קרב הרוזבאד
 | ||||||||||||||||||
| "הקרב על נחל הרוזבאד", 1876 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מערכת בלק הילס | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 17 ביוני 1876 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הקרב על נחל הפוודר | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב ליטל ביגהורן | |||||||||||||||||
| מקום | מחוז ביגהורן, מונטנה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
45°13′23″N 106°59′52″W / 45.223055555556°N 106.99777777778°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לאינדיאנים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב הרוזבאד (או הקרב על נחל הרוזבאד; באנגלית: Battle of the Rosebud או Battle of Rosebud Creek) הוא קרב שהתרחש בתאריך 17 ביוני 1876, בטריטוריית מונטנה. בקרב נלחמו אינדיאנים משבטי הלקוטה סו (Lakota Sioux) והשאיין כנגד כוחות של צבא ארצות הברית ובעלי בריתם משבטי הקרו (Crow) ומשבטי השושוני (Shoshone). הקרב היה חלק ממערכת בלק הילס.
מערכה זו היתה חלק ממאבק עגום של לוחמה ממושכת ואכזרית, שנבעה מניהול כושל, תאוות בצע ושחיתות בחברות ובממשל האמריקאי. הנשיא הייז הודה ב-1887 "רבות ממלחמות האינדיאנים שלנו, אם לא רובן, נובעות מהפרת הבטחות ומעוולות מצידנו"[1]
בני שבט השאיין קראו לקרב "הקרב שבו הנערה הצילה את אחיה" על שם התקרית שבה הצילה האינדיאנית שכונתה "אשת דרך עגל באפלו"[2] את אחיה הפצוע. מתקפתו של גנרל ג'ורג' קרוק (אנ') נהדפה על ידי האינדיאנים שהובלו בידי קרייזי הורס. גנרל קרוק עצר את מתקפתו וחיכה לתגבורת לפני שחזר לקרב באוגוסט.
רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ניצחונם במלחמת ענן אדום (אנ') ועם חתימת הסכמי פורט לרמי (אנ'), הוקצו לשבטי הלקוטה ולבני בריתם הצפוניים השאיין שמורה הכוללת את הגבעות השחורות, את טריטוריית דקוטה ושטח גדול נוסף של "טריטוריה בלתי מוסדרת" (טריטוריה גדולה בלתי מיושבת שהפכה בעתיד למדינות מונטנה וויומינג). אזורים אלו הוגדרו לשימושם הבלעדי של האינדיאנים, והכניסה אליהם נאסרה על אנשים שאינם אינדיאנים (למעט פקידי ממשל של ארה"ב).[3]
השקט נשמר עד שבשנת 1874 התגלה זהב בגבעות השחורות. חברות לכריית זהב פתחו במאמצים להשתלט על איזורים אלו. ממשלת ארה"ב ניסתה לקנות את הגבעות השחורות מהאינדיאנים, והורתה לשבטי לקוטה ושאיין להגיע לסוכנויות האחראיות על השמורה עד ה-31 בינואר 1876 כדי לנהל משא ומתן על המכירה. כאשר חלף המועד האחרון של 31 בינואר, ממשלת ארה"ב אילצה את קרייזי הורס, את פר רובץ ואת שבטיהם לפנות את האיזור. משלחת צבאית ראשונה נשלחה נגד האינדיאנים כדי לבצע את הפינוי במרץ 1876, הסתיימה בקרב נהר פאוודר (אנ') ונחלה כישלון.
