מרילנד (BB-46)
_underway_in_1935.jpg) | |
| אוניית צי ארצות הברית מרילנד בלב ים, 1935 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| דגל הצי |
.svg) |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת קולורדו |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
ניופורט ניוז שיפבילדינג  |
| הוזמנה | 5 בדצמבר 1916 |
| תחילת הבנייה | 24 באפריל 1917 |
| הושקה | 20 במרץ 1920 |
| תקופת הפעילות | 21 ביולי 1921 – 3 באפריל 1947 (25 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-8 ביולי 1959 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 33,100 טון (סטנדרט) |
| אורך | 190.27 מטר |
| רוחב | 29.67 מטר |
| שוקע | 9.30 מטר |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 1,080 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 15,000 ק"מ |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 28,900 כוחות סוס (21.6 מגה-וואט) |
| חימוש |
שמונה תותחים בקוטר 16 אינץ' (406 מ"מ) 14 תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) 4 תותחים בקוטר 3 אינץ' (76 מ"מ) 2 צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אוניית המערכה מרילנד (BB-46), הידועה גם בשם "מרי הזקנה" או "מרי הנלחמת" בפי אנשי צוותה, הייתה אוניית מערכה מסדרת קולורדו. היא הייתה הספינה השלישית של צי ארצות הברית שנקראה לכבוד המדינה השביעית. היא נכנסה לשירות בשנת 1921, שימשה כאוניית הדגל של הצי, ושייטה לאוסטרליה, ניו זילנד וברזיל.
במהלך מלחמת העולם השנייה, היא הייתה אחת מאוניות המערכה שהותקפו במהלך המתקפה על פרל הארבור, וניזוקה קלות מפצצות יפניות. כשחזרה לתפקיד ב-1942, היא פעלה בזירת האוקיינוס השקט, תחילה תמכה בשאר הצי בקרב מידוויי, ולאחר מכן סיירה באיי פיג'י כדי להגן מפני פלישה יפנית. לאחר מכן, היא יצאה למתקפה, והחלה בהפגזות על החוף בקרב טאראווה ולאחר מכן בקרב קווג'לין. במהלך קרב סאיפאן היא ספגה נזקי טורפדו לחרטום שלה, מה שחייב תיקונים וחידושים. לאחר מכן היא השתתפה בקרב מפרץ לייטה שם נפגעה מקמיקזה. היא ספגה פגיעת קמיקזה נוספת בקרב אוקינאווה, והייתה בתיקון לקראת סוף המלחמה. מרילנד השלימה תיקונים בברמרטון, וושינגטון והפליגה חזרה לזירת האוקיינוס השקט כשהתקבלה ההודעה שהמלחמה הסתיימה. האונייה הסתובבה וחזרה לנמל לונג ביץ', קליפורניה.
לאחר שירות במבצע מרבד קסמים, היא הושבתה ב-1947, ונמכרה לגרוטאות ב-1959. היא קיבלה שבעה כוכבי קרב עבור שירות במלחמת העולם השנייה.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1916 הושלמה עבודת התכנון של הסדרה הבאה של אוניות המערכה שייבנו עבור צי ארצות הברית החל מ-1917. אוניות אלו היו עותקים כמעט ישירים של סדרת טנסי הקודמת, למעט הסוללה הראשית, שגדלה מ-12 תותחי 14 אינץ' (356 מילימטרים) לשמונה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ). סדרת קולורדו הוכיחה את עצמה כסדרה האחרונה של אוניות המערכה הסטנדרטיות.
