ראש ממשלת קנדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראש ממשלת קנדה
PMO-logo.png
Justin Trudeau November 2015.jpg
איוש נוכחי:
ג'סטין טרודו
מאז 4 בנובמבר 2015
דרכי מינוי על ידי המושל הכללי של קנדה
תחום שיפוט קנדהקנדה  קנדה
מעון "דרך סאסקס 24", אוטווה.
"אגם הרינגטון", בפארק גטינו, קוויבק (מעון כפרי).
מושב המשרה אוטווה
משך כהונה קצוב "על פי רצון הוד מלכותה/מלכותו"
ייסוד המשרה 1 ביולי 1867
איוש ראשון ג'ון אלכסנדר מקדונלד
Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של ראש ממשלת קנדה

ראש ממשלת קנדהאנגלית: Prime Minister of Canada, בצרפתית: Premier ministre du Canada) הוא "שר הכתר" (Minister of the Crown) הראשי, יושב ראש קבינט ממשלת קנדה, ובתוקף כך הוא ראש הרשות המבצעת (Head of government) שמייעץ למונרך או למושל הכללי של קנדה בנוגע ליישום סמכויותיהם הביצועיות המוקנות להם על פי חוקת קנדה. משרת ראש הממשלה לא מוגדרת בשום מסמך חוקתי והיא מושתת רק על מוסכמות חוקתיות משכבר הימים, שמקורן במעצמה הקולוניאלית ששלטה בעבר בקנדה, הממלכה המאוחדת, שעל פיהן על נציגו של המונרך, המושל הכללי, לבחור אדם שצפוי לגייס את אמון בית הנבחרים הקנדי ולמנות אותו לתפקיד ראש הממשלה. בדרך כלל אדם זה הוא מנהיג המפלגה הפוליטית המחזיקה את מספר המושבים הגדול ביותר בבית הנבחרים.[1] ראשי ממשלת קנדה רשאים לשאת את התואר "הנכבד" (באנגלית: The Right Honourable, בצרפתית: Le Très Honorable) לכל ימי חייהם.

23 אישים כיהנו בתפקיד מאז איחוד קנדה ב-1867 ועד היום. כל ראשי הממשלה היו גברים, למעט קים קמפבל שכיהנה בין החודשים יוני-נובמבר 1993. ראש ממשלת קנדה המכהן, ג'סטין טרודו, שעומד בראש המפלגה הליברלית של קנדה, מונה לתפקידו ב-4 בנובמבר 2015 על ידי המושל הכללי, דייוויד ג'ונסטון, בעקבות הבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה.

מקור המשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון אלכסנדר מקדונלד, ראש ממשלת קנדה הראשון

משרת ראש הממשלה לא מוגדרת בשום מסמך חוקתי של קנדה והיא מוזכרת רק בדרך אגב ב"חוק החוקה" (Constitution Act, 1982),[2][3] ובמכתב ההרשאה שהוצא ב-1947 על ידי המלך ג'ורג' השישי.[4] תחת זאת, המשרה ותפקיד נושא המשרה מוגדרים במוסכמות חוקתיות כדוגמת המשרה המקבילה בבריטניה.

הדרישות לתפקיד ותהליך הבחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש ממשלת קנדה, יחד עם שאר חברי הקבינט, מתמנה למשרתו על ידי המושל הכללי בשמו של המונרך.[5] עם זאת, על פי המוסכמות המקובלות למינויה של ממשלה עצמאית, המיועדות לשמור על יציבות הממשל, יטיל המושל הכללי את משימת הרכבת הממשלה על האדם שסביר להניח שיקבל את תמיכתו או אמונו של רוב חברי בית הנבחרים אשר נבחרו בבחירות ישירות. למעשה, אדם זה הוא לרוב מנהיג המפלגה אשר חבריה מהווים את רוב חברי הפרלמנט.[6]

אף אל פי שאין כל דרישה חוקית שראש הממשלה יכהן גם כחבר הפרלמנט, מסיבות מעשיות ופוליטיות מצופה שהוא יזכה במושב בפרלמנט מיד עם מינויו.[7] עם זאת, במקרים נדירים מונו אישים שלא היו חברי פרלמנט לתפקיד ראש הממשלה. שני ראשי ממשלה, סר ג'ון אבוט וסר מקנזי בוול, כיהנו בשנות התשעים של המאה ה-19 בעודם מכהנים כחברי הסנאט הקנדי.[8] שניים אלו, בתוקף תפקידם כמנהיגי סיעת הממשלה בסנאט, החליפו את קודמיהם שהלכו לעולמם במהלך תפקידם – את ג'ון אלכסנדר מקדונלד, שהלך לעולמו ב-1891 ואת ג'ון תומפסון שהלך לעולמו ב-1894. מאז השתנתה מוסכמה זו כך שבמקרה כזה ימונה ממלא מקום מנהיג המפלגה השלטת החבר בבית הנבחרים.