ביוני 1876 חידש צבא ארה"ב את הקרב עם פלישה משולשת למדינת נהר ביגהורן ונהר פאוודר (אנ'). קולונל ג'ון גיבון הוביל כוח ממערב; הגנרל אלפרד טרי (עם לוטננט קולונל ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר) הגיע ממזרח; והגנרל ג'ורג' קרוק התקדם צפונה מפורט פטרמן, ליד דאגלס של ימינו, וויומינג. מטרת הטורים המתכנסים הייתה למצוא את האינדיאנים ולכפות עליהם להתכנס רק לשמורה המצומצמת שהוקצתה להם. הכוח של קרוק, שנקרא משלחת ביגהורן וילוסטון, כלל 993 חיילי רגלים ופרשים רכובים על פרדים, 197 תומכי לחימה אזרחיים, 65 כורים ממונטנה, שלושה סיירים וחמישה עיתונאים.[4] הסייר הראשי המוערך של קרוק היה פרנק גרוארד. בין חברי הצוות היתה גם קלמיטי ג'יין, מחופשת לגבר.[5]
קרוק עזב את פורט פטרמן באמצעות שביל בוזמן הנטוש שהוביל לזירות קרב רבות במהלך מלחמת ענן אדום (Red Cloud's War (אנ')) עשר שנים קודם לכן. כוחו הגיע לנהר הלשון (Tongue River) (אנ') ליד שרידן, וויומינג, ב-8 ביוני. קרייזי הורס הזהיר שהוא יילחם אם "שלושה כוכבים" [קרוק] יחצה את הלשון וב-9 ביוני האינדיאנים פתחו במתקפה מטווח רחוק, ירו לתוך המחנה ופצעו שני גברים. קרוק ואנשיו המתינו ליד נהר הלשון מספר ימים ללוחמי שבטי הקרו והשושוני שיצטרפו לצבאו. 175 לוחמי קרו ו-86 שושוני הופיעו ב-14 ביוני עם פרנק גרואר. הם בירכו על ההזדמנות להכות את אויביהם הישנים למרות שהזהירו את קרוק שהלקוטה והשאיין "רבים כמו דשא". השושוני והקרו היו חמושים היטב.[6] קרוק זכה במוניטין שלו כלוחם אינדיאני "המשתמש באינדיאנים כדי לתפוס אינדיאנים" ולוחמי קרו ושושוני היו חשובים לו.[7]
ב-16 ביוני, כשהוא משאיר מאחור את הציוד בעגלות וברכבת עם רוב האזרחים כשומרים, קרוק והחיילים, עם הקרו ושושוני בראשם, התקדמו צפונה אל מעבר לנהר הלשון אל שפת המים של נחל רוזבאד כדי לחפש ולתקוף את הלקוטה והשאיין. כל חייל נשא ציוד לארבעה ימים ו-100 כדורים של תחמושת.[8] כוונתו של קרוק להתקדם בצעדה שקטה סוכלה כאשר הקרו ושושוני נתקלו בעדר ביזונים וירו ברבים מהם. קרוק צפה שבקרוב ימצא כפר אינדיאני גדול בנחל רוזבאד אותו יוכל לתקוף, אך הכפר האינדיאני היה ב-Ash Creek, ממערב לנחל רוזבאד. קרוק גם לא העריך את הנחישות של אויביו. הוא העריך שהאינדיאנים יפעלו בטקטיקות הרגילות של מפגשי פגע-וברח ומארבים, לא בקרב של ממש.[9]
הכוח האינדיאני, שכלל כמעט 1,000 איש, יצא מהכפר ב-16 ביוני באישון לילה כדי לחפש את החיילים על הרוזבאד. הם רכבו כל הלילה, הניחו לסוסיהם לנוח במשך מספר שעות, ואז המשיכו ויצרו קשר עם הצופים של קרוק בערך בשעה 8:30 בבוקר, 17 ביוני.[10]
ההתקפה על הרוזבאד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-17 ביוני 1876 צעדו הכוחות של קרוק צפונה לאורך המזלג הדרומי של נהר הרוזבאד. אווירת החג ששררה מאז שהגיעו האינדיאנים לתמוך בצבא הלבן ב-15 ביוני התפוגגה לפתע. החיילים, במיוחד אנשי חיל הרגלים הרוכבים על פרדות היו עייפים מההשכמה המוקדמת בשעה 03:00 ומצעידה בת 56 ק"מ. בשעה 8 בבוקר עצר קרוק כדי לאפשר מנוחה ללוחמיו ולפרדות. למרות שנמצא עמוק בשטח עוין, קרוק לא ערך את כוחותיו להגנה. חייליו עצרו באותו מבנה שבו צעדו. צופי קרו ושושוני נותרו ערניים בזמן שהחיילים נחו. חיילים במחנה החלו לשמוע יריות שהגיעו מהעמדות בהם הוצבו הקרו ושושוני, צפונית להם, אך תחילה חשבו שאלו יריות בעדרי תאו. כאשר עוצמת האש התגברה, שני לוחמי קרו מיהרו אל מקום המנוחה של הצבא בצעקות, "לקוטה, לקוטה!"[11] עד שעה 08:30, הסיו והצ'יין תקפו את בעלי בריתו האינדיאנים של קרוק על התוואי השולט מצפון לכוח הראשי. כיוון שלחמו נגד כוח עודף, הקרו ושושוני נסוגו חזרה לעבר המחנה, אך נסיגתם נתנה לקרוק זמן לפרוס את כוחותיו.[12]