מרילנד הייתה באורך כולל של 624 רגל (190 מטר), רוחב של 97 רגל 6 אינץ' (29.72 מטר) ושוקע של 30 רגל 6 אינץ' (9.30 מטר). הדחק האונייה היה 32,693 טון בתפוסה סטנדרטית ועד 34,130 טון במעמס מלא. האונייה הונעה על ידי ארבעה מנועים טורבו-חשמליים של ג'נרל אלקטריק עם קיטור שסופק על ידי שמונה דוודי Babcock & Wilcox המופעלים על ידי נפט. מערכת ההנעה של האונייה דורגה ב-28,900 כוחות סוס (21,600 קילוואט) והעניקו מהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש), אם כי בניסויי מהירות היא הגיעה ל-31,268 כוחות סוס (23,317 קילוואט) ומהירות של 21.09 קשרים (39.06 קמ"ש). היה לה טווח שיוט רגיל של 8,000 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש), אך היה ניתן להשתמש בשטח דלק נוסף בזמן מלחמה כדי להגדיל את הטווח שלה ל-21,100 מיילים ימיים (39,100 ק"מ) באותה מהירות. הצוות שלה מנה 64 קצינים ו-1,241 מלחים.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של שמונה תותחי 16 אינץ'/ 45 קליבר Mark 1 בארבעה צריחי תותחים על קו האמצע, שניים מקדימה ושניים מאחור בזוגות ירי-על. הסוללה המשנית כללה 16 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/ 51 קליבר, מותקנים בנפרד בקזמטים המקובצים במבנה העילי באמצע האונייה. היא נשאה סוללת נ"מ של שמונה תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ)/ 50 קליבר בצריחים בודדים בזווית גבוהה. כמקובל באוניות ראשה של התקופה, היו לה צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) מותקנים בגוף שלה מתחת לקו המים בכל צד רוחב. חגורת השריון הראשית של מרילנד הייתה בעובי 8–13.5 אינץ' (203–343 מילימטרים), בעוד הסיפון המשוריין הראשי היה בעובי עד 3.5 אינץ' (89 מילימטרים). בצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 18 אינץ' (457 מילימטרים) ואילו חזיתות הברבטות היו בעובי 13 אינץ' (330 מילימטרים). למגדל הניווט שלה היו דפנות בעובי 16 אינץ' (406 מילימטרים).
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרילנד הייתה אחת מארבע אוניות מערכה דרדנוט מסדרת קולורדו שייבנו. השדרית שלה הונחה ב-24 באפריל 1917, על ידי חברת ניופורט ניוז לבניית ספינות בניופורט ניוז, וירג'יניה. היא הושקה ב-20 במרץ 1920, והיא נכנסה לשירות ב-21 ביולי 1921. היא הייתה הספינה השלישית על שם מדינת מרילנד. מרילנד הראשונה הייתה סלופ שהוזמנה ב-1799 ומרילנד השנייה הייתה סיירת משוריינת שהוזמנה ב-1905.
לאחר כניסתה לשירות, מרילנד ביצעה ניסויים ימיים בחוף המזרחי. זמן קצר לאחר מכן, מרילנד הפכה לאוניית הדגל של האדמירל הילרי פ. ג'ונס. מרילנד מצאה את עצמה מבוקשת מאוד לאירועים מיוחדים. היא הופיעה באנאפוליס, מרילנד, לסיום האקדמיה הימית של ארצות הברית ב-1922 ובבוסטון, מסצ'וסטס, לרגל יום השנה לקרב גבעת בנקר והרביעי ביולי. בין 18 באוגוסט ל-25 בספטמבר היא ערכה את ביקורה הראשון בנמל זר כשהובילה את שר החוץ צ'ארלס אוונס יוז לריו דה ז'ניירו לתערוכת המאה של ברזיל. בשנה שלאחר מכן, לאחר תרגילי צי מחוץ לאזור תעלת פנמה, עברה מרילנד את התעלה בחלק האחרון של יוני כדי להצטרף לצי הקרב המוצב בחוף המערבי. היא המשיכה להיות אוניית דגל עד 1923 כאשר הדגל הועבר לפנסילבניה.