מראשי ממשלה שאינם חברי הפרלמנט בעת מינוים לתפקיד, או שאיבדו את מושבם בפרלמנט בעוד מכהנים בתפקיד, מצופה מאז להיבחר כחברי פרלמנט מוקדם ככל האפשר. לדוגמה, ויליאם ליון מקנזי קינג, לאחר שאיבד את מושבו בבית הנבחרים בבחירות הכלליות של 1925 (בחירות שבהן מפלגתו ניצחה), לזמן קצר, לפני שניצח בבחירות ביניים שבועת ספורים לאחר מכן, "משל מן המסדרון". באופן דומה, ב-1984 החליף ג'ון טרנר את פייר אליוט טרודו כמנהיג המפלגה הליברלית של קנדה, וכתוצאה מכך מונה לתפקיד ראש הממשלה ובה בעת עדיין לא החזיק במושב בבית הנבחרים. טרנר זכה במושב בפרלמנט בבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה, אך מפלגתו הובסה ולא הרכיבה ממשלה. טרנר היה ראש הממשלה האחרון בקנדה שלא החזיק במושב בפרלמנט.

כיום הנוהג המקובל במקרה בו ראש הממשלה מאבד את מושבו בפרלמנט, או במקרה בו ממונה לתפקיד ראש ממשלה שאינו חבר הפרלמנט, הוא שחבר הפרלמנט הזוטר ביותר מבין חברי המפלגה השלטת יתפטר מתפקידו כדי שעל המושב שהתפנה בעקבות כך יתמודד ראש הממשלה בבחירות ביניים.[8] לצורך כך נבחר בדרך כלל מחוז בחירה שסיכויי מפלגת השלטון להיבחר בה הם גבוהים. נוהג כזה קיים גם במקרה בו ראש האופוזיציה מאבד את מושבו בפרלמנט ובין המפלגה הליברלית והמפלגה השמרנית קיימת מוסכמה שלא להציג מועמד מול ראש ממשלה או מול ראש האופוזיציה כאשר אלו מתמודדים על מושב בפרלמנט במקרה כזה בבחירות ביניים. המפלגות הקטנות בפרלמנט לא נוהגות על פי מוסכמה זו. בכל אופן, במקרה בו מפלגת השלטון בוחרת מנהיג ומועמד לראשות הממשלה זמן קצר לפני עריכת בחירות כלליות, לא מקובל לבצע את ההליך הזה וראש הממשלה המיועד ממתין לבחירות הכלליות כדי להתמודד על מושב בפרלמנט.

בסקר שנערך ב-2008 על ידי מכון איפסוס-רייד התברר כי 51% מהנשאלים היו סבורים שראש הממשלה נבחר ישירות על ידי ציבור הבוחרים.[9]

משך הכהונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש ממשלת קנדה מכהן על פי "רצון הוד מלכותה/מלכותו" (At Her/His Majesty's pleasure), כלומר, לכהונת ראש הממשלה אין משך מוגדר. מרגע שמונה ראש הממשלה לתפקידו על ידי המושל הכללי והושבע לתפקידו, הוא מכהן עד להתפטרותו, לפיטוריו, או למותו.[10] משך כהונת הפרלמנט מוגבלת בחוקה לחמש שנים, אם כי המושל הכללי רשאי, בעצת ראש הממשלה, לפזר את הפרלמנט ולהכריז על עריכת בחירות חדשות קודם למועד זה. פרשת בינג קינג הייתה המקרה היחיד מאז איחוד קנדה בו סירב המושל הכללי לבקשתו של ראש הממשלה לפזר את הפרלמנט ולהכריז על עריכת בחירות חדשות. ב-2007 הוכנס תיקון לחוק הבחירות, סעיף 56.1(2) שמגביל את כהונתה של ממשלת רוב לארבע שנים, כשיום הבחירות נקבע ליום שני השלישי בחודש אוקטובר בשנה הקלנדרית הרביעית שלאחר הבחירות הקודמות.[11]

