קלמן, מלך הונגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קלמן, מלך הונגריה
Kálmán magyar király
Coloman (Chronica Hungarorum).jpg
לידה 1070?
סקשפהרוואר, הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 בפברואר 1116
סקשפהרוואר, הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בזילקת סקשפהרוואר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית ארפאד
אב Géza I of Hungary עריכת הנתון בוויקינתונים
אם Sophia עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Stephen II of Hungary
Boris Kalamanos
Sophia
Boris Arpád עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קלמן, מלך הונגריה (בהונגרית: Kálmán, בקרואטית: Coloman, שכינויו היה "קלמן בעל הספר", סקשפהרוואר, סביב 1074 - סקשפהרוואר, 3 בפברואר 1116) היה מלך הונגריה מבית ארפאד משנת 1095, מלך קרואטיה משנת 1102, מלך דלמטיה משנת 1106[1] עד מותו. אביו היה גזה הראשון, מלך הונגריה, בנו של בלה הראשון, מלך הונגריה אמו המלכה סופיה, בתו של הנסיך ארנולף מלימבורג, בלגיה, אשתו הראשונה הייתה הרוזנת הסיציליאנית פליציה מהוטוויל, ואשתו השנייה הייתה הנסיכה רוריק אופמיה מקייב בתו של ולדימיר השני, נסיך קייב.

כבר בחייו הוא נחשב לאחד השליטים המשכילים ביותר באירופה. הוא יועד במקור לקריירה כנסייתית, והגיע לדרגה של כומר בכיר: תחילה הפך לבישוף של אורדיאה, אחר כך לבישוף של אגר. בשל כך נקבע שממשיך דרכו המיועד של לאסלו הראשון (הקדוש) יהיה אחיו של קלמן, הנסיך אלמוש. לבסוף בכל זאת הבישוף קלמן הוכתר למלך. אלמוש שקלמן הרעיף עליו כבוד רב והשפעה רבה ניסה בכל זאת במשך שנים רבות לעלות לכס המלכות בכוח, עד שלקלמן נמאס וציווה לעוור אותו ואת בנו בלה. אחרי קלמן הנסיך אלמוש ובהמשך בנו המלך בלה השני (העיוור) ניסו להשחיר את זכרו של קלמן, אך ללא הצלחה. המדיניות שלו בימי הביניים נחשבה נאורה מאוד, ולכן גם אויביו לא יכלו להכתים לחלוטין את תהילתו. בנוסף, הוא היה פוליטיקאי ומפקד מצטיין, ניצח בקרבות רבים וזכה עבור מלכי הונגריה בכס המלוכה הקרואטי למשך 800 שנה וכן בכס המלכות של דלמטיה. הוא היה אחד המדינאים החזקים והמוערכים ביותר בתולדות הונגריה.

לאחר מותו של קלמן, עלה בנו אישטוואן השני לכס המלכות. על מלכותו הקשו הטענת לכס המלכות על ידי בוריס קלמנוס שנולד אמנם לאשתו של קלמן, אך קלמן לא הכיר בו כבנו בשל ניאוף, לכאורה, של אשתו וכן המלחמה עם האימפריה הביזנטית. אישטוואן מת לבסוף ללא יורש בשנת 1131, והכתר עבר לבלה השני הצאצא של הנסיך אלמוש.

עלייתו לכס המלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתרתו של קלמן בסקשפהרוואר

דודו של קלמן, לאסלו הראשון, ייעד אותו כאמור לכמורה, אך קלמן נמלט תחילה לפולין בעזרת כמה לורדים כדי שלא יקדשו אותו. כאשר המלך רצה להסדיר את מערכת היחסים שלו עם האפיפיור, שהתקררו בגלל פיוסו עם היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הוא קרא לילד הביתה וסימן אותו כממשיך דרכו וכיורש העצר במקום הנסיך אלמוש, שהיה אחיו הצעיר של קלמן ויורש העצר עד אז. מכיוון שמלכי בית ארפאד המאוחרים הגיעו מענף אלמוש, הכרוניקות מציירות תמונה לא נוחה של קלמן, כצולע, מגמגם וגיבן. עם זאת, אין זה סביר כי בישוף או מלך היו יכולים להיות ממש מגמגמים, צולעים, פוזלים וגיבנים; זה היה מונע למנותם לתפקיד הן על ידי כללי הכנסייה והן על ידי הציפיות של הלורדים בני דורם. הוא ככל הנראה לא היה אתלטי כמו אחיו הקשוח, אך שנינותו ואוריינותו הגבוהה באופן יוצא דופן, שבגללו כונה בשם קלמן בעל הספר, הוכיחו עד מהרה את כשירותו.

