מה שאילץ אותה להגביר את המהירות ל-18 קשרים (33 קמ"ש) ולפנות כדי להגדיל את הטווח, למרות שהיא לא נפגעה. היא הפסיקה לזמן קצר את הירי לפני שירתה מחדש על סוללת הארטילריה למשך עשר דקות, ולאחר מכן לא ספגה אש נוספת.
טנסי ושאר אוניות המערכה והמשחתות שייטו ליד קאוויאנג במשך שלוש שעות נוספות, והפגיזו מתקנים יפניים וסוללות חוף, אך הראות המשיכה להפריע לתותחנים. בשעה 12:35 השתתקו התותחים האמריקאים והאוניות נסוגו. עד אז נחתו הנחתים על אמירו, שלא הוגנה על ידי הכוחות היפניים. טנסי נותקה מהצי כדי לחזור לפרל הארבור דרך מפרץ פורוויס ואפייט, והגיעה לשם ב-16 באפריל לתחזוקה תקופתית בציפייה למתקפה הגדולה הבאה באוקיינוס השקט.
איי מריאנה ופלאו[עריכת קוד מקור | עריכה]
_underway_off_Roi_on_12_June_1944.jpg)
סאיפאן[עריכת קוד מקור | עריכה]
צי האוקיינוס השקט החל במתקפה הגדולה הבאה שלו, בשם הקוד מבצע פורייגר, הפלישה לאיי מריאנה. הצי חולק לשתי קבוצות, כוח משימה 52, שהיה אמור לתקוף את סייפן וטיניאן, וכוח משימה 53, שיכוון נגד גואם. טנסי הצטרפה לקבוצת ההפצצות של הראשון, קבוצת משימה 52.17, בפיקודו של אדמירל משנה ג'סי אולדנדורף, שכללה גם את קליפורניה, מרילנד וקולורדו. כוח משימה 52 התאסף בהוואי באמצע מאי וערך תרגילי נחיתה מול מאווי וקאהולאווה ולאחר מכן יצא לאיי מרשל. ב-10 ביוני, התייצב כוח משימה 52 כדי להתחיל במבצע, והגיע מסאיפאן שלושה ימים לאחר מכן. בשעה 04:00 ב-14 ביוני, טנסי ושאר TG 52.17 החלו להתקרב לעמדות ההפגזה שלהם מול האי; האוניות הראשונות פתחו באש בשעה 05:39 וטנסי הצטרף אליהן כעבור תשע דקות. היא כיוונה להגנה על החוף שעסקה בשוללי מוקשים בפינוי נתיבים עבור כלי הנחיתה בקצה הדרום-מערבי של האי. מאוחר יותר בבוקר, ניסתה טנסי לדכא סוללות ארטילריה יפניות על טיניאן שירו על קבוצת ההפגזות והשיגה פגיעה בקליפורניה ובמשחתת בריין. לאחר מכן היא הסיטה את תשומת לבה בחזרה לאזור הנחיתה, הפסיקה לבסוף את האש בשעה 13:31 ונסוגה מהאזור. היא בילתה את הלילה במערב האי.
בשעות המוקדמות של 15 ביוני, עבר צי הפלישה לעמדה ובשעה 04:30 החל TG 52.17 בהפגזה לפני הנחיתה. טנסי נצרה את האש שלה עד 05:40, אז שחררה מטח של פגזים מהסוללות הראשיות, המשניות וה-40 מ"מ שלה בטווח של 3,000 יארד (2,700 מטר). כל הירי הופסק בשעה 06:30 כדי לאפשר למטוסי נושאות המטוסים לבצע את התקפותיהם במשך שלושים הדקות הבאות. TG 52.17 חידש את הירי בשעה 07:00 ונמשך עד 08:12, אז החלו האמטרקים וסירות ההיגינס לעשות את דרכם אל החוף. בזמן שהנחתים פילסו את דרכם לחוף בלחימה, טנסי נשארה מחוץ לקצה הדרומי של אזור הנחיתה, וירתה אש חזקה כדי לתמוך בהתקדמותם. סוללה של תותחי שדה 4.7 אינץ' (120 מ"מ) יפנים שהוסתרו במערה בטיניאן פתחו באש על טנסי וקלעו שלוש פגיעות, אחת מהן השביתה את אחד מהצריחים המשניים שלה; השניים האחרים עשו נזק מינימלי והציתו שריפה קטנה. שמונה אנשי צוות נהרגו ועוד עשרים וחמישה נפצעו. האונייה נשארה בעמדה לתמוך בנחתים בסאיפאן, אך באותו אחר הצהריים נסוגה כדי לבצע תיקונים זמניים ולהגן על אוניות תובלת הכוחות מפני התקפת הנגד היפנית הצפויה. היא העסיקה קבוצה של ארבעה מפציצי צלילה שתקפו את הצי באותו ערב, אך לא השיגה עליהם פגיעות.
