הפארק הלאומי גליישר
 | |||||||||
| דרך "הולכים-אל-השמש" (מצד ימין), כפי שהיא נראית מעל עמק מקדונלד | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| תאריך הקמה | 11 במאי 1910 | ||||||||
| מבקרים בשנה | 3,305,512[2] (נכון ל־2017) | ||||||||
| גוף מנהל | שירות הפארקים הלאומיים | ||||||||
| נתונים ומידות | |||||||||
| שטח | 4,101[1] קמ"ר | ||||||||
| גובה ממוצע |
1,837 מ'  | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה | מונטנה, ארצות הברית | ||||||||
| מיקום |
מחוז פלטהד, מחוז גליישר | ||||||||
| קואורדינטות | 48°48′0″N 114°00′0″W / 48.80000°N 114.00000°W | ||||||||
| www.nps.gov/glac Glacier National Park | |||||||||
 | |||||||||
  | |||||||||
הפארק הלאומי גליישר (באנגלית: Glacier National Park) הוא פארק לאומי השוכן במדינת מונטנה שבארצות הברית, וגובל בפרובינציות הקנדיות אלברטה וקולומביה הבריטית. בפארק שני רכסי הרים, הנחשבים לעיתים כהמשך החלק הדרומי של הרי הרוקי הקנדיים, מאות אגמים בגדלים שונים, למעלה מאלף מינים שונים של צמחים ומאות מיני בעלי חיים. מערכת אקולוגית זו, המשתרעת על שטח של 4,101 קמ"ר, היא המרכז של מה שבעבר כונה "הנזר של המערכת האקולוגית היבשתית", שטח מוגן המשתרע על פני 44,000 קמ"ר[3]. הפארק נחצה על ידי דרך "הולכים-אל-השמש" המפורסמת העוברת דרך קו פרשת המים של אמריקה, ונכללת ברשימת ציוני הדרך ההנדסיים הלאומיים של ארצות הברית. בגלל מיקומה הגאוגרפי התיירים יכולים להשקיף מהדרך על הנופים המרשימים של רכסי ההרים לואיס וליווינגסטון, וכן על יערות צפופים, על טונדרה אלפינית, על מפלי מים ועל שני אגמים גדולים. מלבד דרך ההולכים-אל-השמש נמצאים בפארק 350 מקומות נוספים הנכללים ברשימה הלאומית של מקומות היסטוריים ובהם חמישה מלונות ובתי נופש.
הפארק הלאומי גליישר גובל בפארק הלאומי ווטרטון לייקס שבקנדה. שני הפארקים יחד הוכתרו ב-1932 בשם "פארק השלום הבינלאומי ווטרטון-גליישר", והיו הפארקים הראשונים בעולם שזכו למעמד זה. שני הפארקים הוכרזו על ידי אונסק"ו כשמורה ביוספרית ב-1976, וכאתר מורשת עולמית ב-1995.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שראשוני הילידים האינדיאנים התיישבו באזור גליישר לפני כ-10,000 שנים[4]. המתיישבים הראשונים אשר ניתן לקשרם לשבטים שמתגוררים באזור הפארק בשנות האלפיים היו בני סאליש, פלאטהד, שושון ושאיין. שבט הבלקפיט הגיע לאזור בתחילת המאה ה-18, ובתוך זמן קצר שלט על המורדות המזרחיים של אזור הפארק ועל המישורים הגדולים שבמזרח. אזור הפארק סיפק לבני שבט בלקפיט מקלט מפני רוחות החורף העזות שבמישורים, והעשיר את מגוון המאכלים שלהם (שהתבסס על ביזון אמריקאי) בסוגים נוספים של בשר לאכילה. כיום גובלת שמורת האינדיאנים בלקפיט בפארק ממזרח, ואילו שמורת האינדיאנים פלטהד שוכנת ממערב ומדרום לפארק. כאשר הוקמה שמורת בלקפיט ב-1885, לאחר החתימה על הסכם ליים בול, היא כללה את האזור המזרחי של הפארק המודרני והשתרעה עד לקו פרשת המים של אמריקה[5]. בעיני שבט הבלקפיט נחשבו ההרים שבאזור, ובייחוד הר צ'יף והאזור הדרום-מזרחי באגם טו מדיסין, כ"גב העולם" וכמקום בעל חשיבות גבוהה. הצ'יף "עגל לבן" משבט בלקפיט אישר את מכירתו של אזור ההר (שטח של כ-3,200 קמ"ר) לממשל הפדרלי של ארצות הברית בתמורה ל-1.5 מיליון דולר. בפעולה זו נקבע הגבול בין הפארק לשמורה.
משלחת לואיס וקלארק, שחקרה בדרכה בין היתר את נהר מריאס ב-1806, הגיעה עד למרחק של 80 ק"מ מהאזור שבו שוכן הפארק. רצף של מסעות מחקר שנערכו לאחר 1850 סייע להכרת מאפייני האזור. ג'ורג' בירד גרינל הגיע לאזור בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-19, והתרשם מהנוף עד כדי כך שבמשך שני העשורים הבאים פעל להקמת פארק לאומי במקום. גרינל תיאר בכתב ב-1901 את האזור, תוך שהוא מתייחס אליו כאל "כתר היבשת". בזכות מאמציו אלה הוא נחשב ככוח המניע העיקרי מאחורי הקמת הפארק[6]. שנים אחדות לאחר ביקורו הראשון של גרינל, ב-1892, העפיל הנרי ל. סטימסון על הר צ'יף מצידו המזרחי התלול.
קטע מסילת הרכבת הצפונית הגדולה שנבנה בקו פרשת המים שבמעבר מריאס הושלם ב-1891, ולעידוד השימוש במסילת הרכבת החל מסע פרסום לאיכויותיו של האזור. החברה בונת המסילה הפעילה שדולה בקונגרס, וב-1900 הוכרז הפארק כשמורת יער. ב-11 במאי 1910 שונה המעמד משמורת יער לפארק לאומי, בחוק שנחתם בקונגרס בידי הנשיא ויליאם הווארד טאפט. ויליאם לוגאן מונה למנהל הפארק הראשון באוגוסט 1910.
