רפאל קוהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בא-כוח הברון רוטשילד בזכרון יעקב בשנים 1932-1892  

במשך 40 שנה, משנת 1892 ועד שנת 1932 שירת רפאל קוהן במערכת הפקידות של הברון רוטשילד, והיה בא-כוחו בזכרון יעקב וסביבתה. רפאל קוהן [1874 בסרביה - תל אביב 1951]


ביוגרפיה[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

1874 נולד בעיר קיליה (דרום בסרביה), ט"ו אדר תרל"ד (1874), לאביו חיים מאיר הכהן ב"ר אבא . למד ב"חדר" בקיליה ואח"כ, כשעברו הוריו לגור בעיר רוסצ'וק (בולגריה), למד שם בבית-ספר יהודי-גרמני. 1885 עלה ארצה עם הוריו ושני אחים. המשפחה התיישבה ביפו, האב נפטר כעבור שנה. 1892 למד חקלאות במקווה ישראל, התמחה בגפנים ויין. התקבל לשרות הברון רוטשילד בפקידות זכרון יעקב כמומחה לגפנים ויין, כעוזר לפקיד הראשי בן שימול. לאחר שישה שבועות התמנה לסגן מנהל ומדריך נטיעות במושבה מאיר שפיה. עסק בסלילת הכביש ונטיעת חורשה כחלק מתכנית לבנית בית הבראה לאיכרים ופועלים שנחלשו מהקדחת. 1897 נישא לרוזה בת רחל וזאב לופו ניימאן, ממייסדי זכרון יעקב[2] 1899 חזר משפיה לנהל עבודות נטיעה בזכרון יעקב, לעזרת הפקיד יואל (ז'יל) רוזנהק . 1903 נתמנה לנהל את עבודות הברון בחדרה. באותה תקופה השקיע מרץ רב בנטיעת יערות אקליפטוס בחדרה ובניהול העבודות לשם יבוש ביצות כבארה, וכן בהשבחת הקרקע בביצת כבארה ובפרדס נזלה. עזר בהשגחתן של הקרקעות בבורג', מרח' (גבעת עדה) ועתלית. 1905 נתמנה למנהל מחלקת החקלאות של יק"א במחוז השומרון ומ"מ מנהל האדמיניסטרציה בחיפה. בסמכותו זו עזר ב-1914 לקבוצה שהכינה את הקרקע ליסוד המושבה בנימינה. בשנות מלחמת העולם הראשונה, 1914-1918 הוגלו רוב פקידי היק"א מהארץ, וקוהן נשאר יחיד לנהל את המשרד בזכרון יעקב. משנת 1920 סייע לקבוצות שהכשירו את הקרקע במרח' (גבעת עדה), בורג', פארק ז'בוטינסקי וזרעוניה (בנימינה). 1924 כשהברון רוטשילד הקים את פיק"א, רכשה החברה את קרקעות הכברה, בהבטחה ליבש את הביצה. קוהן היה אחד ממנהלי העבודה המרכזיים, מנהל את חפירת התעלות לניקוז הביצות[3]. 1925 בעת ביקורו החמישי והאחרון של הברון רוטשילד בארץ ישראל מתועד קוהן בצילומיו של הצלם פנחס קריסטל[4], כמלווה צמוד של הברון בזכרון יעקב[5]. 1932 נסע לפאריס וביקר את הברון בענייני העבודה[6]. 1932 פרש מעבודתו בחברת פיק"א ויצא לגמלאות לאחר ארבעים שנות שרות, והתיישב בתל-אביב. 1951 נפטר בתל אביב, נקבר בבית העלמין בזיכרון יעקב[7].


בני משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לרוזה ורפאל קוהן היו שתי בנות, ושלושה נכדים:
  • רבקה (1901- 1990) נישאה ליוסף קופרמן, בן זכרון יעקב, שהיה לסגן מושל במנדט הבריטי. בתם צפרירה קופרמן ליפשיץ (1925 – 2013)
  • בתיה (1906- 1987) נישאה למהנדס אברהם פוגל, שהיה מראשי המחלקה הכלכלית של עירית תל אביב. בניהם אורי ז"ל והאדריכל יורם פוגל.