טנסי חזרה לחוף הפלישה למחרת בבוקר כדי לחדש את מתן סיוע באש, שאותו המשיכה ב-17 ביוני, ועזרה לפנות את הדרך להתקדמות אמריקאית ולפרק את התקפות הנגד היפניות. בשלב זה, הודיעו לספרואנס שצי נושאות המטוסים היפניות מתקרב, כך שהצי כיוון את עצמו מחדש כדי להתמודד עם האיום; טנסי ושאר אוניות המערכה הישנות עברו כדי להגן על אוניות תובלת צי הפלישה. היפנים הובסו על ידי כוח נושאות המטוסים של ספרואנס בקרב ים הפיליפינים שלאחר מכן, בו לא השתתפה טנסי. היא תדלקה מזרחית לסאיפאן ב-20 ביוני לפני שחזרה לאי למחרת כדי לחדש את תפקידי ההפגזה. טנסי עזבה את מריאנה ב-22 ביוני והפליגה לאניווטוק, שם פגשה את ספינת התיקונים הקטור לצורך תיקונים קבועים לנזק שנגרם ליד סאיפאן.
גואם וטיניאן[עריכת קוד מקור | עריכה]
האונייה נשארה באנווטוק עד 16 ביולי, אז יצאה לדרך יחד עם קליפורניה, שהוקצתה כעת ל-TG 53.5, קבוצת ההפגזות לפלישה לגואם. האוניות הגיעו לגואם שלושה ימים לאחר מכן ובבוקר 20 ביולי הן הצטרפו להפגזת האי שהחלה שנים עשר ימים לפני כן. האוניות של TG 53.5 ירו על עמדות יפניות ברחבי האי לאורך כל היום. למחרת בבוקר, הם המשיכו בהפגזות כשכוחות היבשה הסתערו על החופים. טנסי נסוגה מאוחר יותר באותו היום ויצאה לסאיפאן ב-22 ביולי כדי לחדש את התחמושת שלה. טיניאן היה האי הבא שהותקף, וטנסי הגיעה לאי זה מוקדם למחרת בבוקר כחלק מהפגזת הסחה שנועדה להונות את המגינים היפנים באשר למקום הנחיתה. היא הפגיזה את החוף הדרום-מערבי לאורך כל הבוקר ואחר הצהריים לפני שנסוגה ללינת לילה.
טנסי חזרה לטיניאן ב-24 ביולי, הפעם בשייט מול החוף הצפון מערבי של האי יחד עם קליפורניה, לואיסוויל וכמה משחתות. קבוצת ההפגזות שחררה שלל פגזים מטווח של כ-2,500 יארד (2,300 מטר) מ-05:32 עד 07:47, אז התקיפו הנחתים את החוף. האוניות נשארו בעמדה עד 26 ביולי, והעניקו תמיכה לנחתים בזמן שנלחמו במגינים היפנים. במהלך ההפגזה, טנסי וקליפורניה שיטחו את טיניאן טאון עם מטח של 480 פגזים מהסוללות הראשיות שלהם ו-800 תותחי פגזים מה-5 אינץ' שלהן. טנסי הסתובבה לסאיפאן ב-27 ביולי כדי למלא דלק ותחמושת לפני שחזרה למחרת. היא שוב יצאה לתחמושת נוספת בסאיפאן ב-29 ביולי וחידשה את תפקידי ההפגזה ב-30. באותו בוקר, אחד מהפרוואנים שלה התנגש בטעות במטוס תצפית OY-1, מה שגרם לשני המטוסים להתרסק ולהרג שני צוותי האוויר. הלחימה על החוף נמשכה עד בוקר 31 ביולי, ובשעה 08:30 חדלה טנסי לירות. לאחר עצירה בסיאפאן, היא יצאה לגואם, שם הקרב עדיין השתולל, כדי לספק תמיכה באש עד 8 באוגוסט.
אנגאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מכן, האונייה יצאה לדרך עם קליפורניה ולואיסוויל, פנתה לאניווטוק ולאחר מכן לאספיריטו סנטו בהברידיים החדשים, והגיעה לשם ב-24 באוגוסט. משם היא עברה לטולאגי, שם השתתפה באימוני תקיפה אמפיביים. המבצע הגדול הבא יהיה כיבוש מחדש של הפיליפינים, אבל כדי לאבטח את האגף הדרומי ולכבוש את נתיבי קוסול לשימוש כאזור היערכות, החליט הפיקוד העליון שיש לפלוש אחר כך לאיים פלליו ואנגאור. טנסי שובצה לכוח שהופקד לנחות באי האחרון.
מוקדם ב-12 בספטמבר, אוניות קבוצת ההפגזות - טנסי, פנסילבניה, ארבע סיירות וחמש משחתות - החלו בהפצצת אנגאור. היא פתחה לראשונה באש בתותחים הראשיים והמשניים שלה בשעה 06:32 בטווח של 14,000 יארד (13,000 מטר), אבל כשההגנה היפנית הושמדה במהלך הבוקר, היא צמצמה לטווח של 3,750 יארד (3,430 מטר), ואז סוללת ה-40 מ"מ שלה פתחה באש. האונייה קיבלה הוראה להשמיד מגדלור אבן גדול כדי למנוע מהיפנים להשתמש בו כעמדת תצפית, אך לאחר שפגעה בו שלוש פעמים, הוא נותר לעמוד, ולכן היא העבירה אש למטרות אחרות. בשילוב עם תקיפות אוויריות חוזרות ונשנות של נושות המטוסים, האוניות פגעו בעמדות יפניות ברחבי האי במשך חמישה ימים. שולי מוקשים פינו ערוצים לחוף הנחיתה בחוף המערבי של האי.
במהלך ההפגזה ב-15 בספטמבר, טנסי נותקה לפלליו הסמוכה כדי לתרום מהאש שלה לנחיתה שם. למחרת, היא חזרה לאנגאור וחידשה את ההפגזה שם. מתוך כוונה להרוס את המגדלור, טנסי נכנסה לעמדה, אבל בזמן שהיא סובבה את התותחים שלה לעבר המטרה, הסיירת הקלה דנוור ירתה מטח של פגזים 6 אינץ' (150 מילימטרים) שהרסו את המגדלור. ב-17 בספטמבר, דיוויזיית הרגלים ה-81 של הצבא הסתערה על החופים, וטנסי נשארה ליד החוף כדי לספק תמיכה באש במשך היומיים הבאים. חיל הרגלים האמריקני נתקל בהתנגדות רצינית מעט, וחיל המצב היפני הושמד עד 20 בספטמבר, מה שאיפשר לטנסי להפליג לנתיבי קוסול, שם היא מילאה דלק ותחמושת. ב-28 בספטמבר היא עזבה למנוס באיי אדמירליטי כדי להתחיל בהכנות למבצעי הפיליפינים. שם, אדמירל משנה תיאודור א' צ'נדלר החליף את קינגמן כמפקד פלגת אוניות המערכה השנייה.
פעילות בפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לייטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טנסי החלה את המסע לפיליפינים ב-12 באוקטובר כחלק מהצי ה-7, בפיקודו של תת-אדמירל תומאס קינקייד. הצי נשא שני קורפוסים של הצבא שהיו אמורים לנחות בחוף המזרחי של לייטה. טנסי, קליפורניה ופנסילבניה הוטלו לתמוך בקורפוס שהיה אמור לנחות בדולאג; הם היוו חלק מקבוצת ההפגזות שעדיין הייתה בפיקודו של אולדנדורף. פעולות טיהור מוקשים לפינוי נתיבים לתוך מפרץ לייטה החלו ב-17 באוקטובר, ולמחרת בבוקר מוקדם אולדנדורף שלח את כוחו למפרץ מעט אחרי השעה 06:00. הם הפליגו במהירות איטית, מאחר ששולות המוקשים טרם סיימו את משימתם. האוניות הגיעו לעמדות ההפגזה שלהן בשעות המוקדמות של 19 באוקטובר, ובשעה 06:45 החלו טנסי והאניות האחרות בהפגזה, שנמשכה לאורך כל היום והביאה לתגובה יפנית מועטה, מלבד מפציץ בודד שלא הצליח לפגוע באף אחת מהאוניות. עם רדת הלילה, האוניות נסוגו ותפסו את עמדות הלילה שלהן מחוץ למפרץ.