חברת מסילת הרכבת הצפונית, בניהולו של לואיס ו. היל, בנתה ב-1910 מספר מלונות ובקתות קיט (chalet) ברחבי הפארק על מנת לקדם את התיירות. בניינים אלו, שנבנו והופעלו על ידי חברת בת בשם "חברת פארק גליישר", עוצבו בהשראת אדריכלות שווייצרית כחלק מתוכניתו של היל להפוך את גליישר ל"שווייץ של אמריקה". הנופשים שהגיעו לפארק עסקו ברכיבה על סוסים בנתיבים שבין בתי האירוח או במסלול הכרכרות לעבר אזור "מני גליישר" שבחלק הצפוני ביותר של הפארק[7].
חברת הרכבות בנתה גם את בית ההארחה "גליישר פארק לודג'" בסמוך לגבול המזרחי של הפארק, ואת בית המלון "מני גליישר" לחוף אגם סוויפטקרנט. לואיס היל בחר באופן אישי את האתרים שבהם ימוקמו מתקני האירוח, תוך התחשבות בנוף ובתנאי השטח. ג'ון לואיס, יזם נוסף, בנה את מלון "גליישר לואיס" באגם מקדונלד בין 1913 ל-1914. חברת הרכבות רכשה את המלון ב-1930, ולאחר מכן שונה שמו ל"לייק מקדונלד לודג'". חלק מהבקתות היו במקומות כה נידחים, שהתאפשרה אליהם הגעה רגלית בלבד. כיום, ישנן רק שלוש בקתות פעילות מתוך התשע המקוריות שנבנו[8]. מבני בקתות הקיט ובתי המלון שנותרו בתוך הפארק מוגדרים "אתר היסטורי לאומי"[9]. בסך הכול, בפארק יש 350 מבנים שנכללים ברשומת האתרים ההיסטוריים הלאומיים, כולל תחנות סיירים, בקתות, תחנות כיבוי אש, ומתקני זיכיון.
לאחר הקמת הפארק ועם התרחבות השימוש ברכב מנועי, החל מיזם סלילת כביש באורך 85 ק"מ בדרך הולכים-אל-השמש, שהושלם ב-1932. הכביש, שנודע גם בשמו המקוצר "דרך השמש" (Sun Road), חוצה את הפארק והוא הדרך היחידה המגיעה לנבכי הפארק, שם היא חוצה את קו פרשת המים במעבר לוגאן. גם דרך השמש נכללת ברשימת האתרים ההיסטוריים הלאומיים, וב-1985 היא הוכרזה כציון דרך הנדסי היסטורי לאומי[10]. דרך נוספת בפארק חוצה את קו פרשת המים במעבר מריאס ומחברת את העיירות גליישר מערב וגליישר מזרח. דרך זו עוברת לאורך הגבול הדרומי בין הפארק לבין דרך היערות הלאומיים מספר 2 של ארצות הברית. חיל השימור האזרחי סייע בשנות ה-30 לפתח את השבילים ואת מתקני המחנאות הרבים הנמצאים בפארק. הגידול בשנות ה-30 בתנועת כלי רכב בפארק האיץ הקמתם של מתקני אירוח מותאמים לתיירות ממונעת.
בשנת 2003 נשרפו כ-10% משטח הפארק כתוצאה משריפות שהתחוללו בצד המערבי של קו פרשת המים. גם היערות המקיפים את הפארק סבלו מנזקי השריפות.
ניהול הפארק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפארק הלאומי גליישר מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים; משרדי הנהלת הפארק שוכנים בעיירה וסט גליישר שבמונטנה. מספר המבקרים בפארק הוא מעט פחות מ-3 מיליון תיירים בשנה.
התקציב השנתי של הפארק עמד על 11,885,000 דולר בשנת 2006. רוב התקציב מיועד להעסקתו של צוות עובדים מצומצם ולשיפוצים דחופים בתשתיות. כ-60% מהעובדים מועסקים עונתית, בחודשי הקיץ בלבד. חמישית מתקציבו השנתי של הפארק מגיעה מגביית דמי כניסה ודמי שימוש במתקני המחנאות, ויתרת התקציב מקורה במסים פדרליים, מענקים ותרומות. לפי דו"ח שהוגש לבית הנבחרים ב-1999 נדרשות במקום עבודות תחזוקה דחויות, לא כולל תיקונים בכבישים ובמלונות, בהיקף של 77 מיליון דולר. שיפוץ חמשת המלונות בפארק לעמידה בתקני בטיחות אש עדכניים עשוי להגיע לכדי 135 מיליון דולר נוספים.
המנדט של שירות הפארקים הלאומיים הוא "...לשמר ולהגן על המשאבים הטבעיים והתרבותיים". מתוקף כך, חל בפארק איסור מוחלט על ציד, כרייה, כריתת עצים ונטילת כל משאב טבעי או תרבותי. חל איסור אף על חיפושי נפט וגז במקום. מחקר סביבתי הוגש לקונגרס ב-1974, ובו צוין כי 95% משטח הפארק ראויים למעמד של אזור ערבה (wilderness). שלא ככמה פארקים אחרים, הפארק הלאומי גליישר טרם זכה למעמד זה, אך המדיניות של שירות הפארקים הלאומיים קובעת שאזורים שהוכרו במחקר ככאלה ינוהלו כאזור ערבה, גם אם הקונגרס טרם הגיע להחלטה סופית בעניינם[11].
בפארק מבוצעות עבודות שיקום בדרך הולכים-אל-השמש לקראת יום השנה ה-100 להקמת הפארק. הצפי הוא שעד ליום השנה ה-100 יושלמו עבודות השיפוץ במרכזי המבקרים ובבתי המלון ההיסטוריים, וישופרו תשתית השפכים ואתרי המחנאות. קיימות גם תוכניות לחקר אוכלוסיית הדגה באגם מקדונלד, לעדכון ארכיוני המסמכים ההיסטוריים ולשיפור השבילים.
גאוגרפיה וגאולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גבולות הפארק הם:
- בצפון - הפארק הלאומי ווטרטון לייקס שבאלברטה, היער הפרובינציאלי פלטהד והפארק הפרובינציאלי אקאמינה-קישינאה שבקולומביה הבריטית.