לאחר פיזור הפרלמנט, אם ראש הממשלה מעוניין להמשיך ולהחזיק במושב בפרלמנט, עליו להתמודד בבחירות הכלליות שיערכו כתוצאה מכך. אם בבחירות זוכה מחדש מפלגתו של ראש הממשלה ברוב, אין צורך למנותו מחדש ואין צורך שהוא יישבע אמונים שוב.[10] במקרה בו מנצחת בבחירות הכלליות מפלגת האופוזיציה, מתפטר ראש הממשלה או שהוא מפוטר על ידי המושל הכללי. במקרה בו מפלגתו של ראש הממשלה מהווה מפלגת מיעוט ומפלגת האופוזיציה זוכה ברוב (כלומר אם היא מחזיקה במספר רב של מושבים בהשוואה למפלגת השלטון, אך עדיין לא ברוב מושבי הפרלמנט), אזי יכול ראש הממשלה לנסות ולהשיג את אמון הבית על ידי הרכבת קואליציה יחד עם המפלגות הקטנות. הפעם האחרונה בה נשענה ממשלת קנדה על רוב קואליציוני שכזה הייתה ב-1925.

תפקידים וסמכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי ממשלת קנדה במאה השנים הראשונות לאחר איחוד קנדה.
ויליאם ליון מקנזי קינג שכיהן כראש ממשלת קנדה העשירי בשנים 1926-1921, 1930-1926 ו-1948-1935.

בשל העובדה שלמעשה ראש ממשלת קנדה הוא בעל הסמכות הגבוהה ביותר בממשלת קנדה, לעיתים מתייחסים אליו באופן אירוני כראש המדינה (בסקר של מכון איפסוס-רייד משנת 2008 התברר כי 42% מהקנדים סבורים כי ראש הממשלה הוא ראש המדינה[9]), למעשה ראש המדינה של קנדה הוא המונרך המיוצג על ידי המושל הכללי של קנדה.[12] ראש הממשלה הוא "ראש הרשות המבצעת" (head of government) ובאחריותו לייעץ לכתר כיצד למלא את תפקידיו המלכותיים ואת סמכויותיו הביצועיות,[1] כפי שהם מוגדרים בחוקה ובמוסכמות. עם זאת, משרת ראש הממשלה הלכה וצברה עם השנים עוצמה וסמכויות. כיום, על פי שיטת המונרכיה החוקתית, הייעוץ שניתן על ידי ראש הממשלה הוא מחייב, כלומר ראש הממשלה למעשה מבצע את כל התפקידים שהוגדרו למונרך או למושל הכללי, ומשאיר להם בעיקר את התפקידים הטקסיים. ראש הממשלה מקבל סיוע ממשרד ראש הממשלה (PMO), מחזיק בידו את השליטה על מינוייהם של רוב תפקידי המפתח בממשל הקנדי, כולל המושל הכללי עצמו, חברי הקבינט, שופטי בית המשפט העליון של קנדה, הסנאטורים, ראשי התאגידים המלכותיים, שגרירים, המשנים למושל וכ-3,100 משרות אחרות. יותר מכך, ראש הממשלה לוקח חלק מרכזי בתהליכי החקיקה, כלומר, הרוב בבית הנבחרים מגיש לפרלמנט הצעות חוק שמקורן בקבינט. ראש הממשלה הוא גם המפקד בפועל של הכוחות הקנדיים, אם כי רשמית המפקד העליון הוא המושל הכללי בשמו של המונרך.