היא ערכה מסע נוסף לנמל זר ב-1925, הפעם לאוסטרליה וניו זילנד. כמה שנים מאוחר יותר, ב-1928, היא הסיעה את הנשיא הנבחר הרברט הובר בחלק המסע באוקיינוס השקט של סיורו באמריקה הלטינית. היא עברה שיפוץ בשנים 1928–1929, ושמונה תותחי נ"מ בקוטר 3 אינץ' הוחלפו בשמונה תותחי 5 אינץ'/25 קליבר. לאורך השנים הללו ושנות ה-30, היא שימשה כעמוד התווך של מוכנות הצי באמצעות פעולות הכשרה בלתי נלאות. היא ערכה סיורים רבים בשנות ה-30. בשנת 1940, מרילנד ושאר אוניות המערכה של כוח הקרב שינו את בסיסי הפעילות שלהם לפרל הארבור. היא נכחה בשורת אוניות המערכה לאורך האי פורד במהלך המתקפה היפנית ב-7 בדצמבר 1941.
המתקפה על פרל הארבור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבוקר 7 בדצמבר, מרילנד עגנה לאורך האי פורד, עם אוקלהומה לשמאלה, מחוברת בכבלים וגשרונים. בחזיתה הייתה קליפורניה, בעוד טנסי ווירג'יניה המערבית היו מאחוריה. יותר מאחור היו נבדה ואריזונה. שבע ספינות הקרב, במה שמכונה כיום "שורת אוניות המערכה", חזרו לאחרונה מתמרונים. רבים מאנשי הצוות של מרילנד התכוננו לחופשת החוף בשעה 09:00 או אכלו ארוחת בוקר כשהמתקפה היפנית החלה. כאשר המטוס היפני הראשון הופיע ופיצוצים הרעידו את אוניות המערכה החיצוניות, הביוגל של מרילנד קרא לתפוס עמדות קרב.
הימאי לסלי שורט - כשהוא דן בכרטיסי חג המולד ליד המקלע שלו - הכניס את הראשון מנשקי האונייה שלו לפעולה, והפיל את אחד משני מפציצי טורפדו שזה עתה שחררו טורפדות נגד אוקלהומה. ממוקמת מאחורי סיפונה של אוקלהומה, ובכך מוגנת מפני מתקפת הטורפדו הראשונית, הצליחה מרילנד להפעיל את כל סוללות הנ"מ שלה. המתקפה הראשונית ההרסנית הטביעה את אוקלהומה, והיא התהפכה במהירות, כאשר רבים מאנשיה ששרדו טיפסו על סיפון מרילנד כדי לסייע לה בהגנות נגד מטוסים.
מרילנד נפגעה משתי פצצות חודרות שריון שהתפוצצו נמוך על גופה. הראשונה פגעה בסוכך המצודה ויצרה חור בערך 12 רגל (3.7 מטרים) על 20 רגל (6.1 מטרים). השנייה התפוצצה לאחר שנכנסה לגוף האונייה בעומק 22 רגל (6.7 מטרים) מתחת מפלס המים במסגרת 10. הפגיעה האחרונה גרמה להצפה והגדילה את השוקע מקדימה ב-5 רגל (1.5 מטרים). מרילנד המשיכה לירות ולאחר התקיפה שלחה צוות כיבוי כדי לסייע לאוניות האחרות, במיוחד בניסיון לחלץ ניצולים מאוקלהומה שהתהפכה. אנשי הצוות המשיכו לגייס את הגנות הנ"מ למקרה שהיפנים יחזרו לתקוף. בסך הכל נהרגו במתקפה שני קצינים ושני מלחים.