טנסי חזרה למפרץ למחרת בבוקר, וחידשה את הירי בשעה 06:00, וכיוונה בתחילה לעבר החופים שבהם נועדו כלי הנחיתה לעלות לחוף מאוחר יותר באותו הבוקר. שלוש וחצי שעות לאחר מכן, סירות ההיגינס החלו לשוט לחוף, וברגע שהחלו לרדת מהכוחות בשעה 10:00, טנסי וכלי השיט האחרים העבירו את האש יותר פנימה כדי לשבש התקפות נגד יפניות ולהכין את הדרך לכוחות הקרקע להתקדם. הנחיתה הפעילה את הפיקוד העליון היפני ליזום את מבצע Sho-Gō 1, מתקפת נגד מסובכת שכללה ארבעה ציים נפרדים שהתכנסו לעבר צי הפלישה של בעלות הברית כדי להשמיד אותו. בעוד הכוחות היפנים עשו את דרכם לפיליפינים, טנסי המשיכה לפעול מול ראש החוף; ההתנגדות היפנית לחוף לא חייבה תמיכה באש כבדה, אך התקפות אוויריות מוגברות העסיקו את טנסי במתן הגנה נגד מטוסים לצי. בליל 21 באוקטובר, התובלה War Hawk נגחה בטעות בטנסי בזמן שהספינה האחרונה שכבה בתוך מסך עשן. לטנסי לא נגרם נזק ולא היו נפגעים. המבצעים נמשכו ללא תקלות במשך הימים הבאים, אם כי ב-24 באוקטובר, קיבל מפקד האונייה הודעה שהצי היפני צפוי לתקוף באותו לילה.
קרב מצר סוריגאו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-24 באוקטובר, דיווחים על כוחות הצי היפני שהתקרבו לאזור הובילו את אוניותיו של אולדנדורף להתכונן לפעולה ביציאה ממצר סוריגאו. לרשותו של אולדנדורף עמדו שש אוניות מערכה, שמונה סיירות ועשרים ושמונה משחתות. הכוח הדרומי של תת-האדמירל שוג'י נישימורה יצא דרך מצר סוריגאו כדי לתקוף את צי הפלישה במפרץ לייטה; הצי שלו כלל את אוניות המערכה יאמאשירו ופוסו, הסיירת הכבדה מוגאמי, וארבע משחתות, בתוספת כוח המהלומה השני בפיקודו של תת-אדמירל קיוהידה שימה, המורכב מהסיירות הכבדות נאצ'י ואשיגרה, הסיירת הקלה אבוקומה וארבע משחתות נוספות. כאשר השייטת של נישימורה עברה במצר בליל 24 באוקטובר, הם הותקפו מסירות PT אמריקאיות, ואחריהן משחתות, שיזמו את קרב מצר סוריגאו. אחת המשחתות האמריקניות הללו טרפדה את פוסו והשביתה אותה, למרות שנישימורה המשיך לעבר מטרתו.
משקיפים על סיפון טנסי הבחינו בהבזקים מרחוק כשהכלי האמריקאי הקל תקפה את הכוח של נישימורה, ובשעה 03:02, מכ"ם החיפוש שלה זיהה את אוניות האויב בטווח של 44,000 יארד (40,000 מטר). אולדנדורף נתן את ההוראה לפתוח באש בשעה 03:51, ווירג'יניה המערבית פתחה באש תחילה דקה לאחר מכן, ואחריה טנסי וקליפורניה, וריכזו את האש שלהן ביאמאשירו; שאר אוניות המערכה האמריקאיות התקשו לאתר מטרה עם המכ"מים הישנים והפחות יעילים שלהן ונצרו את האש שלהן. טנסי ירתה מטחים עם שישה תותחים בניסיון לשמר את המלאי המצומצם שלה של פגזים חודרי שריון. יאמאשירו ומוגאמי נפגעו במהירות מספר פעמים מאש מאוניות המערכה והסיירות האמריקאיות, וספגו נזק חמור. בסביבות השעה 04:00 פנו מוגאמי ולאחר מכן יאמאשירו לסגת, שתיהן בוערות; המשחתת שיגורה התלוותה אליהן, למרות שלא נגרם לה נזק חמור.