לפייר אליוט טרודו יוחסו לאורך תקופת כהונתו בין השנים 19681984 פעולותיו לריכוז הכוח במשרד ראש הממשלה,[13] שרוב המשרות בו אוישו בבעלי תפקידים שנבחרו על פי שיקול דעתו של ראש הממשלה מבלי לתת דין וחשבון לפרלמנט. לקראת סוף המאה ה-20 ועם תחילת המאה ה-21, טענו פרשנים כמו ג'פרי סימפסון, דונלד סבוי, אנדרו קויין[14] וג'ון גומרי, שהן הפרלמנט והן הקבינט הפכו להיות מוקפים במוקדי כוח שמקורם במשרד ראש הממשלה. סבוי כתב: "בדרכו של ראש ממשלת קנדה ניצב שיעור קטן מאוד מהבקרה הממסדית, לפחות בתוך הממשלה עצמה, שתצמצם את יכולתו לנהוג על פי שיקול דעתו".[15] אכן, משרת ראש הממשלה תוארה ככזאת שעברה לאופי נשיאותי,[13][16] עד כי זוהרם רב יותר בהשוואה לראש המדינה האמיתי.[17] נשות ראשי ממשלת קנדה מכונות בטעות לעיתים "הגברת הראשונה של קנדה".[18][19] המושלת הכללית לשעבר, אדריאן קלרקסון, רמזה על מה שהיא ראתה כ"יריבות סמויה" שהתפתחה בין ראש הממשלה לבין הכתר.[20] הועלתה התאוריה שמצב זה שורר בקנדה בשל העובדה שהפרלמנט שלה הוא חלש יותר בהשוואה לארצות אחרות של חבר העמים הבריטי.

אף על פי כן, קיימים אופנים לבקרה על פעולתו של ראש הממשלה. בית הנבחרים יכול להצביע על הצעת אי-אמון בראש הממשלה המכהן ובקבינט שלו או שאסיפת חברי המפלגה יכולה להדיח במהירות את ראש הממשלה מתפקידו כמנהיג המפלגה ואף איומים בביצוע מהלך שכזה עשויים לשכנע או לאלץ ראש ממשלה להתפטר מתפקידו, כפי שקרה לז'אן קרטיין. חוק הרפורמה של 2014 מסדיר את התהליך שעל פיו יכולה אספת חברי המפלגה להניע תהליך של ביקורת על ההנהגה, אם יש צורך בכך, לבחור ממלא מקום למנהיג, ולפיכך לגרום לראש הממשלה לתת יותר דין וחשבון לחברי הפרלמנט ממפלגתו. אספת חברי המפלגה יכולה לבחור אם לפעול על פי כללים אלו, אף על פי שההחלטה תתקבל על פי הצבעה ובכך החלטת המפלגה נתונה לביקורת ציבורית.[21][22]

הסנאט רשאי לדחות או לעכב חקיקה שהוגשה על ידי הקבינט, כמו במקרה שהצעת החוק של בריאן מלרוני להנהגת מס ערך מוסף הגיעה לאישור הסנאט, ובהתאם לאופייה הפדרלי של קנדה, החקיקה של הממשל המרכזי מוגבלת לאזורים המוגדרים בחוקה. יותר מכך, הסמכות הביצועית מוקנית במפורש בחוקה למונרך, כלומר הזכות המלכותית שייכת לכתר ולא לאף אחד מהשרים, עליונותו של המונרך על פני ראש הממשלה בסדר החוקתי משתקפת בדבריו של אנדרו קויין: "כשראש הממשלה קד לפני המלכה, הוא למעשה משתחווה כלפינו [הקנדים]".[23] לפיכך, הן הריבון והן המושל הכללי רשאים להתנגד לרצונו של ראש הממשלה במצבי משבר קיצוניים.[24] לקראת סיום כהונתה כמושלת הכללית ציינה אדריאן קלרקסון: "תפקידי החוקתי התמצה במה שקרוי 'סמכויות בלעדיות' (reserve powers): לדאוג שיהיו ראש ממשלה וקבינט שיכהנו בתפקידם וליישם את הזכות 'לעודד, לייעץ ולהזהיר'... מבלי לחשוף באמת את סודותיי, אוכל לומר לכם שעשיתי את שלושתן".[25]

זכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעונו הרשמי של ראש ממשלת קנדה באוטווה, "דרך סאסקס 24".

שני מעונות רשמיים עומדים לרשות ראש ממשלת קנדה – "דרך סאסקס 24" באוטווה ו"אגם הרינגטון", המעון הכפרי בפארק גטינו שבקוויבק – לצד לשכה בבניין משרד ראש הממשלה והמועצה המלכותית (לשעבר לונגווין בלוק), שמול גבעת הפרלמנט.[26] לצורכי תחבורה מקבל ראש הממשלה רכב משוריין ושימוש משותף באחד משני מטוסי האח"מ, Airbus CC-150 Polaris לטיסות בינלאומיות ו-Bombardier Challenger 601 לטיסות פנים. המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה מספקת אבטחה לראש הממשלה ולבני משפחתו. כל הצרכים הללו מסופקים באמצעות המלכה במועצתה בתקציב שמאושר על ידי הפרלמנט ומסתכם ב-346,800 דולר קנדי לשנה, הכוללים את משכורתו הבסיסית של ראש הממשלה כחבר הפרלמנט על סך 172,400 דולר קנדי בנוסף למשכורת נוספת בסכום זה כראש הממשלה ו-2000 דולר קנדי כקצובת רכב.[27]