קוהן ומעמדו בפקידות הברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הפקידות המוקדמת, הידועה כתקופת האפוטרופסות (1884- 1900), היו רוב פקידי הברון אנשי חוץ שנשלחו מצרפת לשרת במושבות. יחסם הקשה והמתנשא אל המתיישבים יצר הפרדה מעמדית קשוחה בין שתי הקבוצות. לאחר שהמושבות נמסרו לניהולה של חברת יק"א (1900 ואילך, 1924 ואילך חברת פיק"א) המשיך הברון את מעורבותו, אך אופי הפקידות השתנה, ורוב הנציגים היו מעורים יותר בחיי המתיישבים בארץ ישראל. עדיין ניכרה תלותם של המתיישבים בפקידים בכל היבט של חיי העבודה במושבה: ארגון העבודה, הקצאת משאבים והכנסת מיכון חקלאי. בין "עושי דברו של הברון" היו הבדלי מזג וגישה בעיקר ביחסם אל המתיישבים. רפאל קוהן נזכר בכתבי התקופה כאיש שטח מובהק, מדריך חקלאי ומנהל שירד אל השטח והיה מעורה בכל פרטי הביצוע של נטיעת הכרמים והפרדסים ושל ייבוש הביצות. קוהן היה מעורב בהקמת מושבות הבת של זכרון יעקב: בת שלמה, מאיר שפיה, עתלית, גבעת עדה, בנימינה, ופרדס חנה. לנגד עיניו עמד הצורך החיוני לרכוש אדמות ולעבדן במרחב שבין זכרון יעקב לחדרה. בספר "בנימינה פנינת השומרון" כותב העורך, עבר הדני, על רפאל קוהן: "איש עבודה ועממי בדבריו והליכותיו היה רפאל כהן שנכנס לפקידות הברון ... להלן נראה כי מזמן לזמן עורר עליו ביקורת, אך הכל מודים במסירותו לחקלאות ובאהבתו את המשמעת והדייקנות בעבודה" ומסכם את פועלו במילים: "רפאל קוהן, פקיד זכרון יעקב אשר חלקו היה רב בייסוד בנימינה מטיפולו בקבוצת שוני ואילך, אף הוא ימי שירותו הרבים בפקידות קרבו לקיצם ב-1892 נתקבל לשירות הפקידות בזיכרון יעקב והתמיד בו עד 1932. למרות דברי הביקורת שנמתחו עליו, והדם בקע בין השיטין של ספר זה, הודו הכול באהבתו לעבודת האדמה ולעובדים אותה."


ייבוש ביצות הכבארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייבוש הביצות היה ליבו של המאמץ הקולקטיבי להכשרת שטחים חקלאיים ולמלחמה ביתושי האנופלס מחוללי המלריה. אדמות ביצה, חולות וטרשים אפיינו את השטחים שנמכרו לעולי העלייה הראשונה, לעיתים לאחר עשרות ומאות שנים של הזנחה וחוסר עיבוד. קניית האדמות לא ייצגה בחירה של קרקעות מתאימות להתיישבות, והעולים, חסרי כל הכשרה חקלאית, נאלצו להתמודד עם תנאים בלתי אפשריים בניסיון להתפרנס מאדמתם. נדרש מאמץ ממוסד ומרכזי כדי להתמודד עם משימה נרחבת שכזו, וגם סכומי כסף ומערך אירגוני. ביצות כבארה השתרעו עד שנות ה-20 של המאה העשרים במרזבה של מישור חוף הכרמל ,סביב נחל תנינים. הביצות היו הגדולות בארץ ישראל לאחר ביצות החולה, והשתרעו על שטח של 6000 דונם. במקור סכרו הרומאים אגם ששימש את מפעל המים של קיסריה. האגם שרד כאלף שנים, עד שהתדרדר עקב הצטברות סחף ותחזוקה לקויה לשטח ביצתי. הביצות היו תחומות בין סכר רומי באזור בריכות הדגים של מעיין צבי מצפון, סכר באזור אמת המים של קיסריה מדרום, הר הכרמל ממזרח ורכס הכורכר שדרכו זורם נחל תנינים ממערב. הביצות היו מקור ליתושי אנופלס ומוקד של מחלת המלריה. ערביי שבט ערב אל-ע'וארנה, חיו בשולי הביצה מדיג, מרעה תאואים, וקליעת מוצרים מצמחי הגומא והקנה. אדמת הביצה נרכשה על ידי חברת פיק"א של הברון רוטשילד בשנת 1922, והאגודה השקיעה כרבע מיליון ליש"ט בניקוזה. ייבוש רוב שטח הביצה התנהל במשך שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. לצורך פעולות הניקוז נשכרו פועלים מצריים וסודאנים, אשר עבדו במקום בתנאי מחיה קשים וסבלו ממלריה וגויסו פועלים משבט ערב אל-ע'וארנה. פיק"א רכשה אדמה חלופית לבדווים וב-1926 הקימה עבורם את הכפר ג'סר א-זרקא על רכס הכורכר הסמוך. אנשי העלייה השלישית דרשו מפיק"א לשלב יהודים בעבודה במסגרת כיבוש העבודה, אולם נתקלו בסירוב. לאחר מאבק ציבורי שהתנהל בשנת 1924, הסכימה פיק"א לשלב גם פועלים יהודים בעבודה ותנאי העבודה שופרו. העבודות הביאו פועלים רבים לזכרון יעקב ולמושבה החדשה בנימינה. בשטחים שיובשו הוכשרה קרקע לגידולים חקלאיים. כלי עבודה מיוחדים הובאו ע"י פיק"א ובהם כלים לעקירת סלעים, לשידוד ולחריש. [8] ניתן לראות את העבודות השונות, משלב חפירת התעלות והניקוז, בירוא הצמחייה, הכשרת הקרקע והעיבוד מחדש. על שטחי הביצה הוקם בשנת 1949 קיבוץ מעגן מיכאל, ושריד אחרון לביצה נמצא היום בשמורה קטנה המכונה "בריכת תמסח".


