אורי דביר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

אוֹרי דביר (24 באוגוסט 1931 - 2 ביולי 2011) היה סייר, גאוגרף, יושב ראש הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע ואיש תקשורת ומחבר מדריכים פופולריים בנושא הטיולים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דביר החל לטייל לפני קום המדינה, במסגרת תנועת השומר הצעיר ומאוחר יותר כנהג ומדריך טיולים באגד[1]. בסוף שנות ה-50 היה דביר המדריך הראשי באגד[2] והיה ידוע בבקיאותו ובחוש ההומור שלו[3]. משנת 1960 היה מנהל המדור לידיעת הארץ באגד, מדור שארגן טיולים לתלמידים בהתאם לתוכנית הלימודים של משרד החינוך[4]. במקביל לעבודתו באגד, היה באמצע שנות ה-60, מנהל בית הספר לתיירות שבפיקוח משרד התיירות[5].

בשנות ה-50 הצטרף לחברה להגנת הטבע, והחל לעסוק בסימון שבילים. במשך שנות עבודתו סומנו רוב שבילי הארץ ומופו, מפעל שהציב את ישראל כמדינה היחידה שסימנה ומיפתה אחוז כה נכבד משטחה. דביר ערך גם את מפות הטיולים וסימון השבילים של החברה להגנת הטבע, מפות נייר מנויילנות בקנה מידה 1:50,000.

בראשית שנות ה-60 דביר היה מרצה על נופי ישראל בליווי שקופיות[6] ועונה לשאלות הקהל בנושאי ידיעת הארץ[7]. באמצע שנות ה-60 היה דביר חבר בצוות הקבוע של התוכנית זה הסוד שלי ברדיו[8]. בשנים 1967-1968 הייתה לדביר פינה בתוכנית לעקרת הבית של רבקה מיכאלי[9].

בשנות השבעים הוא ניצל את ניסיונו בתחום, והגיש תוכנית טלוויזיה בשם "שביל בצד", שעסקה בשבילי טיולים. התוכנית לא צלחה ודביר שינה גישה טלוויזיונית והחל להפיק ולהגיש תוכנית קצרה, בטלוויזיה הישראלית בשם נקודת חן. תוכנית זו עסקה בנקודות מעניינות לטיול ולא בשבילים שלמים. היא הוגשה על ידו במשך שנים רבות ובה התגבש רוב החומר לספריו. דביר פרסם למעלה מ-30 ספרי טיולים, ביניהם "נקודת חן", "תל אביב נקודת חן", "נקודת חן מתחת לאף", "בין הטיפות" וכן ספרי תיירות בארצות הברית. חלק מספריו תורגמו לשפות שונות.

בתחילת שנות ה-80 יזם דביר את פרויקט שביל ישראל, על פי הרעיון של העיתונאי אברהם תמיר. באותה תקופה הקים את החוג ללימודי ארץ ישראל במכללת בית ברל, בראשו עמד עד 1990.

במסגרת עבודתו המגוונת הדריך דביר חניכים רבים, שהעניקו לו את הכינוי "המדריך המטייל", והקנה להם מאהבתו לארץ ולנופיה. שמו נקשר בתודעה הציבורית עם ידיעת הארץ, סימון ומיפוי שביליה. על מפעל חייו קיבל פרס מהחברה להגנת הטבע. באוגוסט 2008 במסגרת חגיגות ה-60 קיבל מהמדינה אות על מפעל חיים בשל תרומתו לאיכות הסביבה[10].

התגורר בתל אביב. היה נשוי ואב לשלוש בנות ובן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]