כאשר מת ראש ממשלה מכהן או ראש ממשלה לשעבר הוא זכאי להלוויה ממלכתית ולפני כן מוצב ארונו בבניין המרכזי שבגבעת הפרלמנט באוטווה. ראשי הממשלה היחידים שלהם נערכו הלוויות פרטיות היו מקנזי בוול וריצ'רד בדפורד בנט. בנט היה גם ראש ממשלת קנדה היחידי שנקבר מחוץ לקנדה ושבהלווייתו לא נכחו פוליטיקאים.

בשנים עברו היה מקובל שהמונרך מעניק תואר אבירות לראש ממשלה שמונה לתפקידו. לפיכך נשאו חלק מראשי הממשלה את התואר סר לפני שמותיהם. מבין שמונת ראשי ממשלת קנדה הראשונים, רק אלכסנדר מקנזי סירב לקבל את תואר האבירות מהמלכה ויקטוריה. בעקבות החלטה שהתקבלה ב-1919 הוחלט על מדיניות על פיה לא יוענקו שוב תארים כאלה וראש הממשלה האחרון שקיבל תואר אבירות היה סר רוברט בורדן שכיהן בתפקיד בעת קבלת ההחלטה. יוצא מן הכלל היה ריצ'רד בדפורד בנט, שב-1941, שש שנים לאחר סיום כהונתו כראש הממשלה, קיבל תואר אצולה מהמלך ג'ורג' השישי.

אופן הפניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קים קמפבל, האישה היחידה עד כה שכיהנה בתפקיד ראש ממשלת קנדה. קמפבל היא גם היחידה מבין כל ראשי הממשלה שהיא ילידת קולומביה הבריטית.

קנדה הולכת אחר המסורת הבריטית לפיה מכונה ראש הממשלה בתואר Prime Minister, וזאת בניגוד לפרוטוקול הנהוג בארצות הברית בה נהוג לפנות לנשיא בתואר "מיסטר" לפני תוארו, קרי, Mister President, "אדוני הנשיא". המשרד למורשת קנדה הודיע שאין זה נכון להשתמש במונח Mr Prime Minister.[28] צורת הפנייה בכתב לראש הממשלה צריכה לכלול את תוארו הפרלמנטרי המלא: "הנכבד" (The Right Honourable), [שם], [עיטורים או תארים שהוענקו לו], "ראש ממשלת קנדה" (Prime Minister of Canada). עם זאת, בשעת השאלות לראש הממשלה, עשויים חברי הפרלמנט לפנות לראש הממשלה בתואר "הנכבד" (The Right Honourable), החבר מ[מחוז הבחירה של ראש הממשלה], או פשוט "ראש הממשלה הנכבד" (The Right Honourable Prime Minister). ראשי ממשלה לשעבר ממשיכים להשתמש בכינוי "הנכבד" לכל ימי חייהם. כאשר הם ממשיכים לכהן כחברי הפרלמנט יש לפנות אליהם בכינוי "הנכבד" (The Right Honourable), החבר מ[מחוז הבחירה], או בשם התפקיד הממשלתי שהם משמשים בו, לדוגמה: The Right Honourable Minister of National Defence (השר להגנה לאומית הנכבד).

בעשורים שלאחר איחוד קנדה היה מקובל לכנות את ראש הממשלה Premier of Canada,[29][30] נוהג שנמשך עד למלחמת העולם הראשונה, בערך בתקופת כהונתו של רוברט בורדן.[31][32] בעוד שמקורות מהתקופה יכנו את ראשי הממשלה הראשונים בתואר premier,[33][34] במקורות המודרניים מקובל כמעט תמיד לכנות את כל ראשי הממשלה בתואר prime minister, בעוד שראשי הממשלות של הפרובינציות והטריטוריות של קנדה מכונים premier, למעט קוויבק וניו ברנזוויק, בהן הפנייה נעשית בצרפתית וראש הממשלה מכונה Premier ministre du….