היפנים הודיעו בטעות כי מרילנד הוטבעה, אך ב-30 בדצמבר, הספינה הפגועה נכנסה למספנת הצי Puget Sound לתיקון ממש מאחורי טנסי. שניים מתוך 12 התותחים המקוריים בקוטר 5 אינץ'/51 קליבר הוסרו ותותחי ה-5 אינץ'/25 קליבר הוחלפו במספר שווה של תותחים דו-תכליתיים 5 אינץ'/38 קליבר. במהלך החודשיים הבאים היא תוקנה ושופצה, וקיבלה ציוד לחימה חדש. התיקונים הושלמו ב-26 בפברואר 1942. לאחר מכן היא עברה סדרה של הפלגות ניסויים לנמלי החוף המערבי ולאי חג המולד. היא נשלחה חזרה לפעולה ביוני 1942, אוניית המערכה השנייה שניזוקה בפרל הארבור וחזרה לשירות.
תמיכה בסיורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הקרב החשוב על מידוויי, מרילנד מילאה תפקיד משני. כמו שאר אוניות המערכה הישנות יותר, היא לא הייתה מהירה מספיק כדי ללוות את נושאות המטוסים, אז היא פעלה עם צי גיבוי שהגן על החוף המערבי. מרילנד עמדה מנגד באבטחה, ממתינה לקריאה שהיא נחוצה, עד סוף הקרב. בסוף הפעולה סביב מידוויי, מרילנד נשלחה לסן פרנסיסקו.
לאחר מכן, מרילנד עסקה בתרגילי אימון כמעט קבועים עם פלגת אוניות המערכה השנייה, פלגת אוניות המערכה השלישית, ופלגת אוניות המערכה הרביעית עד ל-1 באוגוסט, אז שבה לפרל הארבור לתיקונים, הפעם הראשונה שלה בנמל מאז ההתקפה היפנית. היא עזבה את פרל הארבור בתחילת נובמבר עם קולורדו, לכיוון החזית. ב-12 בנובמבר, החזיר קינג נפטון עלה לסיפון מרילנד כדי ליזום את ה"פוליווגים" שלה לטקס חציית המשווה. מרילנד יצאה לכיוון איי פיג'י שם סיירה נגד פלישה יפנית. שתי אוניות המערכה פעלו כזקיפים כדי להגן מפני התקדמות יפנית כדי למנוע מכוחות יפנים לאיים על אוסטרליה. במהלך פעולה זו, שתי אוניות המערכה ערכו סריקות תכופות עבור הכוחות היפניים.
בתחילת 1943, עם הצלחת המערכה באיי שלמה, יצאו כוחות בעלות הברית למתקפה. בפברואר 1943, מרילנד וקולורדו עברו להתבסס בהברידים החדשים, ופעלו מחוץ לאפאט. החום העז שם התגלה כקשה ולא נעים לצוות. לאחר מכן היא עברה לאספיריטו סנטו כדי להגן מפני פלישה יפנית, אבל חום וגשמים עזים הטרידו את המסע הזה. מרילנד וקולורדו בלטו מנמל איי אאור באוגוסט. במהלך שיפוץ של חמישה שבועות במספנה של פרל הארבור, כמה תותחי נ"מ 40 מ"מ (1.6 אינץ') הותקנו על הסיפונים העליונים והתרנים הראשיים כהגנה מפני התקפות אוויר יפניות צפויות בפעולות עתידיות.
קרב טאראווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביציאה מאיי הוואי ב-20 באוקטובר 1943 לדרום האוקיינוס השקט, מרילנד הפכה לאוניית הדגל של הכוח האמפיבי V של האדמירל הארי וו. היל וכוח ההתקפה הדרומי בפלישה לאיי גילברט. כמו כן היו על סיפונה מייג'ור גנרל ג'וליאן סי סמית', מפקד דיוויזיית הנחתים השנייה, וקולונל אוואנס קרלסון, מפקד שודדי קרלסון. מרילנד חזרה לאזור ההיערכות באי אפאט, שם הצטרפה לכוח משימה גדול שהתכונן להתקפה על טאראווה.
