רודי ויסנשטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף רודי ויסנשטיין)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רודי ויסנשטין, 1940

רוּדי וַיסנשטין (Rudi Weissenstein;‏ 17 בפברואר 191020 באוקטובר 1992) היה צלם ישראלי. ידוע בעיקר בזכות התיעוד הנרחב שלו לחיי היומיום של העולים לארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20. צילם את התצלומים היחידים של מעמד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-1948, והנציח באמצעות כרבע מיליון תשלילים את שנות הקמת המדינה, תמונות שהיו לאבני דרך בחברה הישראלית.

טקס הכרזת העצמאות, מתצלומיו הנודעים של ויסנשטין
קולנוע מוגרבי בצילום של רודי ויסנשטין
רודי ומרים ויסנשטין בפתח הצלמניה, 1978

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוּדי (שמעון רודולף) ויסנשטין נולד באיגלאו (Iglau), בחבל מורביה שבצ'כיה (אז בתחומי אוסטריה) בשנת 1910. בשנים 1929–1931 למד בבית-הספר הגבוה למקצועות הגרפיקה והצילום בווינה. בשנים 1933–1934 שירת בצבא הצ'כי. בשנת 1936 עלה לארץ ישראל. הוא הגיע לנמל יפו, בידו תעודת עיתונאי וערכת מצלמות. הוא נסע לקיבוץ, שהה בו יום אחד והחליט לעבור לתל אביב. בשנת 1940 נשא לאישה את מרים ארנשטיין, אותה פגש בתל אביב זמן קצר לאחר עלייתו ארצה. לזוג נולדו שלושה ילדים.

ויסנשטין נפטר בשנת 1992.

פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר עלייתו ארצה הפך ויסנשטין לאחד הצלמים המובילים בארץ, מממשיכי דרכו של אברהם סוסקין יחד עם אפרים ארדה. בשנת 1940 הקים בכיכר מוגרבי בתל אביב, ביחד עם שלושה שותפים, את חנות הצילום הנודעת "המצלמה", שלימים שונתה שמה ל"צלמניה פרי-אור". במהלך השנים פרשו השותפים, והחנות נותרה בבעלות הזוג ויסנשטין. ב"צלמניה" הצטלמו רבים מראשי היישוב וראשי המדינה. בנוסף, הרבה לצלם את נופי ארץ ישראל.

כבר ב-1936 הספיק ויסנשטין לצלם תמונות של רחובות תל אביב ושכונותיה, הווי עירוני, המוזיאון הראשון, תעמולה לאומית, חיפוש נשק אצל ערבים בזמן ה"מאורעות", הלווייתו של מאיר דיזנגוף, שנפטר בספטמבר אותה שנה, אוניות עולים, הקונצרט הראשון של התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית, סצינות רחוב ועוד. לצד צילום מגויס זה, רווי הלהט הציוני והרומנטי, אשר היה מסממניה של אותה תקופה ואפיין את מרבית עמיתיו למקצוע, ויסנשטין עסק גם בצילום מקצועי עבור ארכיטקטים ידועים כמו אברהם יסקי, אריה שרון ודב כרמי, תיעד טקסים רשמיים בהזמנת ההסתדרות ומוסדות אחרים, והפך לצלם הרשמי של התזמורת הפילהרמונית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה המשיך לנסוע בארץ, לצלם ולתעד את המפעל הציוני עבור מחלקות ההסברה של המוסדות הלאומיים והקרנות. עיקר מטרתו של צילום זה היה גיוס אנשים וכספים ליישוב הציוני המתפתח, כך שהנופך ההירואי ששלט בתצלומים אלה שירת היטב את מגמותיו של הממסד. עם זאת, תצלומים רבים שערך ויסנשטין לעצמו, גם בעת שצילם מטעם, לא נתפרסמו ותוייקו בארכיונו.