פעילות ראשי הממשלה לאחר כהונתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום כהונתם היו ראשי ממשלת קנדה לדורותיהם פעילים במגוון של פעילויות. חלקם נשארו בחיים הפוליטיים: בוול המשיך לכהן בסנאט, סטיבן הרפר שב לבית הנבחרים כאחד מיושבי הספסלים האחוריים ובנט עבר לבריטניה לאחר שנכנס לבית הלורדים.[35] מספר ראשי ממשלה שימשו ראשי האופוזיציה בפרלמנט: ג'ון אלכסנד מקדונלד, ארתור מיין, מקנזי קינג ופייר טרודו, כולם שימשו בתפקיד זה לפני ששבו לכס ראש הממשלה (מקנזי קינג עשה זאת פעמיים); אלכסנדר מקנזי וג'ון דיפנבייקר שימשו כראשי האופוזיציה ולאחר מכן היו חברי פרלמנט מן השורה עד למותם. צ'ארלס טאפר, לואי סן-לורן וג'ון טרנר שבו לעסקיהם הפרטיים. ארתור מיין מונה כחבר הסנאט לאחר תום תקופת כהונתו השנייה כראש הממשלה, אך התפטר כדי לנסות להיבחר מחדש כראש הממשלה. לאחר שכשל להיבחר במחוז הבחירה שלו, פרש ועבר לפעילות עסקית פרטית. ראשי ממשלה נוספים שפנו לחיים האזרחיים היו: רוברט בורדן, שכיהן כנשיאן של אוניברסיטת קווינס שבקינגסטון ואוניברסיטת מקגיל וכן עבד במגזר הפיננסי; לסטר פירסון שימש כנשיא אוניברסיטת קרלטון שבאוטווה; ג'ו קלארק וקים קמפבל (האישה היחידה עד כה בתפקיד) היו לפרופסורים באוניברסיטה, קלארק גם שימש כיועץ וקמפבל הייתה פעילה בתחום הדיפלומטיה הבינלאומית וכמנהל של חברות פרטיות וכיושב ראש של קבוצות אינטרסים; פייר טרודו וז'אן קרטיין שבו לעסוק בעריכת דין.