הקרב בטאראווה החל ב-20 בנובמבר. בפעולה ההתקפית הראשונה שלה במלחמה, התותחים של מרילנד פתחו באש בשעה 05:00, והרסו סוללת חוף עם חמישה מטחים בנקודה הדרום-מערבית של האי בטיו באטול טאראווה. בשעה 06:00 היא החלה בהפגזת חוף מתוכננת כדי לרכך את ההגנות היפניות לקראת הנחיתה. מרילנד התקרבה לחוף כדי למשוך אש יפנית ולאתר מיקומי ארטילריה, תוך כדי המטרת אש על מיקומי נשק יפניים, תחנות בקרה, פילבוקסים וכל מתקנים יפניים שהיא יכלה לזהות. בשעה 09:00, כאשר כוחות הנחיתה הימיים נתקלו בהתנגדות יפנית כבדה והחלו לספוג נפגעים מאש צולבת, מרילנד סיפקה אש חיפוי כדי לחסל כמה קיני מקלעים יפניים. לאחר מכן החל מטוס התצפית שלה לחפות על התקדמות ההסתערות של הנחתים, כשמרילנד סיפקה תמיכה ארטילרית. המטוס ניזוק וטייס נפצע בפעולה זו.
לאחר שלושה ימים של חיפוי המתקפה באי בטיו, היא עברה לאי אבמאמה כדי לשמור על נחיתות ימיות שם. הנחתים נתקלו בהתנגדות קלה בלבד של 30 חיילים יפנים שם, ושני שבויים הובאו למרילנד. ב-7 בדצמבר, מרילנד עזבה את האי אבמאמה לכיוון פרל הארבור. לאחר עצירת ביניים קצרה שם, מרילנד יצאה לסן פרנסיסקו לתיקונים.
קרב אטול קווג'לין[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרילנד הפליגה מסן פדרו, קליפורניה ב-13 בינואר 1944, ונפגשה עם כוח משימה 53 בנתיבי Lahaina ליומיים של טעינת תחמושת, תדלוק ואספקה לקראת מבצע חדש התומך במערכה באיי מרשל. ב-30 בינואר 1944, היא עברה לתמוך בנחיתות באי רואי, יחד עם סנטה פה, בילוקסי ואינדיאנפוליס, שיצרו את קבוצת התמיכה הצפונית של TF 35.
בשעות השחר של 31 בינואר, החלו הספינות בהפצצה על אטול קווג'לין, מהלכי הפתיחה של קרב קווג'לין. מרילנד השמידה תותחים יפניים נייחים רבים ופילבוקסים. במהלך הקרב היא ירתה כל כך הרבה עד שפיצלה את הקנים בתותחים של צריח מס' 1, והוציאה אותו מכלל פעולה להמשך היום. ב-1 בפברואר, היא המשיכה במתקפה על עמדות יפניות בזמן שכוחות הנחיתה של ארצות הברית התקדמו. היא הפכה לאוניית הדגל של האדמירל קונלי במשך השבועיים הבאים, סיפקה מחדש ותדלקה רבות מהספינות הקטנות יותר במבצע עד שיצאה עם יחידת משימה של נושאות ומשחתות ב-15 בפברואר 1944, בהפלגה למספנת הצי ברמרטון, שם עברה עוד שיפוץ, כשהתותחים שלה הוחלפו.
קרב סאיפאן[עריכת קוד מקור | עריכה]
חודשיים לאחר מכן, מרילנד הפליגה מערבה ב-5 במאי, והצטרפה לכוח משימה 52 לכיוון סאיפאן. תת-אדמירל ריצ'מונד ק. טרנר הקצה ל-TF 52 שלושה ימים כדי לרכך את ההגנות של האי לקראת ההתקפה. הירי החל בשעה 05:45 ב-14 ביוני. TF 52 השמידו במהירות שני תותחי חוף, ואז החלו להפגיז את גארפאן, תוך השמדת מערומי תחמושת, עמדות נשק, סירות קטנות, מיכלי אחסון, תבצורים ומבנים. לאחר מכן הפנתה מרילנד את התותחים שלה לטנפאג, והרסה אותו עד היסוד בהפגזה כבדה. הפלישה החלה ב-15 ביוני, ומרילנד סיפקה תמיכה באש לכוחות הנחיתה.