- במערב - היובל הצפוני של הנהר פלטהד, והיער הלאומי פלטהד.
- בדרום - היובל המרכזי של הנהר פלטהד והיער הלאומי לואיס וקלארק.
- במזרח - שמורת האינדיאנים משבט בלקפיט.
מכלול אזורי הפרא על שם בוב מרשל המבודד שוכן בשני היערות הנמצאים דרומית לפארק.
בפארק יש תריסר אגמים גדולים ו-700 אגמים קטנים, אך רק ל-131 מתוכם הוענק שם. אגמי מקדונלד, סנט מרי, באומן וקינטלה הם ארבעת האגמים הגדולים ביותר. מספר אגמים קרחוניים קטנים (Tarns) שוכנים בקרקסים קרחוניים שנוצרו על ידי סחיפה מפעולת קרחונים. חלק מאגמים אלו, כגון אגם אוואלנש ואגם קראקר, הם בצבע טורקיז עכור שנוצר מרחופת של גרגירי טין שמקורם בפעולת הקרחונים, שגם גורמת למספר יובלים להיצבע בלבן חלבי. האגמים בפארק גליישר קרים בכל השנה, כאשר טמפרטורת פני המים באגמים לא עולה על 10°C. אגמי מים קרים מהווים סביבה המונעת התפתחות פלנקטון, ועל כן מימיהם צלולים ביותר. עם זאת, אחת מתכונות הפלנקטון היא סינון מזהמים והיעדרו עלול לגרום להישארותם הממושכת במים, ולכן האגמים מתפקדים כסמן ראשון להתרחשות תופעות של זיהום הסביבה מכיוון שהם רגישים מאוד לתנודות ברמת הזיהום של המים[12].
ברחבי הפארק פזורים כ-200 מפלי מים, אך במהלך החודשים היבשים של השנה מצטמצמים מרביתם לכדי זרזיף מים. המפלים הגדולים ביותר הם אלו שבאזור טו מדיסן, מפלי מקדונלד בעמק מקדונלד ומפל סוויפטקרנט באזור מני גליישר, וניתן להגיע אליהם ולצפות בהם ממלון מני גליישר. אחד ממפלי המים הגדולים בפארק הוא "מפל אשת הציפור" שגובהו הוא 150 מטרים, והוא נופל מקצה של עמק תלוי (עמק קטן שנוצר מקרחון משני ולכן תחתיתו גבוהה מהעמק הראשי) מתחת למדרון הצפוני של הר אוברלין[13]. מפל זה נצפה היטב מדרך הולכים-אל-השמש.
מקורם של הסלעים הנמצאים בפארק הוא בסלעי משקע, שהתהוו בימות הרדודות לפני 1.6 מיליארד עד 800 מיליון שנים. במהלך היווצרות הרי הרוקי התרחשה התזוזה של העתק לואיס, שהחלה לפני כ-170 מיליון שנים, ושגרמה להזזתו ב-80 ק"מ מזרחה של אזור סלעי גדול שעוביו 4.8 ק"מ ואורכו 257 ק"מ[14]. תזוזה זו גרמה להצטברותם של סלעים עתיקים יותר מעל סלעים חדשים, ועקב כך כיום שכבת הסלע העילית הפרוטרוזואיקונית עתיקה ב-1.4 מיליארד שנים מאשר השכבה הקרטיקונית הנמצאת מתחתיה.
ניתן כיום להבחין באחת מהעדויות הדרמטיות להעתק זה בדמות הר צ'יף, הר מבודד הנמצא בקצה המזרחי של גבול הפארק המתנשא לגובה של 1,372 מטרים מעל המישורים הגדולים. בפארק ישנם שבעה הרים שגובהם הוא מעל 3 ק"מ. ההר הגבוה ביותר הוא הר קליבלנד שגובהו 3,190 מטרים. ממקום הנקרא "פסגת פרשת המים המשולשת" זורמים מים לעבר האוקיינוס השקט, מפרץ הדסון, וקו פרשת המים של מפרץ מקסיקו, ומבחינה מעשית ניתן להחשיב אותו כפסגת יבשת אמריקה אף על פי שגובה ההר הוא רק 2,444 מטרים מעל גובה פני הים.
הסלעים בפארק הם הדוגמה הטובה ביותר בעולם לסלעי משקע מתור הפרוטרוזואיקון, ובהם נמצאו עדויות לצורות חיים הקדומות בכדור הארץ. סלעי משקע שגילם דומה הנמצאים באזורים אחרים בעולם השתנו בעקבות תהליכי היווצרות ההרים ושינויים מטמורפיים אחרים, ועקב כך מאובנים נפוצים בהם פחות וקשה יותר לאתרם באזורים אלו. הסלעים בפארק משמרים מאפיינים של פעולות השקעה כגון למינות - רבדים דקים רבים בסלע שעוביים נמדד במילימטרים, גלונים - סימנים גליים שנוצרו כאשר משקעים חוליים התאבנו בזמן משבי רוח, סדקי בוץ – התאבנות של בוץ שהתייבש ונסדק, יציקות של גבישי מלח, טביעות בסלע הנוצרות מטיפות גשם, אואוליטים וסממנים נוספים לפעולות השקעה. בפארק התגלו שישה מינים מאובנים של סטרומטוליטים - מושבות של אורגניזמים קדומים, בעיקר אצות כחוליות, שגילם מוערך בכמיליארד שנים. תצורת אפקוני (Appekunny)[15] - שכבות סלע שהשתמרו היטב, שהתגלתה בפארק, "דחפה" אחורה את המועד המוסכם לתחילת החיים בכמיליארד שנים. בתוך תצורת סלע זו קיימים מבנים הנחשבים כשרידים הקדומים ביותר של בעלי חיים בכדור הארץ[16].
קרחונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההרים הם המאפיין הבולט ביותר בפארק הלאומי גליישר. צורתם הנוכחית עוצבה על ידי קרחונים ענקיים במהלך עידן הקרח האחרון; קרחונים אלו נעלמו ב-15,000 השנים האחרונות. עדויות לפעילות קרחונית נרחבת נמצאות ברחבי הפארק בדמות עמקים קרחוניים, עמקי קרקס קרחוניים - עמקים בצורת אמפיתיאטרון הנוצרים במוצא הקרחון, גבים חדידים – רכסי הרים דקים שפסגתם דמוית סכין שנוצרו בין שני קרחונים ואגמים גדולים הנראים כמו אצבעות הנשלחות מבסיסן של הפסגות הגבוהות. מאז תום עידני הקרח התחוללו מספר מגמות של התחממות והתקררות האקלים. אירוע ההתקררות האחרון התרחש בעידן הקרח הקטן האחרון שנמשך בערך בין 1550 ל-1850[17]. בתקופה זו התרחבו הקרחונים בשטח הפארק של ימינו והתקדמו, אם כי לא במידה בת השוואה למקביליהם בעידן הקרח. בדרך מקרה היה שטח הפארק האזור הראשון שנחקר בצורה מדוקדקת לאחר תום עידן הקרח הקטן, ותוך כדי כך התחיל סקר שיטתי שבו תועדו הקרחונים על גבי מפות ותמונות. אולם, רוב העבודה הזו, שהתרחשה בשלהי המאה ה-19, נערכה על מנת למשוך תיירים לאזור ולא מתוך כוונה מיוחדת לתעד קרחונים.
בדיקת המפות והתצלומים מהמאה הקודמת שהתבצעה באמצע המאה ה-20 סיפקה עדות ברורה לכך ש-150 קרחונים שהיו קיימים בפארק באמצע המאה ה-19 נסוגו, ובמקרים רבים הם נעלמו לחלוטין[18]. תצלומים חוזרים של הקרחונים, כגון אלו של קרחון גרינל, שנעשו בין 1938 ל-2005 והמוצגים בהמשך, סייעו באישוש חזותי של היקף נסיגת הקרחונים.
|
בשנות ה-80 החלה סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית לבצע מחקר שיטתי יותר של הקרחונים הנותרים, מחקר הנמשך עד היום. בשנת 2005 נותרו רק 27 קרחונים, ורוב המדענים מסכימים שאם אפקט החממה ימשיך במתכונתו הנוכחית, כל הקרחונים בפארק ייעלמו עד שנת 2030[18]. נסיגת הקרחונים תואמת לדפוס העולמי שהואץ מאז שנות ה-80. נסיגת הקרחונים הנרחבת שנצפתה בפארק הלאומי גליישר, כמו גם באזורים אחרים בעולם, מהווה סמן מרכזי לשינויים האקלימיים בקנה מידה עולמי. ללא שינוי אקלימי נרחב שבמהלכו ישוב מזג האוויר הקר והלח יותר ואף יתמיד, יופר האיזון בין קצב היווצרות הקרחונים וקצב היעלמותם, והם ימשיכו להיעלם עד שבסופו של דבר יוותרו סלעים חשופים בלבד[18].
מסוף עידן הקרח הקטן, ב-1850, נמשכה הנסיגה המתונה של הקרחונים עד סוף העשור הראשון של המאה ה-20. קצב נסיגת הקרחונים התגבר במהירות בין 1917 ל-1926, ואף הואץ במהלך שנות ה-30. במשך תקופה קצרה שנמשכה מ-שנות ה-40 עד 1979 היה מזג האוויר קר יותר, והוא סייע בהאטת קצב הנסיגה ובמספר מקרים הקרחונים אף התקדמו בכמה עשרות מטרים. אולם, החל משנות ה-80, החלו הקרחונים שבפארק להצטמצם באופן רציף, ומגמה זו נמשכת לתוך שנות ה-2000. ב-1850 השתרעו הקרחונים שבאזור קרחוני בלקפוט וג'קסון על שטח של 21.6 קמ"ר, אך ב-1979 שטחם היה רק 7.4 קמ"ר, ובסך הכול נמסו 73% משטח הקרחונים[19]. בזמן הקמת הפארק היה קרחון ג'קסון חלק מקרחון בלקפוט, אך ב-1939 הם התפצלו לשני קרחונים נפרדים.
השפעתה של נסיגת הקרחונים על המערכות האקולוגיות של הפארק טרם התבררה במלואה, אך הצמחים ובעלי החיים התלויים במים קרים עלולים לסבול כתוצאה מאובדן בית הגידול. הירידה בהתמוססות הקרחונים העונתית עלולה להשפיע גם על ספיקת המים הזורמים בנחלים בקיץ ובסתיו, ירידת מפלס מי התהום והגדלת הסיכון לשריפות יער. אובדן הקרחונים גם יפחית מכוח המשיכה החזותי שהם מהווים לתיירות[20].
אקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אזורים רבים בפארק נגישים רק בקיץ, ולעיתים גם בשלהי האביב ותחילת הסתיו, על פי מצב השלג וגובה האזור. עונת התיירות שבקיץ גשומה מאוד, וכמות הגשם נעה בין 50 ל-75 מ"מ בחודש. שלג עשוי לרדת בכל אחד מחודשי השנה, אפילו בקיץ, ובייחוד באזורים הגבוהים. הזמן המועדף לביקור בפארק, מבחינת מזג האוויר, הוא בתחילת הקיץ. באביב הטמפרטורות בבוקר ובערב נמוכות מאוד, ושבילים הנמצאים בגובה רב, כולל נתיב האגם הסמוי הפופולרי שבמעבר לוגן, עשויים להיות מכוסים בשלג. בקיץ תדירותן של סופות הרעמים היא גבוהה, ויש צורך לנקוט באמצעי התגוננות נגד הברקים והברד. רכסי ההרים שבפארק מונעים ברוב המקרים את התרחשותן של סופות הטורנדו. בחורף עשויים להגיע אל הפארק גלי קור ארוכים, ובייחוד בצד המזרחי של קו פרשת המים. כמות השלגים היורדת במהלך החורף היא משמעותית, וניכרת בעיקר במערב הפארק. בעונת התיירות הטמפרטורות ביום הן בין 15 ל-25°C, ובלילה הן יורדות עד ל-7°C, כאשר באזורים הגבוהים הן עוד נמוכות יותר. עם זאת, בעמקים הנמוכים עשויות הטמפרטורות להגיע לכדי 32°C ומעלה בשעות היום[21].