ראשי ממשלת קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

# דיוקן שם
(שנות חיים)
תקופת כהונה מפלגה
התחלה סיום
1
(כהונה ראשונה)
Sir John A Macdonald circa 1878 retouched.jpg ג'ון אלכסנדר מקדונלד
(1891-1815)
1 ביולי 1867 5 בנובמבר 1873 ליברלית-שמרנית
2 Alexander McKenzie3.jpg אלכסנדר מקנזי
(1892-1822)
7 בנובמבר 1873 8 באוקטובר 1878 ליברלית
1
(כהונה שנייה)
Sir John A Macdonald circa 1878 retouched.jpg ג'ון אלכסנדר מקדונלד
(1891-1815)
17 באוקטובר 1878 6 ביוני 1891 ליברלית-שמרנית
3 Johnabbott.jpg ג'ון אבוט
(1893-1821)
16 ביוני 1891 24 בנובמבר 1892 ליברלית-שמרנית
4 John Thompson.jpg ג'ון תומפסון
(1894-1845)
5 בדצמבר 1892 12 בדצמבר 1894 ליברלית-שמרנית
5 SirMackenzieBowell.jpg מקנזי בוול
(1910-1823)
21 בדצמבר 1894 27 באפריל 1896 שמרנית (היסטורית)
6 Chas Tupper - GG Bain.jpg צ'ארלס טאפר
(1915-1821)
1 במאי 1896 8 ביולי 1896 שמרנית (היסטורית)
7 Laurier-sm.jpg וילפריד לורייה
(1919-1841)
11 ביולי 1896 6 באוקטובר 1911 ליברלית
8 Sir Robert Laird Borden, 1915.png רוברט בורדן
(1937-1854)
10 באוקטובר 1911 10 ביולי 1920 שמרנית (היסטורית)
9
(כהונה ראשונה)
Arthur Meighen-.jpg ארתור מיין
(1960-1874)
10 ביולי 1920 29 בדצמבר 1921 שמרנית (היסטורית)
10
(כהונה ראשונה)
Wm Lyon Mackenzie King.jpg ויליאם ליון מקנזי קינג
(1950-1874)
29 בדצמבר 1921 28 ביוני 1926 ליברלית
9
(כהונה שנייה)
Arthur Meighen-.jpg ארתור מיין
(1960-1874)
29 ביוני 1926 25 בספטמבר 1926 שמרנית (היסטורית)
10
(כהונה שנייה)
Wm Lyon Mackenzie King.jpg ויליאם ליון מקנזי קינג
(1950-1874)
25 בספטמבר 1926 7 באוגוסט 1930 ליברלית
11 Richard Bedford Bennett.jpg ריצ'רד בדפורד בנט
(1947-1870)
7 באוגוסט 1930 23 באוקטובר 1935 שמרנית (היסטורית)
10
(כהונה שלישית)
Wm Lyon Mackenzie King.jpg ויליאם ליון מקנזי קינג
(1950-1874)
23 באוקטובר 1935 15 בנובמבר 1948 ליברלית
12 Louisstlaurent.jpg לואי סן-לורן
(1973-1882)
15 בנובמבר 1948 21 ביוני 1957 ליברלית
13 John G. Diefenbaker.jpg ג'ון דיפנבייקר
(1979-1895)
21 ביוני 1957 22 באפריל 1963 פרוגרסיבית-שמרנית
14 Lester B. Pearson 1957.jpg לסטר פירסון
(1972-1897)
22 באפריל 1963 20 באפריל 1968 ליברלית
15
(כהונה ראשונה)
Pierre Elliot Trudeau-2.jpg פייר אליוט טרודו
(2000-1919)
20 באפריל 1968 4 ביוני 1979 ליברלית
16 JoeClark.jpg ג'ו קלארק
(נולד ב-1939)
4 ביוני 1979 3 במרץ 1980 פרוגרסיבית-שמרנית
15
(כהונה שנייה)
Pierre Elliot Trudeau-2.jpg פייר אליוט טרודו
(2000-1919)
3 במרץ 1980 30 ביוני 1984 ליברלית
17 Fmr CDN PM John Turner.jpg ג'ון טרנר
(נולד ב-1929)
30 ביוני 1984 17 בספטמבר 1984 ליברלית
18 Mulroney.jpg בריאן מלרוני
(נולד ב-1939)
17 בספטמבר 1984 25 ביוני 1993 פרוגרסיבית-שמרנית
19 KimCampbell.jpg קים קמפבל
(נולדה ב-1947)
25 ביוני 1993 4 בנובמבר 1993 פרוגרסיבית-שמרנית
20 Jean Chrétien 2010.jpg ז'אן קרטיין
(נולד ב-1934)
4 בנובמבר 1993 12 בדצמבר 2003 ליברלית
21 Paul Martin in 2011 crop.jpg פול מרטין
(נולד ב-1938)
12 בדצמבר 2003 6 בפברואר 2006 ליברלית
22 Stephen-Harper-Cropped-2014-02-18.jpg סטיבן הרפר
(נולד ב-1959)
6 בפברואר 2006 4 בנובמבר 2015 שמרנית
23 Justin Trudeau November 2015.jpg ג'סטין טרודו
(נולד ב-1971)
4 בנובמבר 2015 מכהן ליברלית