לאחר מותו של לאסלו הראשון ( 29 ביולי 1095), קלמן הפך למלך הונגריה; בתחילה נראה היה שהוא יחלוק את השלטון עם אחיו אלמוש, שעוד לאסלו מינה אותו למושל קרואטיה הרי קלמן היה צריך לאבטח את הונגריה במסע הצלב הראשון כנגד הכוחות שצעדו דרך הונגריה.

הצלבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשונה במרץ 1096 הורשו האבירים הצרפתיים של "וולטר ללא רכוש" (Walter Sans Avoir) לעבור דרך הונגריה, אך באזור זמון (משנת 1934 חלק מבלגרד) כבר נאלץ קלמן למנוע את השוד של חלק מהאבירים. עם זאת, הוא גם סייע במשלוח מזון לקבוצה השנייה של הצלבנים בהנהגת פטרוס הנזיר מאמיין בצרפת; כוחות אלה הושמדו על ידו כאשר הם תקפו את הכוחות ההונגרים שליוו אותם ליד זמון והרגו 4,000 לוחמים הונגרים. עם זאת, הוא הרשה לכוחות וולקמר וגוטשאלק להיכנס לשטח הונגריה; כוח אחד הובס על ידי כוחות המלך בניטרה בגין שוד, והכוח השני הובס על ידי המלך עצמו ליד מושון.

הרוזן אמיקו מליינינגן כבר לא קיבל אישור להיכנס להונגריה, ולכן הוא הטיל מצור על טירת מושון. גם כאן ניצח המלך. גוטפריד מבויון, (נולד ככל הנראה בשנת 1060, מת ב-18 ביולי 1100, בירושלים היה ממנהיגי מסע הצלב הראשון ושליטה הראשון של ממלכת ירושלים הצלבנית) היה מנהיג הצבא העיקרי שהגיע אז לגבול, ביקש לדעת למה המלך לא נותן לו לעבור, אך הם נפגשו והגיעו להסכמה בישיבה בשופרון. גוטפריד סיפק ערבים כדי להבטיח התנהגות ממושמעת של כוחותיו במהלך המעבר, והוא עצמו ביקר את המלך, שליווה בעצמו את העוברים על ידי צבא הונגרי גדול למדי, וסיפק את הכל לצלבנים העוברים. באמצע נובמבר 1096 הוא נפרד מהם לשלום.

מדיניות חוץ וכיבושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהוא השאיר את הערים הדלמטיות תחת השפעת הרפובליקה של ונציה, הוא לא נתן את התואר נסיך דלמטיה-קרואטיה לדוג'ה, וכדי לבסס את כוחו כרת ברית עם הכוח הימי החדש והעולה, הנורמנים של סיציליה, על ידי נישואים עם פליציה, בתו של הרוזן הסיציליאני רוג'ר הראשון (Roger I of Sicily). בהזמנתו של הדוכס הגדול מקייב, נלחם קלמן נגד דוד איגורביץ' נסיך ולהיניה וכבש את פשמישל. עם זאת, בשנת 1099 הוא הובס קשות בקרב על הוויאר ונאלץ לסגת.

ממלכת הונגריה בסביבות 1090

קלמן כרת ברית גם עם ביזנטיון בשנת 1104, כשהשיא את בתו של לאסלו ( שכבר מת) פירושקה ליוחנן השני קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית בנו הבכור של הקיסר אלכסיוס הראשון. בהסתמך על ברית זו, הוא תקף את דלמטיה בשנת 1105, וזאדר ( זדר ), טראו (טרוגיר), ספלטו ( ספליט ) ורוב האיים נכנעו מרצון לקלמן. לפיכך הוא הבטיח את הממשל העירוני של הערים. הדוג'ה אורדלפו פליארו הדוכס ה-34 של ונציה נאלץ להסתפק ולוותר על התואר של נסיך דלמטיה וקרואטיה. בשנת 1108 הוא כבר נלחם יחד עם צבאו של קלמן והביזנטים בפוליה נגד בוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה.

חשיבותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלמן ביצע רפורמה והקל על חוקי קודמו המלך לאסלו, עונש מוות הופעל בתדירות נמוכה יותר והוא ביטל את ההודאה באשמה באמצעות עינויים. הוא קיבל את ההחלטה על הצליבט וויתר על זכות לאינווסטיטורה (שלאסלו סירב לעשות), אך גם קלמן לא איפשר לבישופים להישבע שבועת וסאל לאפיפיור. הוא חייב את ביצוע טקסי הנישואים רק דרך הכנסייה. כדי לא למנות אנשים חסרי השכלה לתפקידים כנסייתיים הורתה הסינוד באסטרגום לכמרים בעלי התפקידים בכנסייה לדבר זה עם זה לטינית.

כדי למנוע את שקיעת הרכוש והעושר המלכותי, הוא הורה שאחוזות של האצילים יעברו לרשות המלך כשלא יהיה יורש חוקי גבר. במשך תקופה ארוכה הוא הגדיר את השימוש בתארים "נסיך טרנסילבניה" ו"דוכסות קרואטיה". הוא הוציא תקנות לגבי סחר העבדים, לגבי היהודים ולגבי ההגנה על המדינה. בעקבות מסע הצלב הראשון הגיעו יהודים רבים לתוך ממלכת הונגריה והגירה זו אילצה את המלך לחוקק את חוק היהודים של המלך קלמן שהיה הראשון בממלכה.

מידע נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Albert of Aachen: Historia Ierosolimitana—History of the Journey to Jerusalem (Edited and translated by Susan B. Edgington) (2007). Oxford University Press. ISBN 978-0-19-920486-1.
  • Anna Comnena: The Alexiad (Translated by E. R. A. Sewter) (1969). Penguin Books. ISBN 978-0-14-044958-7.
  • Archdeacon Thomas of Split: History of the Bishops of Salona and Split (Latin text by Olga Perić; edited, translated and annotated by Damir Karbić, Mirjana Matijević Sokol, and James Ross Sweeney) (2006). CEU Press. ISBN 963-7326-59-6.
  • Cosmas of Prague: The Chronicle of the Czechs (Translated with an introduction and notes by Lisa Wolverton) (2009). The Catholic University of America Press. ISBN 978-0-8132-1570-9.
  • Master Roger's Epistle to the Sorrowful Lament upon the Destruction of the Kingdom of Hungary by the Tatars (Translated and Annotated by János M. Bak and Martyn Rady) (2010). In: Rady, Martyn; Veszprémy, László; Bak, János M. (2010); Anonymus and Master Roger; CEU Press; ISBN 978-963-9776-95-1.
  • Simon of Kéza: The Deeds of the Hungarians (Edited and translated by László Veszprémy and Frank Schaer with a study by Jenő Szűcs) (1999). CEU Press. ISBN 963-9116-31-9.
  • The Deeds of God through the Franks—Gesta Dei per Francos, Guibert de Nogent (Translated by Robert Levine) (1997). The Boydell Press. ISBN 978-0-85115-693-4.
  • The Deeds of the Princes of the Poles (Translated and annotated by Paul W. Knoll and Frank Schaer with a preface by Thomas N. Bisson) (2003). CEU Press. ISBN 963-9241-40-7.
  • The Hungarian Illuminated Chronicle: Chronica de Gestis Hungarorum (Edited by Dezső Dercsényi) (1970). Corvina, Taplinger Publishing. ISBN 0-8008-4015-1.
  • "The Laws of King Coloman (1095–1116)". In The Laws of the Medieval Kingdom of Hungary, 1000–1301 (Translated and Edited by János M. Bak, György Bónis, James Ross Sweeney with an essay on previous editions by Andor Czizmadia, Second revised edition, In collaboration with Leslie S. Domonkos) (1999). Charles Schlacks, Jr. Publishers. pp. 23–31. ISBN 1-884445-29-2. OCLC 495379882. OCLC 248424393. LCCN 89-10492. OL 12153527M. (ISBN may be misprinted in the book as 88445-29-2).
  • "The letters of Henry IV: Henry thanks Duke Almus for his support and promises him a reward" (2000). In Imperial Lives & Letters of the Eleventh Century (Translated by Theodor E. Mommsen and Karl F. Morrison, with a historical introduction and new suggested readings by Karl F. Morrison, edited by Robert L. Benson). Columbia University Press. pp. 52–100. ISBN 978-0-231-12121-7.
  • The Russian Primary Chronicle: Laurentian Text (Translated and edited by Samuel Hazzard Cross and Olgerd P. Sherbowitz-Wetzor) (1953). Medieval Academy of America. ISBN 978-0-915651-32-0.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קלמן, מלך הונגריה בוויקישיתוף

אנציקלופדיה בריטניקה. Coloman

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]