באזור נמדדו שינויי טמפרטורה מהירים. השינוי המהיר ביותר נמדד בבראונינג הנמצאת בשמורת האינדיאנים בלקפיט מזרחית לפארק, כאשר נמדדה ירידת טמפרטורה של 56°C בתוך 24 שעות בלילה שבין 23 ל-24 בינואר 1916. התרמומטרים מדדו שינוי טמפרטורה מ-7°C עד למינוס 49°C, שיא עולמי בירידת טמפרטורה[22].
בפארק מתנהלת תוכנית מחקר מקיפה, שבה נחקרים שינויים אקלימיים בקנה מידה עולמי. סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית ערכה מספר מחקר מדעיים על שינויים אקלימיים ספציפיים מאז 1992. בנוסף לחקר הקרחונים הנסוגים, מתמקדים המחקרים גם בחקר מודלים של יערות שבהם מנותחים שריפות יער ושינוי בתי גידול. בנוסף מתעדים המדענים את השינויים בצמחייה האלפינית, חוקרים את הטמפרטורה ומשטר זרימת המים בתחנות מדידה נייחות, ומבצעים מחקרים אטמוספיריים שבהם נבדקים לאורך זמן עוצמת הקרינה האולטרה סגולה, עובי שכבת האוזון וכמות הגזים האטמוספיריים האחרים. מחקרים אלו סייעו להבנה מעמיקה יותר של השינויים האקלימיים המתרחשים בפארק. המידע נאסף, ובהשוואתו למידע שנאסף ממקורות אחרים ברחבי העולם ניתן לבצע התאמה של השינויים האקלימיים בקנה מידה עולמי[23].
איכות האוויר והמים שבפארק נחשבת לגבוהה מאוד. בקרבת הפארק אין ריכוזי אוכלוסייה גדולים, וההשפעות התעשייתיות מצטמצמות למינימום בגלל נדירותם של מפעלים וגורמים מזהמים אחרים. אולם האגמים העקרים והקרים הפזורים ברחבי הפארק מזדהמים בקלות בחומרים מזהמים הנישאים באוויר ומגיעים אליהם ברדת גשם או שלג, ועדויות למזהמים אלו נמצאו במימי הפארק. רמת הזיהום הנוכחית נחשבת לזניחה, ודירוג איכות המים במאגרי המים שבפארק הוא A-1 (הדירוג הגבוה ביותר הניתן על ידי מדינת מונטנה)[24].
חיי הבר ואקולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפארק הלאומי גליישר הוא חלק ממערכת אקולוגית גדולה יותר הידועה בשם "הכתר של המערכות האקולוגיות היבשתיות", ורוב המערכת היא אזור טבע בראשיתי. כל הצמחים ובעלי החיים שהתקיימו בפארק כאשר הגיעו החוקרים הלבנים הראשונים, נמצאים בפארק גם כיום[25].
פלורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברחבי הפארק זוהו ותועדו כ-1,132 מינים של צמחים. היער המחטני הוא בית למגוון מינים של עצים כגון אשוחית אנגלמן, אשוח דאגלס, אורן גמיש (Pinus flexilis) וארזית מערבית (Larix occidentalis), שהיא מחטן נשיר המייצר אצטרובלים, אך מאבד את המחטים שלו בסתיו. Cottonwood ו-Aspen (שני תת-סוגים בסוג צפצפה) הם העצים הנשירים הנפוצים יותר, וניתן למצוא אותם בגבהים נמוכים, ובדרך כלל ליד אגמים ונחלים. גובה קו העצים של הצד המזרחי של הפארק נמוך בכ-244 מטרים מאשר הצד המערבי של קו פרשת המים, וזאת בעקבות החשיפה לרוחות הקרות ומזג האוויר של המישורים הגדולים. בכיוון מערב מקו פרשת המים היער הופך ליותר לח ומוגן מהשפעות החורף, דבר המאופיין בצפיפות וגובה עצים גדולים יותר. מעל העמקים המיוערים ומדרונות ההרים שולטים תנאים של טונדרה אלפינית, כאשר הצמחים גדלים באזור הנהנה משלושה חודשים בלבד שבהם אין שלג. בפארק וביערות הלאומיים המקיפים אותו התגלו שלושים מינים של צמחים. Xerophyllum tenax, צמח בעל פרחים גבוה, נמצא בדרך כלל ליד מקורות לחות, ועיקר שגשוגו הוא ביולי ואוגוסט. פרחי בר כגון שושנת גליישר, Mimulus ועשב להבה נפוצים גם כן[26].
האזורים המיוערים של הפארק מתחלקים לשלושה אזורים אקלימיים עיקריים. האזור המערבי והצפון-מערבי נשלטים על ידי אשוחית ואשוח, והאזור הדרום-מערבי נשלט על ידי ארז אדום מערבי (Thuja plicata) ומינים בסוג צוגה (Tsuga); באזורים שממזרח לקו פרשת המים של אמריקה יש שילוב בין אזורי אורן, אשוחית, אשוח ואזורי ערבה. חורשות הארז והצוגה שלאורך עמק אגם מקדונלד הן הדוגמאות המזרחיות ביותר למערכת האקולוגית בעלת אקלים פסיפי הזו[27].
אוכלוסיות אורן לבן-קליפה ספגו פגיעה קשה כתוצאה מהשפעות הפטרייה הפולשת Cronartium ribicola. כ-30% מעצי האורן לבן-הקליפה בגליישר ובאזורים שמסביבו מתו, ולמעלה מ-70% מהעצים הנותרים נדבקו בפטרייה. עצי האורן הללו מספקים זרע עתיר שומן (צנובר) שהוא המאכל המועדף של סנאים אדומים (Sciurus vulgaris) והעורב קיק אגוזים אמריקאי. ידוע כי דובי הגריזלי והדובים השחורים האמריקנים פושטים על מצבורי הצנוברים של הסנאים, וכי מדובר באחד המאכלים המועדפים על הדוב. בין 1930 ל-1970 נעשו מאמצים לשלוט בהתפשטות הפטרייה Cronartium ribicola שלא הצליחו, וההרס המתמשך של האורנים עדיין נמשך, ומשפיע בצורה שלילית על המינים התלויים בעצים הללו[28].
פאונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל מיני בעלי החיים והצמחים שתועדו בפארק, מלבד הביזון האמריקאי ואייל הצפון, עדיין מצויים בו והם מספקים לביולוגים אפשרות לחקור את המערכת האקולוגית של הפארק. בפארק ישנם שני מינים של בעלי חיים המצויים בסכנת הכחדה: דוב גריזלי ושונר קנדי. הגם שמספרם לא נמוך באופן חריג הם נחשבים כמצויים בסכנת הכחדה כיוון שבכל האזורים של ארצות הברית מחוץ לאלסקה הם מאוד נדירים. הדובים תוקפים בני אדם בין פעם אחת לפעמיים בממוצע בכל שנה; מאז הקמת הפארק ב-1910 התרחשו עשרה מקרי מוות הקשורים לדובים[29]. מספר דובי הגריזלי והשונרים בפארק לא ידוע בוודאות, אך הביולוגים החוקרים את הפארק משערים כי אוכלוסיית הגריזלי מונה כ-350 פרטים, ובמחקר שנערך ב-2001 הצליחו לקבוע את מספר השונרים[30]. במחקר נוסף שנערך התברר כי בפארק עדיין קיימת אוכלוסייה של גרגרן, שהוא מין נדיר נוסף של יונק בארצות הברית היבשתית[31]. הדעה הרווחת היא כי בפארק מתקיימים 800 דובים שחורים. הדוב השחור פחות תוקפני בהשוואה לגריזלי, ומחקר עדכני שכלל שימוש ב-DNA על מנת לזהות דוגמיות שיער הצביע על כך שאוכלוסיית הדובים השחורים גדולה פי שישה מאוכלוסיית הגריזלים[32]. יונקים גדולים אחרים הגדלים בפארק הם צפיר הקורדילרים (הסמל הרשמי של הפארק), כבש גדול-קרניים, אייל קורא, אייל קנדי, אייל פרדי שחור-זנב, אייל פרדי לבן-זנב, זאב ערבות והפומה. כל המינים הללו נפוצים. בניגוד לפארק הלאומי ילוסטון, שבו נערכה תוכנית להחזרה של זאבים בשנות ה-90, הזאבים בפארק גליישר התקיימו ברציפות מאז שהגיעו לאזור לראשונה. בסך הכול תועדו בפארק 62 מינים של יונקים כולל סמורים, לוטרה צפון-אמריקאית, סמרן מקריס, חורפן צפון אמריקאי, דלק קליפורני, שישה מיני עטלפים ומספר יונקים קטנים אחרים[33].
בפארק תועדו 260 מינים של עופות, כאשר יש בו אוכלוסיות קבע של עופות דורסים כגון עיטם לבן-ראש, עיט זהוב, בז נודד, שלך ומספר מינים של נץ. ברווז ארלקינו הוא מין של עוף מים צבעוני השוכן באגמים ובמאגרי המים של הפארק. מינים נפוצים יותר של עופות ימיים השוכנים בפארק הם האנפה כחולה גדולה, ברבור טונדרה, ברנטה קנדית וברווז אמריקאי. אוח וירג'יניה, קיק אגוזים אמריקאי, עורבני כחול-ציצית, נקר כרבולתי וציצנית הארז (Bombycilla cedrorum), שוכנים ביערות הצפופים שלאורך ההרים, ובאזורים הגבוהים יותר בעלי החיים הנפוצים הם שכווי לבן, מיני גבתוניים ופרושיים. אוכלוסייתה של ציפור השיר קיק אגוזים אמריקאי הצטמצמה בגלל הירידה במספר עצי האורן לבן-הקליפה[34].
בפארק אין אוכלוסיות של זוחלים בגלל האקלים הקר, אך נמצא כי בפארק מתקיימות אוכלוסיות של שני מינים של נחשי בירית וצבגון מצויר. באופן דומה תועדו שישה מינים של דו-חיים, אם כי בפארק יש פרטים רבים מהמינים הללו. לאחר שרפת יער שהתרחשה ב-2001 נסגרו חלק מהדרכים בפארק על מנת לאפשר לקרפדות המערביות להגר לאזורים אחרים[35].
הפארק הלאומי גליישר הוא בית גידול גם עבור טרוטת השור. לפי החוק האמריקני חל איסור לגדל את הדג הזה, ובמקרה שדייג דג אותו בטעות חלה עליו חובה להשיבו למים[36]. במימי הפארק מתקיימים בסך הכול 23 מינים של דגים, והמינים הטבעיים (כלומר, מינים שלא הובאו לפארק באופן מלאכותי או מינים פולשים) של הדגים הם טרוטת קלארק (Oncorhynchus clarki), זאב נהרות צפוני, Coregonus (סוג של סלמון), אלתית אדומה ו-Thymallus thymallus (מין של סלמון). החדרת מינים זרים לפארק השפיעה בצורה משמעותית על אוכלוסיית הדגים האנדמית, ובייחוד על טרוטת השור וטרוטת קלארק.
שריפות יער
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרפות יער נתפסו במשך עשורים רבים כאיום על פארק ויערות. עם התפתחות המחקר האקולוגי לאחר שנות ה-60, החלו המדענים להבין את שריפות היער בצורה טובה יותר ולהתייחס אליהן כאל חלק רגיל במערכת האקולוגית. התוצאה של המדיניות הקודמת של דיכוי שריפות הייתה הצטברות של עצים וצמחים שמתו או נרקבו, שאילולא כן היו עולים באש. הסברה היא כי מינים רבים של צמחים קטנים ועשבים נזקקים הן לשטח הגידול המתפנה בשרפה והן לתוצרי השרפה להזנת הקרקע[37]. על כן, תוכנית בקרת השריפות הנוכחית של הפארק גורסת כי שריפות הנגרמות כתוצאה מפעילות אנושית יכובו כבעבר, אך במקרה של שרפה טבעית תהיה האש נתונה לבקרה וכיבויה יהיה תלוי בגודל האיום על בטיחות האדם והתשתיות. שריפות גדולות, שבהן נדרש סיוע של גורמים אחרים, מתואמות באמצעות מרכז האש הבין-סוכנותי הלאומי.