לאחר השלב הראשוני של הקרב, מערך הקרב האמריקני פנה, אך קליפורניה פירשה לא נכון את הפקודה המעורפלת "לפנות אחד חמש" (כלומר לפנות ל-150 מעלות - הקפטן של קליפורניה קרא את זה כהוראה לפנות 15 מעלות) והסתובב בצורה שגויה, ועבר על פני החרטום של טנסי. כעת כשהבין את טעותו, ברנט הורה לקליפורניה לפנות בחוזקה ימינה בזמן שטנסי יצאה מהקו. שתי האוניות התחמקו זו מזו בקושי, אך בתוך הבלבול, קליפורניה הסתירה את טנסי וחסמה אותה מלירות למשך מספר דקות. בשעה 04:08, טנסי ירתה מטח אחרון לעבר האוניות היפניות הנמלטות. בשלב זה, כמה טורפדות ששוגרו על ידי כלי השיט היפניים התקרבו לקו האמריקני, אך אף אחד מהן לא פגע באוניות המערכה. במהלך שתים עשרה דקות של ירי, טנסי ירתה 69 פגזים חודרי שריון.
בינתיים, הצי היפני הראשי, הכוח המרכזי בפיקודו של תת-אדמירל טקאו קוריטה, עבר דרך מצר סן ברנרדינו בחסות החשיכה והגיע מוקדם ב-25 באוקטובר. אוניות המערכה והסיירות היפניות תקפו את טפי 3, כוח של נושאות מטוסים מלוות ומשחתות ששמרו על צי הפלישה בקרב מול סמאר, מה שגרם למפקדו, אדמירל משנה קליפטון ספראג, לקרוא לעזרה דחופה. אולדנדורף הפנה מיד את אוניותיו צפונה כדי להצטרף לקרב, ובדרך האוניות עברו תקיפה אווירית יפנית. עד שהגיעה קבוצת ההפגזות למקום, קוריטה ניתק מגע, לאחר שהשתכנע מההתנגדות הכבדה של טפי 3 שהוא עומד מול כוח המשימה נושאות המטוסים המהירות הרבה יותר. לאחר הקרב הועלה אולדנדורף לדרגת תת-אדמירל ומונה למפקד שייטת אוניות המערכה הראשונה, כשטנסי עדיין משמשת כאוניית הדגל שלו.
טנסי ראתה פעילות מועטה במהלך הימים הבאים, מלבד עזרה להדוף תקיפות אוויריות של מטוסים יבשתיים יפניים. האונייה קיבלה פקודות ב-29 באוקטובר לעזוב את הפיליפינים לשיפוץ יסודי במספנת הצי Puget Sound. היא יצאה באותו יום עם וירג'יניה המערבית, מרילנד וארבע סיירות, לכיוון פוגט סאונד דרך פרל הארבור. בהוואי, נימיץ ביקר באונייה ובירך את הצוות על עבודתם הקשה במערכות הקודמות. היא הגיעה לשם ב-26 בנובמבר ונכנסה למבדוק היבש. בנוסף לתחזוקה תקופתית, היא קיבלה מכ"מים מעודכנים של בקרת אש, כולל גרסאות חדשות של מכ"ם Mark 8 עבור הסוללה הראשית שלה ומערכות Mark 12 ו-Mark 22 עבור הסוללה המשנית שלה. מכ"ם SP חדש, המסוגל לקבוע את גובה המטוס, הותקן כדי לשפר את יכולות הנ"מ שלה, וההסוואה המסנוורת שלה נצבעה בצבע אפור כהה שנועד להפוך אותה פחות ברורה לטייסי הקמיקזה שהתחילו להופיע מעל הפיליפינים. העבודה הסתיימה בתחילת 1945, וב-2 בפברואר היא הצטרפה מחדש לצי.
