זמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זֶמוּן
Земун
Grb-zemun.jpg
סמל זמון
Zastava Zemuna border.png
דגל זמון
Zemun panoramic view.jpg
תמונה פנורמית של זמון
מדינה סרביהסרביה  סרביה
מחוז בלגרד
ראש העיר דיאן מאטיץ'
תאריך ייסוד המאה ה-1
שטח 153.56 קמ"ר
גובה 82 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 157,363 (2011)
 ‑ במטרופולין 168,170 (2011)
קואורדינטות 44°51′N 20°24′E / 44.850°N 20.400°E / 44.850; 20.400
אזור זמן UTC +1
http://www.zemun.rs/cms
בית הכנסת בזמון

זֶמוּןסרבית: Земун, בגרמנית: זֶמְלִין (Semlin)) היא אחת מ-17 הרשויות המקומיות המרכיבות את מחוז בלגרד, אשר מרכזו בלגרד בירת סרביה. עד 1934 הייתה זמון עיר בפני עצמה ואז סופחה לשטחי בלגרד רבתי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתביו של פליניוס הזקן מאוזכר היישוב הרומי טָאוּרוּנוּם אשר הוקם בראשית המאה ה-1 ומצוי בסמוך ליישוב המודרני. טאורונום מופיע גם במפת פויטינגר. במהלך המאה ה-5 הוחרב היישוב על ידי ההונים ונזנח. בשלהי המאה ה-8 נכבש האזור על ידי האימפריה הפרנקית ובמקום הוקם יישוב. בראשית המאה ה-9 נכבש השטח על ידי הממלכה הבולגרית הראשונה ולראשונה מופיע בכתובים השם זמלין כשמו של היישוב. בשלהי המאה ה-9 השתלט על זמלין צבא ממלכת הונגריה.

החל מראשית המאה ה-11 ועד אמצע המאה ה-12 הפכה העיר לשדה קרב בין ההונגרים, הביזאנטים והצלבנים ונחרבה מספר פעמים. בהמשך, לאחר תקופה קצרה של שלטון מונגולי שלטו על היישוב לפרקים ההונגרים והסרבים. ב-1453, נכבשה העיר על ידי האימפריה העות'מאנית והעות'מאנים שלטו על העיר עד 1717 עת נכבשה על ידי הנסיך אויגן מסבויה מפקד צבא ממלכת הבסבורג. בהמשך נשלט האזור על ידי האימפריה האוסטרית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה זמון על ידי צבא ממלכת סרביה ולאחריה נכללה בשטחי ממלכת יוגוסלביה. ב-1934 הוכללה זמון בשטח השיפוט של בלגרד רבתי.

ב-12 באפריל 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה זמון על ידי הוורמאכט ובהמשך צורפה למדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה. ב-22 באוקטובר 1944 שוחררה העיר על ידי כוחות הצבא האדום והפרטיזנים של טיטו. לאחר המלחמה נכללה זמון בשטח יוגוסלביה ולאחר התפרקות יוגוסלביה, בשטח סרביה.

הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית הראשונה של המאה ה-18, התיר קרל ה-6, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ליהודים ממוראביה להתיישב בזמון. בהמשך, הגיעו לעיר פליטים יהודים מבלגרד בשל הקרבות בין האוסטרים לעות'מאנים. ב-1746 הכירו השלטונות ההבסבורגים רשמית בקהילה היהודית הקטנה שהתגוררה בזמון ובניה חויבו בתשלום מס שני של 100 פלורינים למשפחה. תיעוד מפנקסי הקהילה קיים מ-1782.

לקראת סוף המאה ה-18 הגיעו מהגרים נוספים מבוהמיה והקהילה התגוררה בעיר התחתית של זמון ברחוב אשר בחלוף הזמן כונה "רחוב היהודים". לקהילה הוקצתה חלקה בבית העלמין הישן וב-1802 חלקה בסמוך לבית העלמין הקתולי "החדש". המצבה הקדומה ביותר בבית העלמין הישן היא מ-1740. ב-1813 הוקם בזמון תלמוד תורה ונוסדה חברה קדישא. במועד זה היו בעיר שתי קהילות אשכנזית גדולה וספרדית קטנה. מ-1825 ועד 1874 כיהן כרב הראשי של יהודי העיר יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות. סבו של בנימין זאב הרצל שמעון לייב, וסבתו רבקה התגוררו בעיר במחצית השנייה של המאה ה-19.