ויסנשטין צילם רפוטרטג'ות שנועדו ללוות אירועים חדשותיים מהארץ, שהופצו בעיקר בקרב הקהילות היהודיות בחו"ל על ידי הסוכנות היהודית, קק"ל, קרן היסוד, ויצו וכו', ובאמצעות סוכנים בהולנד ובארצות הברית. הוא שוטט ברחבי הארץ וצילם בין היתר יישובים חדשים שעלו לקרקע (בין היתר, את ייסודה של חניתה ב-1938, אותה צילם בשלושה מועדים שונים שציינו את תהליכי העלייה לקרקע וההתיישבות), את העלייה החמישית, ה"מאורעות" בתל אביב, את התפתחות הבנייה בעיר ובארץ כולה (בעיקר בהזמנת חברת "רסקו", שפעלה בתחילתה במסגרת הסוכנות היהודית ונהפכה בהמשך לחברת בנייה פרטית).

לצד עיסוקו בצילום חיי המדינה, דיוקנאות של אישים ופוליטיקאים, הווי תרבותי וצילומי אופנה, אהבתו הגדולה של ויסנשטין הייתה לנופי הארץ אותם תיעד בכל הזדמנות. תקופה מסוימת אף עבד כמדריך תיירים וניצל את הטיולים שתידרך למטרות צילום.

מדיניות הצנע שהונהגה בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה עקב העלייה ההמונית וגידולה המהיר של האוכלוסייה, צימצמה את רמת הצריכה לטובת יעדים לאומיים חיוניים. תקופה זו תועדה בעין מצלמתו של ויסנשטין: החל בתצלום נאומו של דב יוסף - שר האספקה והקיצוב - שנערך בבית "דבר" וכלה בשביתת עובדי הפלדה.

ויסנשטין צילם את קונצרט הפתיחה של "התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית" (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית), בניצוחו של ארתורו טוסקניני, ותצלומיו פורסמו ברחבי תבל. בעקבות זאת הפך לצלם הקבוע של התזמורת. כמו כן מונה לצלם הרשמי של האו"ם בארץ ישראל. בנוסף, צילם את התצלום המפורסם של טקס הכרזת העצמאות בשנת 1948. לשאלה מדוע לא צילם את הקהל שר את "התקוה" ענה "באותו רגע לא הייתי צלם, עמדתי דום ושרתי ובכיתי עם כולם ביום המרגש של חיי". בעת עיצוב השטר של עשר לירות ישראליות נבחר פורטרט עצמי של ויסנשטין כמודל לגרפיקאי שעיצב את השטר.

בעבודתו, ויסנשטין השתמש בסוגים שונים של מצלמות שתאמו את מושא תצלומיו. הוא עבד עם ה"רוליפלקס", עם מצלמות "פלאובל מקינה" ו"פרימה פלקס" שסרטי הצילום שלהם היו גדולים ובעלי רגישות נמוכה, לשקופיות השתמש במצלמת "לייקה", וצילומים פנורמיים צילם במצלמת "לינהוף". צילומים מקצועיים אחרים עשה במצלמת עץ עם לוחות זכוכית אותם הכין בעצמו.

חנות הצילום של ויסנשטין, "הצלמניה", סיפקה תצלומי פורטרטים לכל דורש, ואביזרי צילום שונים לחובבים. לאחר מותו המשיכה אלמנתו מרים בניהול החנות אשר פועלת עד היום ומשמשת כארכיון של עבודותיו.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 יצא לאור ספר תצלומיו "צלמניה - רטרוספקטיבה" בהוצאת "עם עובד".

בשנת 2007 יצא לאור הספר "רודי ויסנשטין - צילום עברי", בעריכתו של אורי דביר, ובו מבחר עשיר מתצלומיו של ויסנשטין: תצלומי נוף, תצלומי אישים, ותצלומיה אנשיה של ישראל.

בשנת 2011 יצא הסרט התיעודי "הצלמניה" בבימויה של תמר טל, המתעד את מסעם המשותף של אשתו של רודי, מרים בת ה-96, ונכדה בן פטר, המנסים להציל את חנות הצילום מהריסה. הסרט זכה בפסטיבל דוקאביב 2011.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי דביר, רודי ויסנשטין צילום עברי - תמונות מהצלמניה, הוצאת מודן, 2007
  • מיכל עמרם, בן פטר ואנה פטרישיה כהאן (עורכים),רודי: לגלות מחדש את הארכיון (Rudi, Discovering the Weissenstein Archive), הוצאת Kehrer גרמניה, 2017

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]