איוו ג'ימה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדרך להצטרף לצי הפלישה לפלישה לאיוו ג'ימה באיי בונין, טנסי עצרה בפרל הארבור ובסאיפאן לפני שהצטרפה לכוח ההפגזה, כעת בפיקודו של אדמירל משנה ויליאם בנדי. האוניות הגיעו לאיוו ג'ימה מוקדם ב-16 בפברואר והתפזרו ברחבי האי לעמדות הירי המיועדים להן. ראות ירודה מגשם חזק הפריעה למאמצים לכוון את האש שלהם, שהחלה בשעה 07:07 ונמשכה לסירוגין במשך היום, שכן בנדי הורה לאוניותיו לירות רק כאשר מטוסי התצפית שלהם יוכלו לצפות בהשפעות כדי להימנע מבזבוז תחמושת. על טנסי הוטל להפגיז את הפינה הדרומית-מזרחית של האי וכן את הר סוריבאצ'י, שם העמידו היפנים סוללה של ארבעה תותחים בעלי קליבר גדול שטנסי הייתה אמורה לנטרל. מזג האוויר השתפר ב-17 בפברואר, ואיפשר לאוניות למקד בצורה יעילה יותר את ההגנות היפניות; טנסי, איידהו ונבדה פתחו באש מטווח של 10,000 יארד (9,100 מטר) לפני שצמצמו טווח ל-3,000 יארד (2,700 מטר), והמטירו אש מוחצת על מטרות שונות ברחבי האי במשך כשעתיים לפני שנצרו את האש בשעה 10:25. צוותי ההריסה התת-ימית (UDT) נשלחו לפנות מכשולי חוף ולערוך סיור באזורי הנחיתה, אותם פירשו היפנים כנחיתה העיקרית. עשרות כלי ארטילריה יצאו ממערות המגן והבונקרים שלהם כדי להעסיק את צוותי ה-UDT, ואילצו אותם לסגת בזמן שקבוצת ההפגזות שבה לירות על התותחים החשופים. טנסי לקחה עימה פצועים משלוש מסירות התותחים של UDT כדי לטפל בהם במרפאה שלה.
טנסי המשיכה בהפגזה עד 18 בפברואר; במהלך היומיים של ההפגזה, היא השמידה מספר רב של פילבוקסים ומערומי תחמושת והציתה מספר שריפות ברחבי האי. למחרת בבוקר הגיעו אוניות תובלת הכוחות מהאי והחלו בהכנות לשליחת נחתים לחוף. טנסי ושאר קבוצת ההפגזות, מחוזקות באוניות המערכה המהירות קרוליינה הצפונית ווושינגטון ושלוש סיירות, פתחו באש איטית ומכוונת על חופי הנחיתה. הירי הופסק בשל פגיעת נושאת מטוסים, ולאחר מכן האוניות ירו קצב אש כבד יותר. בדיוק כשהנחתים עמדו לפגוע בחוף בשעה 09:00, הסוללות הראשיות של האוניות הפסיקו לירות והתותחים המשניים שלהן השתמשו במטח מתגלגל כדי לפנות נתיב לנחתים. בעודם מסיירים את ההגנות היפניות הם נתקלו בנקודות תורפה, ולכן הנחתים קראו לטנסי ולאוניות אחרות להשמיד אותן באמצעות כוחות בקרת אש מהחוף שהיו קשורים לאוניות בודדות.
טנסי פעלה מחוץ לאי במשך השבועיים הבאים, סיפקה אש כפי שהתבקשה מהנחתים לחוף ושיגרה פצצות תאורה בלילה כדי לסייע להדוף התקפות נגד יפניות. היא נקראה לעיתים קרובות לדכא את התותחים היפנים החבויים כאשר הם ניסו לתקוף את ספינות התמיכה השונות סביב חוף הפלישה. האוניות של קבוצת ההפגזה התנסו בשימוש בכוונות טלסקופיות כדי לכוון תותחים בנפרד, מה שהוכח כיעיל במיוחד בהשמדת מטרות נקודתיות כמו הארטילריה היפנית. ב-7 במרץ נסוגה טנסי מהאזור, לאחר שירתה כ-1,370 פגזים מהסוללה הראשית שלה, 6,380 פגזים מהתותחים המשניים, ו-11,481 פגזים מתותחי ה-40 מ"מ שלה. קרבות השתוללו על איוו ג'ימה עד 26 במרץ, אך הצי היה צריך להתחיל בהכנות להתקפה הבאה נגד האי אוקינאווה, אז טנסי הפליגה לאזור ההיערכות הגדול באוליטי כדי לחדש תחמושת ואספקה אחרת. שם היא הצטרפה לצי הפלישה לאותו מבצע, המורכב מ-600 ספינות אמריקאיות ובריטיות.
אוקינאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהגיעו לאוליטי, אדמירל משנה מורטון דייו, המפקד החדש של קבוצת ההפגזות – אשר הוגדר כעת ככוח משימה 54 (TF 54) – עלה על סיפונה של טנסי ב-15 במרץ. TF 54 יצאה לדרך ב-21 במרץ והגיע לאיי ריוקו. איי קרמה היו המטרה הראשונה שלהם; קבוצת האיים הקטנה נתפסה כדי לספק אזור היערכות מתקדם להתקפה העיקרית על אוקינאווה. קבוצת ההפגזות, שכללה עד עתה את קולורדו, מרילנד, וירג'יניה המערבית, ניו מקסיקו, איידהו, נבדה, ואוניות המערכה הישנות יותר ניו יורק, טקסס וארקנסו, יחד עם עשר סיירות ושלושים ושתיים משחתות, הגיעו אל מחוץ לאיים חמישה ימים לאחר מכן. אוניות המערכה פתחו באש מטווח רחוק, מאחר ששולות המוקשים טרם פינו את השטח ממוקשים. למחרת, קבוצת קמיקזות פגעה בצי, וגרמה נזק למספר אוניות, מה שבישר על הגלים היציבים של התקפות כאלו במהלך המערכה באוקינאווה. מטוס אחד התרסק ליד טנסי אך לא גרם נזק.
לאחר ההפגזה השגרתית שלפני הפלישה, הנחיתה העיקרית על אוקינאווה התרחשה ב-1 באפריל. בניגוד לתקיפות קודמות, הנחתים לא התמודדו עם התנגדות בתחילת המבצע; לוטננט גנרל מיצורו אושיג'ימה הוציא את עיקר צבאו, בן 100,000 לוחמים, לשני שלישים הדרומיים של האי, שם השטח ההררי העניק יתרונות לההגנה. ובמקום לעסוק בדו-קרב ארטילרי עם אוניות המערכה, סוללות הארטילריה שלו נצרו את האש עד שהנחתים הגיעו יותר פנימה. כוונתו הייתה לעכב את הפלישה זמן רב ככל האפשר, ובכך להשאיר את צי הפלישה מוצמד למקומו זמן רב ככל האפשר עבור הקמיקזות שנאספו באיי הבית לשם כך. ב-12 באפריל פתחו היפנים במתקפה גדולה על הצי. טנסי הותקפה על ידי חמישה מטוסים שצללו מגובה רב; כולם הופלו לפני שהספיקו לפגוע באונייה, אבל הם הסיטו את תשומת הלב לשמיים, מה שאפשר למפציץ צלילה אאיצ'י D3A "ואל" להתקרב בגובה נמוך יותר, לכיוון הגשר של טנסי. סוללת הנ"מ הקלה של האונייה פתחה באש על ה-D3A ופגעה בו, אך לא מספיק כדי למנוע ממנה להתרסק בגשר האיתותים שלה בערך בשעה 14:50. הפגיעה הרסה צריח תותחים 40 מ"מ, מנהלי בקרת אש לתותחי 20 מ"מ, והשליכה דלק בוער על האזור. המטוס נשא פצצה 250 ליברות (110 קילוגרם) שחדרה לסיפון והתפוצצה. הקמיקזה הרג 22 ופצע עוד 107 לפי מילון ספינות הקרב האמריקאיות, או הרג 25 ופצע 104, לפי ויליאם קראנקל.