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ראש ממשלת קנדה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Canada, PediaPress, page 616
  2. ^ Privy Council Office. "Intergovernmental Affairs > About Canada > The Canadian Constitution". Queen's Printer for Canada.
  3. ^ Elizabeth II (March 29, 1867), Constitution Act, 1982, SchedB.37.1, Ottawa: Queen's Printer for Canada.
  4. ^ George VI (1947). Letters Patent Constituting the Office of Governor General of Canada. I. Ottawa: King's Printer for Canada (published October 1, 1947).
  5. ^ Office of the Governor General of Canada. "Media > Fact Sheets > The Swearing-In of a New Ministry". Queen's Printer for Canada. Archived from the original on June 16, 2008.
  6. ^ Forsey, Eugene (2005), How Canadians Govern Themselves (PDF) (6 ed.), Ottawa: Queen's Printer for Canada, pp. 3–4, ISBN 0-662-39689-8, archived from the original (PDF) on January 15, 2011
  7. ^ Forsey, Eugene (March 2012). "How Canadians Govern Themselves > The Prime Minister". Queen's Printer for Canada.
  8. ^ 8.0 8.1 Forsey, Eugene (2005), How Canadians Govern Themselves (PDF) (6 ed.), Ottawa: Queen's Printer for Canada, page 38, ISBN 0-662-39689-8, archived from the original (PDF) on January 15, 2011
  9. ^ 9.0 9.1 In the Wake of Constitutional Crisis: New Survey Demonstrates that Canadians Lack Basic Understanding of Our Country's Parliamentary System (PDF), Toronto: Ipsos Reid, December 15, 2008, p. 1
  10. ^ 10.0 10.1 Forsey, Eugene (2005), How Canadians Govern Themselves (PDF) (6 ed.), Ottawa: Queen's Printer for Canada, page 5, ISBN 0-662-39689-8, archived from the original (PDF) on January 15, 2011
  11. ^ Branch, Legislative Services. "Consolidated federal laws of canada, Canada Elections Act". laws-lois.justice.gc.ca.
  12. ^ Library and Archives Canada. "First Among Equals: The Prime Minister in Canadian Life and Politics > Alone at the Top > Head of State". Queen's Printer for Canada.
  13. ^ 13.0 13.1 Geddes, John (January 25, 2009). "Will the prorogation of Parliament set off a populist revolt?". Maclean's. Toronto: Kenneth Whyte.
  14. ^ Coyne, Andrew (June 30, 2015). "Liberals' idea for gender quota in Cabinet leaves out the principle of merit". National Post.
  15. ^ W. Wesley Pue, Pepper in Our Eyes: The APEC Affair, UBC Press, 2011, page 27
  16. ^ "Time to address democratic deficit", Toronto Star, January 27, 2010
  17. ^ Blair, Louisa (2001). Venne, Michel, ed. Vive Quebec!: new thinking and new approaches to the Quebec nation. Toronto: James Lorimer & Company. p. 91.
  18. ^ Zamon, Rebecca (November 4, 2015). "The Prime Minister's Wife: What Is Her Title, Exactly?". The Huffington Post. Retrieved June 3, 2017.
  19. ^ Alberici, Emma (May 18, 2016), 'I need help': Why did Canada's first lady spark such a backlash?, Australian Broadcasting Corporation
  20. ^ Franks, C.E.S. (April 9, 2010), "Keep the Queen and choose another head of state", The Globe and Mail
  21. ^ Parliament of Canada (June 23, 2015), Bill C-586, Queen's Printer for Canada
  22. ^ Selley, Chris (May 28, 2015). "Thanks to the Senate, I've finally come around to liking the Reform Act". National Post.
  23. ^ Coyne, Andrew (November 13, 2009). "Defending the royals". Maclean's. Toronto: Rogers Communications.
  24. ^ Zolf, Larry (June 28, 2002). "Boxing in a Prime Minister". CBC. Archived from the original on January 20, 2011.
  25. ^ "GG reflects on mandate during farewell address". CTV. September 14, 2005. Archived from the original on October 13, 2007.
  26. ^ Langevin Block National Historic Site of Canada. Canadian Register of Historic Places.
  27. ^ "Indemnities, Salaries and Allowances". Library of Parliament. April 11, 2018. Archived from the original on June 1, 2017.
  28. ^ Department of Canadian Heritage. "Styles of address". Queen's Printer for Canada. Retrieved November 11, 2015.
  29. ^ "Canada's Premier Talks; Attitude of the Dominion on the Seal Question", The New York Times, p. 9, March 12, 1893
  30. ^ Grand Lodge of Canada (1884). Proceedings of the Grand Lodge of Ancient, Free, & Accepted Masons of Canada. Hamilton: Spectator Printing Co. p. 15.
  31. ^ "Premier Pledges Canada to Fight Until War is Won", The New York Times, p. 1, November 21, 1916
  32. ^ "The Santa Fe magazine, Volume 9". The Santa Fe. 9. Santa Fe: Santa Fe Magazine. 1914. p. 44.
  33. ^ Library and Archives Canada. "Politics and Government > Sir John A. Macdonald > The Opponents". Queen's Printer for Canada.
  34. ^ Royal Commission on the Ancient and Historical Monuments of Scotland. "John Alexander MacDonald". Queen's Printer.
  35. ^ Waite, P.B. (2016). "Bennett, Richard Bedford, 1st Viscount Bennett". In Cook, Ramsay; Bélanger, Réal. Dictionary of Canadian Biography. XVII (1941–1950) (online ed.). University of Toronto Press.