היפנים ניסו להתמודד עם אוניות המערכה באוויר. ב-18 ביוני, התותחים של האונייה הפילו את המטוס היפני הראשון שלהם, אבל ב-22 ביוני, מפציץ בינוני מיצובישי G4M3 "בטי" טס נמוך מעל גבעות סאיפאן שעדיין התחולל בהן הקרב ומצא את מרילנד ופנסילבניה. המטוס היפני הטיל טורפדו, שפוצץ חור גדול בחרטום הימני של מרילנד. המתקפה גרמה לנפגעים קלים, ותוך 15 דקות היא יצאה לדרך לעבר אניווטוק, ומשם היא יצאה למספנה בפרל הארבור (בשיוט הפוך כל הזמן כדי לא לגרום נזק נוסף לחרטום שלה), בליווי שתי משחתות. שני אנשי צוות נהרגו במתקפה.
במאמץ מסביב לשעון של עובדי המספנה, מרילנד תוקנה תוך 34 ימים, ויצאה ב-13 באוגוסט. לאחר מכן היא יצאה לאיי שלמה עם כוח משימה גדול, ועגנה במפרץ פרוויס מול האי פלורידה למשך שבועיים לפני שהפליגה לאיי פלאו ב-6 בספטמבר. לאחר מכן הצטרפה לקבוצת התמיכה באש המערבית של אדמירל ג'סי ב. אולדנדורף (קבוצת משימה 32.5; TG 32.5). מרילנד ביצעה ירי ראשון ב-12 בספטמבר כדי לחפות על פעולות שליית מוקשים וצוותי הריסה תת-מימיים בפתיחת הקרב על פלליו, מרילנד שוב ביצעה הפגזת חוף שתמכה בנחתות כשהם התקרבו לחופים ב-15 בספטמבר. ארבעה ימים לאחר מכן, קרסה ההתנגדות המאורגנת, ואיפשרה לאוניות התמיכה באש לפרוש לאיי אדמירליטי בסוף החודש.
קרב מפרץ לייטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
_on_speed_trials_in_Puget_Sound,_April_1944_(19-N-65057).jpg)
מרילנד יצאה לכיוון סידלר הארבור, מאנוס, שם היא שובצה לצי השביעי תחת אדמירל קינקייד. הצי יצא לפעולה ב-12 באוקטובר, ומרילנד הצטרפה לקבוצת משימה 77.2, שהייתה כוח הירי והחיפוי לפלישה ללייטה. היא, יחד עם ארבע אוניות מערכה נוספות ומספר רב של סיירות ומשחתות, הפליגו למפרץ לייטה בבוקר 18 באוקטובר. מרילנד תפסה עמדה בין החוף האדום והחוף הלבן והחלה להפגיז אותם לקראת הפלישה, שהחלה בשעה 10:00 ב-20 באוקטובר. לאחר אבטחת החופים במהירות, מרילנד תפסה עמדת זקיף במפרץ לייטה כדי לשמור על החופים מפני התקפת נגד יפנית דרך הים.
במשך הימים הבאים, כוחות יפנים פתחו בהתקפות אוויריות כדי להתמודד עם הפלישה. אלה כללו את השימוש הנרחב הראשון במתקפת ההתאבדות בקמיקזה. מספר ימים לאחר מכן, צוללות אמריקאיות בים סין הדרומי הבחינו בשני כוחות יפניים בהתקרבות: חמש אוניות מערכה הטיטו לעבר מצר סן ברנרדינו, וכוח נוסף של ארבע נושאות מטוסים יפניות בצפון לוזון.