מאוחר יותר באותו לילה, טנסי ואיידהו עברו התקפת צוללות, אך הם התחמקו בקושי מהטורפדות בחושך. אוניית התובלה לפינוי פינקני הורידה את הפצועים של טנסי, וההרוגים נקברו בים למחרת. לאחר השלמת תיקוני חירום, חזרה האונייה למערך הירי ב-14 באפריל, ונשארה שם במשך השבועיים הבאים. דיו עבר לאחת מהסיירות ב-1 במאי, ואיפשר לטנסי להתנתק לצורך תיקונים באוליטי, שבוצעו על ידי ספינת התיקון אייג'קס. ציפוי פגום במבנה העילי נחתך והוחלף והותקנו תותחי נ"מ חדשים במקום אלו שנהרסו בתקיפה. האונייה יצאה לדרך בחזרה לאוקינאווה ב-3 ביוני, והגיעה שישה ימים לאחר מכן. בשלב זה, המערכה הייתה בשלב האחרון שלה; כוח הקמיקזה נהדף והנחתים והחיילים החלו במאמץ האחרון לכיבוש החלק הדרומי של האי, שם החזיקה מעמד ההתנגדות המאורגנת האחרונה. טנסי הוסיפה את כוח האש שלה למאמץ במהלך הימים הבאים, והפגיזה עמדות יפניות עד 21 ביוני, כאשר האי הוכרז בטוח.
אולדנדורף, שקודם כעת לדרגת תת-אדמירל, קיבל פיקוד על כל כוחות הצי באזור, והוא הפך את טנסי לאוניית הדגל שלו. ב-23 ביוני, היא יצאה לסדרה של סיורים בים סין המזרחי, בחיפוש אחר אוניות תובלה יפניות באזור. בין 26 ל-28 ביולי היא השתתפה בפשיטה על שפך היאנגצה מול שנגחאי, סין, בזמן שנושאות מטוסים מלוות פתחו במתקפות נגד עמדות יפנים בסין הכבושה. ספינותיו של אולדנדורף, כולל טנסי, פתחו בפשיטה על האי וייק לפני שחזרו לים סין המזרחי, שם נשארו האוניות עד שהמלחמה הסתיימה באוגוסט. בשלב זה, הצי החל בהכנות לפלישה המתוכננת ליפן.
עם סיום המלחמה, הוטל על טנסי לכסות את נחיתת חיילי הכיבוש בואקאיאמה, יפן, שהגיעו לשם ב-23 בספטמבר. לאחר מכן היא יצאה ליוקוסוקה, שם הצוות שלה בדק את אחד מבסיסי הצי העיקריים של הצי היפני. ב-16 באוקטובר היא יצאה לסינגפור, שם עברה אולדנדורף לסיירת USS ספרינגפילד; משם חצתה טנסי את האוקיינוס ההודי, הקיפה את כף התקווה הטובה, ועלתה על האוקיינוס האטלנטי אל מספנת הצי של פילדלפיה, אליה הגיעה ב-7 בדצמבר. המסלול הזה הוכתב על ידי בנייתה מחדש משנת 1943, מכיוון שהבליטות הגדולות נגד טורפדו הגדילו את הרוחב שלה במידה רבה מכדי לאפשר לה לעבור דרך תעלת פנמה. במהלך המלחמה, טנסי ירתה בסך הכל 9,347 פגזים מהסוללה הראשית שלה, 46,341 פגזים מתותחי ה-5 אינץ' שלה ויותר מ-100,000 פגזים מסוללת הנ"מ שלה. היא קיבלה 10 כוכבי קרב על שירותה במלחמה.
גורל לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-8 בדצמבר, טנסי שובצה לקבוצת פילדלפיה של הצי ה-16, מערך לא פעיל. מיד לאחר המלחמה, החל הצי בצמצום משמעותי בכוח כדי להסתגל בחזרה למצב של ימי שלום. טנסי הייתה אז בת כמעט שלושים שנה, אבל הצי החליט שהיא עדיין שימושית ולכן היא שובצה לצי המילואים ב-1946. לפיכך, היה צורך לשמר את האונייה כדי להישאר במצב טוב בזמן מילואים, והמספר הגדול של כלי שיט שנזקקו לעבודה כזו האט את התהליך, כך שטנסי לא הייתה מוכנה להוצאה משירות רשמית עד 14 בפברואר 1947. היא נשארה מונחת במילואים במשך שתים עשרה שנים, עד אז החליט הצי שהיא לא מחזיקה עוד בערך כספינת מלחמה, וכך ב-1 במרץ 1959, היא נמחקה מרשימות הצי. היא נמכרה לגרוטאות לבית לחם סטיל ב-10 ביולי, נגררה לבולטימור, מרילנד ב-26 ביולי, ולאחר מכן נגרטה. הפעמון שלה שמור ומוצג בהאנטסוויל במוזיאון של מחוז סקוט.