הקרב שהתפתח נמשך שש שעות וכלל פעולות התקפיות ונסיגות לחלופין של קרוק ושל קרייזי הורס. שני הכוחות התפרסו על פני חזית ברוחב שלושה מיילים. הלאקוטה והצ'יין התחלקו למספר קבוצות וכך גם החיילים בשלבי הקרב השונים. החיילים הצליחו להדוף התקפות של האינדיאנים ולאלץ אותם לסגת, אך לא הצליחו לתפוס אותם ולהשמידם.[13]
קרוק כיוון בתחילה את כוחותיו לכיבוש התוואי השולט מצפון ומדרום לנהר הרוזבאד. הוא הורה לקפטן ואן ולייט עם פרשים מחיל הפרשים השלישי לכבוש את המתחם הגבוה שמדרום לנהר כדי למנוע התקפה אינדיאנית מכיוון זה. בצפון, הכוחות של מייג'ור צ'יימברס עם שתי פלוגות מגדוד החי"ר הרביעי ושלוש פלוגות של גדוד החי"ר התשיעי. יחד עם קפטן נויס ושלושה כוחות של גדוד הפרשים השני הם יצרו קו מוצק והתקדמו לעבר הלאקוטה. התקדמותם הייתה איטית עקב אש אגפית של אינדיאנים שכבשו את הקרקע הגבוהה מצפון-מזרח.[דרוש מקור]
כדי להאיץ את ההתקדמות, קרוק הורה לקפטן אנסון מילס, שפיקד על שישה כוחות של גדוד הפרשים השלישי, להסתער על הלקוטה. האינדיאנים נסוגו לאורך קו הרכס. מילס ארגן מחדש במהירות שלושה כוחות והוביל התקפה נוספת, מה שגרם לנסיגת האינדיאנים לצפון-מערב אל הגבעה הבאה. כאשר התכונן לגרש את האינדיאנים משם, מילס קיבל פקודות מקרוק להפסיק את ההתקדמות ולתפוס עמדות הגנה. צ'יימברס ונויס הובילו את כוחותיהם קדימה כדי לתמוך בו ותוך דקות הצטרפו למילס על גבי הרכס. קרוק, שאליו הצטרפו תומכי הלחימה והכורים, כבשו גבעה שהם כינו "גבעת קרוק". המטה שלו הוקם שם בערך בשעה 09:30 וקרוק שקל את צעדיו הבאים.[14]
במהלך התקדמותו של מילס התרחש האירוע שקבע את השם האינדיאני של הקרב על הצ'יין. סוסו של לוחם צ'יין נורה, בעודו נמלט רגלית מחייליו המתקדמים של מילס, אחותו של הלוחם, ששמה "אשת דרך עגל הביזון" (מוצימיונה) קפצה על סוסה, דהרה וחילצה את אחיה מהקרב והשניים נמלטו בהצלחה. מילס התרשם מהאינדיאנים הרוחשים בחזיתו. "הם היו חיילי הפרשים הטובים ביותר עלי אדמות. כשהם הסתערו לעברנו הם חשפו מעט מעצמם, כשהם תלויים עם זרוע אחת על צוואר הסוס ורגל אחת על גבו, משליכים חנית ויורים מתחת לצוואר הסוסים, כך שלא היה חלק חשוב מהאויב שאליו יכולנו לכוון". [15]
הכוחות של קרוק אבטחו את השטח המרכזי אך גרמו נזק מועט לאינדיאנים. התקיפות פיזרו את האינדיאנים אך הם לא עזבו את המרחב. לאחר שנסוגו לאחור, הלאקוטה והצ'יין המשיכו לירות ממרחק ותקפו מספר פעמים בקבוצות קטנות. כשהחיילים תקפו אותם, מיהרו הלוחמים לסגת על סוסיהם המהירים. קרוק הבין שהתקפות אלו שלו אינן יעילות.[דרוש מקור]