ב-24 באוקטובר, מרילנד, וירג'יניה המערבית, מיסיסיפי, טנסי, קליפורניה ופנסילבניה הפליגו לקצה הדרומי של מפרץ לייטה כדי להגן על מצר סוריגאו עם מספר סיירות, משחתות וסירות PT. בתחילת 25 באוקטובר, במהלך קרב מצר סוריגאו, אוניות המערכה היפניות פוסו וימשירו, עם החיפויים שלהן, הובילו את התקדמות היפנים לתוך המצר. בשעה 03:55 שיגרו האוניות האמריקאיות הממתינות מארב לשתי אוניות המערכה היפניות, כשהן חבטו בהן בטורפדות ובתותחים ראשיים. טורפדות מהמשחתות הטביעו את פוסו. המשך ההתקפות של כוח המשימה הביאו גם לפגיעה בימשירו. כמה מהאוניות היפניות הנותרות ברחו אז לים מינדנאו, רדופות על ידי מטוסי בעלות הברית.
בעקבות הניצחון, מרילנד סיירה בגישות הדרומיות למיצר סוריגאו עד ל-29 באוקטובר; לאחר מכן היא יצאה לאי אדמירליטי לחידוש קצר וחידשה את תפקיד הסיור סביב לייטה ב-16 בנובמבר, תוך הגנה על כוחות הנחיתה מפני המשך התקפות אוויריות יפניות. ב-29 בנובמבר, במהלך מתקפה אווירית יפנית נוספת, מטוס קמיקזה הפתיע ופגע במרילנד. המטוס התרסק לתוך מרילנד בין צריחים מס' 1 ו-2, פילח את המצודה, הסיפון הראשי והמשוריין, וקרע חור בפלדה 4 אינץ', גרם לנזק רב ויצר שריפות. בסך הכל נהרגו במתקפה 31 אנשי צוות ו-30 נפצעו, והמחלקה הרפואית הושמדה אך עדיין תפקדה.
אוניית המערכה המשיכה בסיורים עד שהוחלפה ב-2 בדצמבר, אז הפליגה עם שתי משחתות שניזוקו קשות לתיקון. היא הגיעה לפרל הארבור ב-18 בדצמבר, ותוקנה ושופצה בהרחבה במהלך החודשים הבאים.
קרב אוקינאווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר אימון רענון, מרילנד פנתה למערב האוקיינוס השקט ב-4 במרץ 1945, והגיעה לאוליטי ב-16 במרץ. שם היא הצטרפה לכוח המשימה 54 (TF 54) של הצי החמישי ואדמירל משנה מורטון דייו, שהתכונן לפלישה לאוקינאווה. הצי יצא ב-21 במרץ לכיוון אוקינאווה.
למרילנד הוקצו מטרות בחוף הדרומי של אוקינאווה כדי לתמוך בנחיתת הסחה, שתסיח את דעת הכוחות היפנים מהנחיתה הראשית בחוף המערבי. הכוחות היפניים הגיבו במספר התקפות אוויריות, כאשר שתיים ממשחתות משמר המכ"ם של מרילנד נפגעו על ידי מטוסי קמיקזה, ולוס טבעה. ב-3 באפריל היא הועברה לחופי הפלישה של החוף המערבי כדי לסייע לסיירת מיניאפוליס בהשמדת מספר סוללות חוף. בעקבות הפלישה היבשתית, היא נשארה עם כוח התמיכה מול בולו פוינט וסיפקה תמיכה ארטילרית לכוחות הפולשים.