בעקבות גידול האוכלוסייה ביישובים שסביב הפארקים הוקמה מנהלת תיאום בקרת השריפות באזורי פרא, שבמסגרתה משתפת הנהלת הפארק פעולה עם בעלי קרקעות סמוכות על מנת לשפר את המודעות לשריפות ואת אמצעי ההתגוננות מפניהן. כחלק מהתוכנית, מתוכננים בתים ומבנים בסביבת הפארק בצורה עמידה יותר בפני האש. עצים מתים וכרותים מורחקים מנקודות יישוב כדי להפחית את סכנת ההתלקחות, ומערכות אזעקה משוכללות פותחו על מנת להתריע בפני בעלי הרכוש והמבקרים על סכנת שריפות[38]. בשנת 2003 נשרפו 550 קמ"ר של קרקע בפארק לאחר בצורת של חמש שנים ועונת קיץ שכמעט ולא הייתה בה לחות. הייתה זו שריפת היער הגדולה ביותר בפארק מאז הקמתו ב-1910.
תיירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעילויות נופש ופנאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפארק הלאומי גליישר מרוחק מהערים הגדולות, ונמל התעופה הקרוב ביותר נמצא בקאליספלי שבמונטנה, מדרום-מערב לפארק. הרכבות המהירות של חברת אמטראק עוצרות בגליישר מזרח ובגליישר מערב. ניתן לסייר בכל הדרכים הראשיות שבפארק באמצעות אוטובוסים מדגמי שנות ה-30 ששופצו ב-2001 והותאמו להפעלה באמצעות פרופאן, במטרה להפחית את זיהום האוויר[39]. בחלק מהאגמים הגדולים מופעלות סירות טיולים מעץ, חלקן מדגמי שנות ה-20.
סיורי טבע רגליים הם פעילות פופולרית בפארק. כמחצית מהמבקרים עורכים מסעות רגליים, טרקים, בשבילי ההליכה (trails) של הפארק שאורכם הכולל הוא 1,127 ק"מ[40]. הדרך עתירת הנוף לאורך קו פרשת המים נמתחת לאורך 177 ק"מ וחוצה את מרבית אורכו של הפארק מצפון לדרום, ולצידה מספר מסלולים חלופיים הניתנים לשימוש כאשר המסלולים הנמצאים בגובה רב סגורים בגלל השלג. בשל הימצאם של דובים ויונקים גדולים לאורך שבילי ההליכה חל איסור להביא כלבי מחמד למקום, אם כי מותרת החזקתם באתרי המחנאות ובדרכים הסלולות.
ישנם מסלולי הליכה רבים בפארק המיועדים לטיולי יום, וניתן להקים אוהלים (מחנאות) לאורך השבילים, בתיאום מראש. חלקים נרחבים מן הפארק בלתי נגישים עד תחילת יוני עקב הצטברות השלג וסכנת מפולות השלגים, ורבים מן השבילים הגבוהים נותרים מושלגים אף עד יולי. אתרי מחנאות נגישים לרכב פזורים ברחבי הפארק, ורובם נמצאים לצידי האגמים הגדולים. אתרי המחנאות בסנט מרי ובאגפאר פתוחים לאורך כל השנה, אך התנאים בהם נחשבים לפרימיטיביים בעונות השפל התיירותי, שבהן מתקני השירותים סגורים ואין מים זורמים. בין יוני לאמצע ספטמבר פתוחים בדרך כלל כל אתרי המחנאות הנגישים לרכב[41].
דיג גם הוא פעילות פופולרית בפארק, ומקובל לעסוק במקום בדיג חובבני בחכה של דגי טרוטה וסלמון. הנהלת הפארק דורשת מהדייגים להכיר את הכללים, אך אינה מחייבת הצטיידות באישור מיוחד על מנת לדוג בשטח הפארק[42].
פעילויות הפנאי החורפיות מוגבלות. חל איסור על נסיעה באופנועי שלג בפארק, אך מותר להשתתף בסקי למרחקים בעמקים הנמוכים שבצידיו המזרחיים והמערביים של הפארק.
בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]סצנת הפתיחה של סרט הקולנוע הניצוץ משנת 1980 צולמה בפארק. הסצנה הידועה מלווה בצילום מן האוויר את מכונית המשפחה אשר במרכז הסרט, הנוסעת בדרך "הולכים-אל-השמש" בדרכה לבית המלון, בו מתרחשת עיקר העלילה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי גליישר (באנגלית)
הפארק הלאומי גליישר, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הפארק הלאומי גליישר, ברשת החברתית אינסטגרם
הפארק הלאומי גליישר, באתר פליקר- הפארק הלאומי גליישר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- גיל אפרת, שמורות הטבע היפות של ארצות הברית: אלו שלא שמעתם עליהן, באתר הארץ, 18 באפריל 2019
- דף מידע על הפארק באתר שירות הפארקים הלאומיים
- הפארק הלאומי גליישר הוא מעבדה להתחממות עולמית - אתר מועדון סיירה
- פארקים קנדיים: הפארק הלאומי ווטרטון לייקס
- סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית: קרחונים נסוגים בפארק הלאומי גליישר, מונטנה. (מרכז המחקר המדעי של הרי הרוקי הצפוניים)
- סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית: מודל לשינויי קרחונים מושרי-אקלים בפארק הלאומי גליישר, 1850 - 2100
- בלוג בעברית המתאר טיול באזור הפארק הלאומי גליישר
- הפארק הלאומי גליישר באתר "למטייל"
- הפארק הלאומי גליישר באתר "מסלולים" (תמונות רבות של הפארק)
- סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית: חזרה על פרויקט צילום, הפארק הלאומי גליישר, מונטנה
- מדריך לפארק (2006)
- מצב אתרי המחנאות בפארק
- מצב השבילים בפארק
- סיור וידאו אינטראקטיבי בפארק
- וידאו אינטראקטיבי המתעד את בניית דרך הולכים-אל-השמש
- אתר המכיל מידע מעודכן על הפארק ומספק גישה למצלמות הרשת המפוזרות בפארק
דליקת ענק בפארק גליישר | קישור 2015 | קישור 2015 | קישור 2003 | בארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ National Park Service Land Resources Division Listing of Acreage
- ^ Glacier NP
- ^ Welcome to the Crown of the Continent Ecosystem, Crown of the Continent Ecosystem Education Consortium, Retrieved on 2007-03-22
- ^ Before the Park, History and Culture, National Park Service, U.S. Department of the Interior, Accessed on 2007-03-22
- ^ The Blackfeet Nation, Manataka American Indian Council, Accessed on 2007-03-22
- ^ Historical Overview, National Park Service, U.S. Department of the Interior, Retrieved on 2007-03-22
- ^ Many Glacier Hotel Historic Structure Report, National Park Service, U.S. Department of the Interior, Accessed on 2007-03-22
- ^ Djuff, Ray (2001). View with a Room: Glacier's Historic Hotels and Chalets. Farcountry Press, Helena, Montana. ISBN 1-56037-170-6.