קרוק האמין בטעות שהעקשנות הבלתי רגילה של הלקוטה והצ'יין מבוססת על הגנה על משפחותיהם בכפר סמוך. הוא הורה לקפטנים מילס ונוייס להסיג את הפרשים שלהם מהקרקע הגבוהה בגבעת קרוק ולנוע מזרחה כדי לעקוב אחרי הרוזבאד צפונה ולמצוא את הכפר החשוד. הוא קרא לגדוד של ואן ולייט מהצד הדרומי של הרוזבאד כדי לתגבר אותו על גבעת קרוק. בעוד מילס ונויס עשו את דרכם במעלה הרוזבאד בחיפוש אחר כפר שלא היה קיים, מצבו של לוטננט קולונל וויליאם בי רויאל החמיר. רויאל רדף אחרי האינדיאנים שתקפו את מחנהו של קרוק עם שש פלוגות פרשים. רויאל התקדם במהירות לאורך קו הרכס לכיוון צפון מערב עד לנקודה במרחק של כקילומטר אחד מקרוק המופרדת על ידי העמק של Kolmarr Creek. הלקוטה והצ'יין הרחיקו את המאמץ העיקרי שלהם מקרוק וריכזו את התקפותיהם על רויאל, והוא היה בסכנת ניתוק מקרוק. כשנוכח בסכנה, שלח קרוק פקודות לרויאל לסגת לגבעת קרוק. רויאל שלח רק פלוגה אחת להצטרף לקרוק, וטען לאחר מכן כי כוחותיו היו מעורבים מדי בקרב ולא יכלו לסגת.[16]
מצבו של רויאל המשיך להחמיר, והוא ניסה לסגת עם כל פיקודו על פני קולמר קריק, אך האש של האינדיאנים הייתה כבדה מדי. לאחר מכן, הוא החל לסגת לכיוון דרום מזרח לאורך קו הרכס. קבוצה גדולה של סיו וצ'יין נפרדה מהקרב נגד כוחותיו העיקריים של קרוק, הסתערה באומץ במורד העמק של קולמר קריק, והתקדמה עד לרוזבאד. כאשר קפטן גיא ו' הנרי נפצע, חייליו החלו להיכנס לפאניקה, אך הקרו ושושוני הגיעו והסיגו את הלקוטה והצ'יין בחזרה. קרוק גם שלח שתי פלוגות חי"ר לכבוש גבעה סמוכה כדי לסייע לרויאל באש רובים ארוכת טווח, ששמרה על הלקוטה והצ'יין במרחק מהם. הלקוטה והצ'יין לא ניסו התקפה רצינית על חיל הרגלים, מחמת הטווח הקצר יותר של הרובים שלהם בהשוואה לקרבינים שנשאו הפרשים. הקרו, השושוני ושתי פלוגות החי"ר הצילו כנראה את הפיקוד של רויאל מהשמדה.[17]
בערך בשעה 11:30 המשיך רויאל בנסיגתו לכיוון דרום מזרח והשתלט על עמדת הגנה חדשה. הוא היה תחת התקפה משלושה צדדים. מהמפקדה שלו, קרוק הבין שרויאל זקוק לעזרה שרק הכוח של מילס, שיורד ברוזבאד קריק במרחק שניים או שלושה מיילים משם, יכול לספק. קרוק שלח פקודות למילס והורה לו לפנות מערבה ולתקוף מאחור את האינדיאנים הלוחצים על רויאל.[דרוש מקור]
בסביבות השעה 12:30החל רויאל בנסיגה נוספת לתוך הגיא של Kollmar. חיל הפרשים שלו התכונן לרכוב תוך כדי ירי מיסוך כדי להגיע לביטחון היחסי של עמדתו הראשית של קרוק. כשהפרשים האמריקנים החלו לנוע, סיירי קרו ושושוני תקפו את הרודפים משבטי לאקוטה וצ'יין והפיגו במידה רבה את הלחץ על אנשיו של רויאל. שתי פלוגות החי"ר סיפקו אש כיסוי מהצד הצפון מזרחי של הגיא. הפיקוד של רויאל ספג את רוב ההרוגים של ארה"ב במהלך הקרב.[18]
מילס הגיע מאוחר מדי לאגף את הלאקוטה והצ'יין וכדי לסייע בנסיגתו של רויאל, אך הופעתו הבלתי צפויה גרמה ללקוטה ולצ'יין לנתק מגע ולפרוש משדה הקרב. הפרשים רדפו אחרי האינדיאנים, אך עד מהרה ויתרו על המרדף. קרב הרוזבאד הסתיים בערך בשעה 2:30 אחר הצהריים, כששני הצדדים ניתקו מגע ונסוגו.[דרוש מקור]
סיכום הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי אמות המידה של פשיטות הפגע וברח הרגילות של האינדיאנים במישורים, הקרב על הרוזבאד היה קרב ארוך ועקוב מדם. הלאקוטה והשאיין נלחמו בהתמדה והפגינו נכונות להיפגע בלי לסגת. פעולת העיכוב של בעלי בריתו האינדיאנים של קרוק בשלבים המוקדמים של הקרב הצילה את פיקודיו מהתקפת פתע הרסנית. התערבותם של סיירי הקרו והשושוני לאורך הקרב הייתה מכרעת למניעת אסון עבור קרוק.[19]