מרילנד המשיכה בתפקיד התמיכה באש עד 7 באפריל, אז יצאה צפונה כדי ליירט כוח שטח יפני עם TF 54. האוניות היפניות, כולל יאמטו, היו תחת התקפות אוויריות מתמידות של ארצות הברית באותו יום, ומטוסים של כוח המשימה המהיר של נושאות המטוסים המהירות הטביעו שש מתוך 10 האוניות בכוח. בשעת בין ערביים, קמיקזה עמוסה בפצצה של 551 ליברות (250 קילוגרם) התרסקה בחלק העליון של צריח מס' 3 מימין. הפיצוץ חיסל את צריח תותחי ה-20 מ"מ וגרם לשריפה גדולה. תחמושת ה-20 מ"מ ניצתה מהחום, וגרמה לנפגעים נוספים. בסך הכל, נהרגו 10, 37 נפצעו ו-6 נעדרו בעקבות המתקפה הזו. מרילנד נשארה בעמדתה במשך השבוע הבא והמשיכה במשימת התמיכה הארטילרית שלה תוך שספגה כמה התקפות אוויר נוספות. צריח מס' 3, פגום אך שמיש, נותר דומם למשך שארית המשימה הזו.
ב-14 באפריל, מרילנד עזבה את קו הירי באוקינאווה וליוותה כמה אוניות תובלת כוחות שפרשו. הם יצאו דרך איי מריאנה וגואם לפרל הארבור, והיא הגיעה למספנת הצי Puget Sound בברמרטון ב-7 במאי לצורך שיפוץ מקיף. כל תותחי ה-5 אינץ' שלה הוסרו והוחלפו בשישה עשר תותחי 5 אינץ'/38 קליבר בצריחים תאומים חדשים. חימוש הנ"מ הקל חוזק לארבעים תותחי בופורס 40 מ"מ בעשרה צריחים מרובעים ו-36 תותחי אורליקון 20 מ"מ בשמונה עשר צריחים תאומים, אם כי מקור אחר נותן למרילנד 44 תותחי 40 מ"מ באחד עשר צריחים מרובעים ו-44 תותחי 20 מ"מ בעשרים צריחים תאומים וצריח מרובע אחד באותו פרק זמן. מגדל הניווט המשוריין הוסר והוחלף במבנה STS דומה אך קל יותר עם שריון בעובי 1.2 בלבד כדי לפצות על המשקל הנוסף שהושג במהלך השיפוץ הזה. תוספת של 3 אינץ' של STS נוספה מעל מחסני התחמושת, עם 2 אינץ' (51 מ"מ) במקום אחר מעל סיפון המגן, בעוד השריון העליון של הצריח הועלה ל-7 אינץ' (180 מ"מ). הותקנו בליטות נגד טורפדו דו-שכבתיות, שהגדילו את הלוח החופשי המשוריין כדי לפצות על העלייה במשקל. מכ"ם SK-2 הותקן במקום ה-SK הקודם, והסוללה הראשית קיבלה מכ"מים חדשים Mk.13 לבקרת אש. צריח מס' 3 תוקן ומגורי הצוות שופרו. היא השלימה תיקונים באוגוסט, ויצאה למבחנים ולהפלגות אימונים בדיוק כשיפן נכנעה, וסיימה את המלחמה.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרילנד הצטרפה כעת לצי מבצע מרבד קסמים. במהלך החודשים הנותרים של 1945, מרילנד ערכה חמש מסעות בין החוף המערבי לפרל הארבור, והחזירה יותר מ-8,000 חיילים לארצות הברית. כשהגיעה לסיאטל, וושינגטון ב-17 בדצמבר, סיימה מרילנד את תפקידה במבצע מרבד קסמים. היא נכנסה למספנת הצי פוגט סאונד ב-15 באפריל 1946, והוכנסה למילואים לא פעילים ב-16 ביולי. היא הושבתה בברמרטון ב-3 באפריל 1947, ונשארה שם כיחידה של צי העתודה הפסיפי. מרילנד נמכרה לגריטה לחברת Learner מאוקלנד, קליפורניה ב-8 ביולי 1959.
ב-2 ביוני 1961, מושל מרילנד ג'יי מילארד טאוס, הקדיש אנדרטה לזכר מרילנד ואנשיה. אנדרטה זו הבנויה מגרניט וברונזה ומשלבת את פעמון האונייה, ממוקמת בשטח בית המדינה באנאפוליס.