- ^ Laura Soullière Harrison, Great Northern Railway Buildings, Architecture in the Parks, National Park Service, U.S. Department of the Interior, 1986, Accessed on 2007-03-22
- ^ Mark Hufstetler, Going-to-the-Sun Road, Glacier National Park, Montana: Cultural Landscape Report, Glacier National Park, West Glacier, Montana, 2002
- ^ General Management Plan, National Park Service, U.S. Department of the Interior, April 1999, Accessed on 2007-03-22
- ^ Lakes and Ponds, Nature and Science, National Park Service, U.S. Department of the Interior, April 1999, Accessed on 2007-03-22
- ^ Video Clips of Logan Pass, McDonald Creek, and Bird Woman Falls, National Park Service, U.S. Department of the Interior, June 16 2001, Accessed on 2007-03-22
- ^ Lewis Overthrust Fault, National Park Service, U.S. Department of the Interior, June 16 2001, Accessed on 2007-03-22
- ^ Geologic Formations, Nature and Science, National Park Service, U.S. Department of the Interior, Accessed on 2007-03-22
- ^ Park Geology, Geology Fieldnotes, National Park Service, U.S. Department of the Interior, Accessed on 2007-03-22
- ^ Was there a Little Ice Age and a Medieval Warm Period?, Intergovernmental Panel on Climate Change, United Nations Environment Programme, Accessed on 2007-03-22
- ^ 1 2 3 Glacier Monitoring Research, Monitoring and Assessing Glacier Changes and Their Associated Hydrologic and Ecologic Effects in Glacier National Park, U.S. Geological Survey, Accessed on 2007-06-27
- ^ Myrna Hall, Daniel Fagre, Modeled Climate-Induced glacier change in Glacier National Park, 1850–2100, Volume 53, Issue 2, Bioscience, February 2003, Accessed on 2007-03-22
- ^ Hydrologic Activity, Nature and Science, National Park Service, U.S. Department of the Interior, Accessed on 2007-03-22
- ^ What is the weather like in Glacier?, National Park Service, U.S. Department of the Interior, Accessed on 2007-03-22
- ^ Top Ten Montana Weather Events of the 20th Century, National Weather Service Unveils Montana's Top Ten Weather/Water/Climate Events of the 20th Century, National Weather Service, Accessed on 2007-03-22
- ^ Daniel Fagre, Global Change Research A Focus on Mountain Ecosystems, U.S. Geological Survey, Northern Rocky Mountain Science Center, April 25 2003, Accessed on 2007-03-22
- ^ Water Quality, National Park Service, Accesswd on 2007-03-22
- ^ The Crown of the Continent Ecosystem, Biodiversity, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ Forests, Nature and Science, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ Plants, Nature and Science, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ Whitebark Pine Communities, Northern Rocky Mountain Science Center, U.S. Geological Survey, April 23 2003, Accessed on 2007-03-23
- ^ If you encounter a bear, Resources, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ Laura Hudson, Lynx inventories under way in the Intermountain Region, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ Jeff Copeland, Rick Yates, Len Ruggiero, Wolverine Population Assessment in Glacier National Park, Montana, Wolverine Foundation, June 16 2003, Accessed on 2007-03-23
- ^ Jim Mann, Where the Bears Are, The Daily Inter Lake, January 27 2006, Accessed on 2007-03-23
- ^ Mammal checklist, Mammals of Glacier National Park, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ Trees and Shrubs, Nature and Science, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ Amphibians, Nature and Science, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ Preserving Glacier's Native Bull Trout, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ A Fire Ecosystem, Glacier National Park Wildland Fire Management, National Park Service, Accessed 2007-03-23
- ^ Wildland Urban Interface, Glacier National Park Wildland Fire Management, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ On the Road Again: Glacier National Park’s Red Buses, National Park Service, Accessed on 2008-03-13
- ^ Hiking, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ Backcountry Guide 2006, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
- ^ Fishing Regulations, National Park Service, Accessed on 2007-03-23
| אתרים בפארק הלאומי גליישר | ||
|---|---|---|
| אזורים בפארק | מני גליישר |
|
| אתרי מורשת היסטוריים | דרך הולכים-אל-השמש • מלון מני גליישר | |
| רכסי הרים | לואיס • ליווינגסטון | |
| הרים | אלזוורת' • בראון • גולד • ג'קסון • גרינל (הר גרינל • נקודת גרינל) • וילבר • לוגן • סטימסון • סייה • פינצ'ו • צ'פמן • קליבלנד • רייזינג וולף | |
| נהרות | ווטרטון | |
| אגמים | גרינל • ווטרטון • טו מדיסן • מקדונלנד • סוויפטקרנט • פּריי | |
| קרחונים | גרינל • הריסון • לוגן • סלמנדר • רד איגל | |
| הפארקים הלאומיים של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
