אורי דביר
 | |
| לידה |
24 באוגוסט 1931  |
|---|---|
| פטירה |
2 ביולי 2011 (בגיל 79) |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
בית עולם חורשים |
  | |
אוֹרי דביר (24 באוגוסט 1931 - 2 ביולי 2011) היה סייר, גאוגרף, יושב ראש הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע ואיש תקשורת ומחבר מדריכים פופולריים בנושא הטיולים.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דביר החל לטייל לפני קום המדינה, במסגרת תנועת השומר הצעיר ומאוחר יותר כנהג ומדריך טיולים באגד[1]. בסוף שנות ה-50 היה דביר המדריך הראשי באגד[2] והיה ידוע בבקיאותו ובחוש ההומור שלו[3]. משנת 1960 היה מנהל המדור לידיעת הארץ באגד, מדור שארגן טיולים לתלמידים בהתאם לתוכנית הלימודים של משרד החינוך[4]. במקביל לעבודתו באגד, היה באמצע שנות ה-60, מנהל בית הספר לתיירות שבפיקוח משרד התיירות[5].
בשנות ה-50 הצטרף לחברה להגנת הטבע, והחל לעסוק בסימון שבילים. במשך שנות עבודתו סומנו רוב שבילי הארץ ומופו, מפעל שהציב את ישראל כמדינה היחידה שסימנה ומיפתה אחוז כה נכבד משטחה. דביר ערך גם את מפות הטיולים וסימון השבילים של החברה להגנת הטבע, מפות נייר מנויילנות בקנה מידה 1:50,000.
בראשית שנות ה-60 דביר היה מרצה על נופי ישראל בליווי שקופיות[6] ועונה לשאלות הקהל בנושאי ידיעת הארץ[7]. באמצע שנות ה-60 היה דביר חבר בצוות הקבוע של התוכנית זה הסוד שלי ברדיו[8]. בשנים 1967-1968 הייתה לדביר פינה בתוכנית לעקרת הבית של רבקה מיכאלי[9].
בשנות השבעים הוא ניצל את ניסיונו בתחום, והגיש תוכנית טלוויזיה בשם "שביל בצד", שעסקה בשבילי טיולים. התוכנית לא צלחה ודביר שינה גישה טלוויזיונית והחל להפיק ולהגיש תוכנית קצרה, בטלוויזיה הישראלית בשם נקודת חן. תוכנית זו עסקה בנקודות מעניינות לטיול ולא בשבילים שלמים. היא הוגשה על ידו במשך שנים רבות ובה התגבש רוב החומר לספריו. דביר פרסם למעלה מ-30 ספרי טיולים, ביניהם "נקודת חן", "תל אביב נקודת חן", "נקודת חן מתחת לאף", "בין הטיפות" וכן ספרי תיירות בארצות הברית. חלק מספריו תורגמו לשפות שונות.
בתחילת שנות ה-80 יזם דביר את פרויקט שביל ישראל, על פי הרעיון של העיתונאי אברהם תמיר. באותה תקופה הקים את החוג ללימודי ארץ ישראל במכללת בית ברל, בראשו עמד עד 1990.
במסגרת עבודתו המגוונת הדריך דביר חניכים רבים, שהעניקו לו את הכינוי "המדריך המטייל", והקנה להם מאהבתו לארץ ולנופיה. שמו נקשר בתודעה הציבורית עם ידיעת הארץ, סימון ומיפוי שביליה. על מפעל חייו קיבל פרס מהחברה להגנת הטבע. באוגוסט 2008 במסגרת חגיגות ה-60 קיבל מהמדינה אות על מפעל חיים בשל תרומתו לאיכות הסביבה[10].
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
התגורר בתל אביב. היה נשוי ואב לשלוש בנות ובן.
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1984 זכה בפרס זיו מטעם צדק-מדות-מוסר[11]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הספרים של אורי דביר, באתר "סימניה"
- רשימת הפרסומים של אורי דביר, בקטלוג הספרייה הלאומית
- רשימת המאמרים של אורי דביר באתר רמב"י
- אורי דביר, שבילים בישראל - המדינה המסומנת בעולם, "מסע אחר"
לאחר מותו:
- אורי דביר - מסמן הדרך, באתר החברה להגנת הטבע
- זיו ריינשטיין, אורי דביר, איש הטיולים הוותיק, הלך הלילה לעולמו, באתר ynet, 3 ביולי 2011
- שלמה פיוטרקובסקי, אורי דביר - אבי סימון השבילים - הלך לעולמו, באתר ערוץ 7, 3 ביולי 2011
- סוף הדרך: נפטר איש הטיולים אורי דביר, באתר nrg, 3 ביולי 2011
- ליאת לב, אורי דביר: פרויקט חייו, באתר וואלה!, 3 ביולי 2011
- סתיו שפיר, השביל האחרון בדרך: פרידה אישית מאורי דביר, באתר Xnet, 4 ביולי 2011
- יעקב בר-און, המוביל הארצי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 13 ביולי 2011
זיו ריינשטיין, האיש שלימד אותנו לטייל והמציא את שביל ישראל, באתר וואלה!, 24 בספטמבר 2015
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שייך סולימן טעה, דבר, 28 במאי 1957
- ^ אל תגידו בסדום..., דבר, 9 באפריל 1959
- ^ פצצה של טיול, דבר, 3 במרץ 1961
- ^ הקואפרטיבים לתחבורה יתנגדו להורדת השכר של חבריהם, דבר, 22 בנובמבר 1961
- ^ עדית זרטל, אנחנו תיירי הפנים, דבר, 1 באפריל 1966
- ^ בציבור - ועדת התרבות, דבר, 5 בפברואר 1960
- ^ מעפולה עד מתולה, מעריב, 13 בינואר 1961
- ^ לזנוח את השיטתיות, מעריב, 2 במרץ 1967
- ^ הערב יינעל שוק אא"ע בת"א, דבר, 18 במרץ 1968
- ^ צפריר רינת, אות מפעל חיים ל-12 "אבירי הסביבה", באתר הארץ, 5 באוגוסט 2008
- ^ ב. מיכאל, ילד טוב פוליצר - טכס חלוקת פרס זיו ל"עיתונות חיובית", חדשות, 10 באפריל 1984
,_Israel_03.jpg)