קרוק טען לניצחון מתוקף כיבוש שדה הקרב בסופו של יום, אך מעשיו סותרים את טענתו. מודאג מהפצועים וממחסור באספקה, נסוג קרוק למחנה שלו ב-Goose Creek, ליד שרידן, ויומינג, ונשאר שם ללא תנועה במשך שבעה שבועות בהמתנה לתגבורת.[20] הוא לא ישחק שום תפקיד בקרב על הביגהורן הקטן שמונה ימים לאחר מכן. בעלי בריתו, הקרו והשושוני, עזבו את הצבא לבתיהם זמן קצר לאחר הקרב. הלאקוטה והשאיין חזרו לשדה הקרב לאחר עזיבתו של קרוק וערמו סלעים במיקום של אירועי מפתח בקרב. חלק מערימות הסלע שבנו עדיין נמצאות שם.[21]
מטרת צבא ארה"ב בקרב זה היתה לגרש את שבטי הלאקוטה והשאיין מהאיזור ולאפשר גישה לכורים למרבצי הזהב. מטרה זו לא הושגה והצבא נסוג. לתוצאות הקרב היו השפעות על קרב ליטל ביגהורן. הקרב על נחל הרוזבאד היה חלק מהאסטרטגיה הכוללת של צבא ארצות הברית באיזור. כשבוע לאחר הקרב ברוזבאד, יצא ג'ורג' קסטר עם רגימנט הפרשים השביעי למתקפה על האינדיאנים באזור נהר הליטל ביגהורן בלי לדעת שגנרל קרוק נהדף.
קרב זה זה היה רק אפיזודה במלחמה הכוללת של צבא ארה"ב בילידים האינדיאנים. בקרבות הבאים הצבא עתיד לתקוף עם כוחות גדולים יותר, תוך שימוש בכלים ואמצעים צבאיים מתקדמים יותר. זו היתה מלחמה כוללת חד-צדדית, שהשאירה את חותמה על האוכלוסיות המקומיות ותרבותם, ושינתה את המציאות הדמוגרפית בצורה בלתי הפיכה.
אתר היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר הקרב נשמר בפארק הלאומי רוזבאד באטלפילד במחוז ביג הורן, מונטנה . האתר נרשם במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בשנת 1972 והוגדר כנקודת ציון היסטורית לאומית בשנת 2008.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
התהלוכה המסורתית של שבט הקרו[22]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ סמיואל אליוט מוריסון, המרי סטיל קומאג'ר, ויליאם לכטנברג, תרגום: אמיר אורן, ההיסטוריה של ארצות הברית, תל-אביב: זמורה ביתן, 1983
- ^ Page 290, Dee Brown, Bury My Heart at Wounded Knee, Henry Holt (1991), Trade paperback, 488 pages, מסת"ב 0-8050-1730-5
- ^ "Battle of the Rosebud: Cheyenne & Lakota Stop General Crook". NewsInHistory.com. 2012-11-07. אורכב מ-המקור ב-7 בנובמבר 2012. נבדק ב-2015-10-28.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Wiles, Jr. Richard I. "The Battle of the Rosebud: Crook's Campaign on 1876" Fort Leavenworth:US Army Command and General Staff College, 1993, p. 49
- ^ Porter, Joseph C. Paper Medicine Man: John Gregory Bourke and his American West Norman: University of Oklahoma Press, 1986, pp. 38–39
- ^ Porter, pp. 39–41
- ^ Wiles, Jr., p. 49
- ^ Porter, p. 41
- ^ Wiles, pp. 72–73
- ^ Greene, Jerome A. Lakota and Cheyenne: Indian Views of the Great Sioux War, 1876–1877 Norman: University of Oklahoma Press, pp. 17–19
- ^ Vaughn 1956, p. 50.
- ^ Collins, Jr., Charles D. Atlas of the Sioux Wars, Second Edition.
- ^ Collins, Map 22
- ^ Collins, Jr., Map 20
- ^ Sarf, Wayne Michael The Little Bighorn Campaign Conshohocken, PA: Combined Books, 1993, p. 98
- ^ Collins, Jr., Map 20, 21
- ^ Vaughn, J.W. Indian Fights: New Facts on Seven Encounters Norman: University of Oklahoma Press, 1966, pp. 136, 139, 143
- ^ Collins, Map 23
- ^ Vaughn, p. 139
- ^ Collins, Map 23
- ^ Vaughn, p. 141
- ^ נטע אלוני, התהלוכה המסורתית של שבט הCrow, באתר Tanka 2020, 2021-03-26