ב-1850 הוקם בית הכנסת האשכנזי המרכזי(גר') וב-1867 בית הכנסת הספרדי. בין 1909 ל-1927 כיהן ד"ר הינקו אורבך כרב הראשי ליהודי העיר. בעיר פעל בית ספר יסודי יהודי ובו למדו כ-100 תלמידים, מקצתם מהאוכלוסייה הכללית. לאחר מלחמת העולם הראשונה התגברה הפעילות הציונית בזמון ובבחירות שנערכו ביולי 1919 להנהגת הקהילה זכו הציונים לרוב. כלכלת הקהילה נסמכה על מסחר ותעשייה בתחום הטקסטיל ועיבוד העץ.

ב-1941, לאחר כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה החלו רדיפות יהודים. בסמוך לזמון הוקם מחנה הריכוז סיימישטה והוא מוכר בספרות המחקרית גם כ"מחנה זֶמְלִין" (בגרמנית: Lager Semlin).[1] באביב 1942 בוצעה אקציה בעיר ובני הקהילה הובלו למחנה הריכוז טניה הסמוך לאוסייק. במהלך יולי ואוגוסט 1942 גורשו יהודי זמון למחנות ההשמדה יאסנובאץ וסטארה גרדישקה. מעריכים שכ-500 מיהודי זמון נרצחו בשואה. לאחר מלחמת העולם השנייה שבו שרידי הקהילה לזמון וחודשה הפעילות הקהילתית. ב-1969 התגוררו בעיר 136 יהודים.[2]

ב-1962, הופקע בית הכנסת האשכנזי הממוקם ברחוב ע"ש יהודה חי אלקלעי מידי הקהילה על ידי הרשות המקומית ובמקום פועלים בית ספר ומסעדה. מ-2005 מנסה הקהילה היהודית לרכוש את המבנה מחדש.[3]

רבני העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמותיהם של חלק מרבני העיר ומורי ההוראה בה, במאות השנים האחרונות, השתמרו בעיתונות התקופה ובספרי השו"ת, מהם[4]: רבי יעקב גליביץ (פעל בעיר בסביבות 1785)[5]; רבי ברוך בן שמואל זנוויל סג"ל מלייפניק (מכונה גם ר' ברוך לייפניקר), מחבר "זרע שמואל" (פעל בעיר בשנים שלפני 1795)[6]; רבי יהודה אלקלעי (מ-1825 ועד 1874), שבזמן כהונתו שימש כמורה הוראה בעיר הרב שמואל וולף בן מרדכי אסאד, תלמידו של החתם סופר; ד"ר הינקו אורבך (בין 1909 ל-1927).

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זמון בוויקישיתוף
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית הכנסת בזמון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מחנות ההשמדה, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמוד 315.
  2. ^ הקהילה היהודית בזמון, בתוך: צבי לוקר (עורך), פנקס הקהילות - יוגוסלאוויה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1988, עמודים 156-153.
  3. ^ Bringing The Zemun Synagogue Back, באתר joz.rs אוחזר ב-9 בספטמבר 2014 (באנגלית).
  4. ^ יש המזכירים את רבה הראשון של הקהילה היהודית בעיר, בשם רבי יהודה ירוחם (שם משפחתו היה אשכנזי). שד"ר מירושלים בשם זה שישב בזמון, מוזכר לגנאי אצל אברהם אליהו הרכבי, חדשים גם ישנים, עמ' 80, במכתב שעיקרו הזמת השמועה שנפוצה באירופה על ידי גבאי צדקה אחר, שלפיה גבאי כוללות הספרדים בירושלים מקפחים את העניים ממוצא אשכנזי: "תמהים אנחנו על... פרנסי ומנהיגי ורבני העיירות הגדולות שבערי אשכנז, איך לא זכרו ונשכח מלבם את אשר נהיתה וכבר פעל ועשה כזאת הר' יהודה ירוחם נע' [?] זה עשרים שנה [התקי"ב 1752], אשר עלה בהקב"ץ ופנה לסובב וקבץ ממון רב מכל המקומות ההם וילך וישב לו בקצה הגבול בזימילין יע"א ואכל ושבע ודשן כאשר כל זה נודע ומפורסם". ייתכן ושימש בקהילת זמון כרב, אך אפשר ואזכורו של רב זה בזמלין, הטעה את כותבי קורות הקהילה באתר איחוד הקהילות היהודיות בסרביה. להרחבה אודות שד"ר-נוכל זה, ראו: אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, ירושלים, תשי"א. עמ' 525-527.
  5. ^ יעקב גליביץ, ‏עטרת שלמה, ברנו, תקמ"ח, באתר HebrewBooks
  6. ^ ברוך בן שמואל זנויל, ‏זרע שמואל, וינה: אנטון שמיד, תקנ"ו, באתר HebrewBooks