פרדס נזלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכל הניסיונות החקלאיים שערכו פקידי הברון בארץ ישראל, מוצלחים יותר או פחות, הפך התפוז לסמלה של הארץ ולמקור פרנסה, גאווה והזדהות. נטיעת הפרדסים החליפה את רוב ענפי החקלאות במושבות והייתה במהלך שנות ה-20 ו -30. הפרדס בנזלה[9] ניטע ע"י חברת יק"א בסביבות 1908 בשטח אדמה מישורי ממערב לזכרון יעקב. בפרדס עבדו פועלים ערבים והחל משנת 1912 עבדו בו עולי תימן, נשים וגברים כאחד. מן הבאר בנזלה נמשכו תעלות השקיה ועבודה רבה הייתה כרוכה בחפירת גומות לעצים והובלת המים. האריזה התבצעה ע"י קבוצת אורזים מקצועית שנדדה בין הפרדסים, ועבודתם נחשבה למקצועית ביותר. לאחר מיון הפרי לפי גודל, התפוזים נעטפו בנייר דקיק שהיה מצופה בחומר כימי מעכב ריקבון. האורזים ישבו על הרצפה וסידרו את הפרי בשכבות מהודקות בתוך ארגזי עץ שנבנו במקום. הארגזים נחתמו בחישוקי מתכת והוכנו למשלוח. הובלת הפרי בתוך הפרדס נעשתה ברכבת שנקראה "טרזינה" ונסעה על מסילה מיוחדת בין השורות. כדי להוביל את הפרי לנמל הועמסו הארגזים על גבי גמלים. האורחות צעדו דרומה לאורך חוף הים, מהלך יומיים לנמל יפו. משם נשלחו התפוזים באניות לנמלים ברחבי אירופה. הפרדס היה בבעלות חברת יק"א ופקידיה היו מנהלי העבודה בשטח. בהמשך חולקו הפרדסים לבעלות פרטית של האיכרים וחלקם נשארו בבעלות הפקידים. עולי תימן שדרשו גם הם בעלות על שטחי הפרדס זכו בדרך כלל ליחס אוהד פחות ורק מאוחר יותר זכו אחדים מהם לחלקות קטנות . בתערוכה "נאמנות כפולה" מוצגות תמונות שצולמו במהלך שנות ה-20 וניתנו למר רפאל קוהן, שבתוקף תפקידו פיקח על העבודה בפרדס. באחת מהן נראה איכר בלב מטע בננות, "תאני חווה" בשפת התקופה. נראה כי זהו תיעוד מוקדם של נסיון לאקלם בארץ פירות טרופיים וסוב טרופיים, בהם גם אבוקדו. שני גידולים שמאפיינים היום את החקלאות במישור החוף.

עזבון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוהן לא השאיר אחריו כתבים ידועים אולם בידי בני משפחתו בתל אביב נשאר אוסף מרשים ביותר של תצלומים. ליבו של האוסף הוא אלבום תמונות שקיבל קוהן מחברת פיק"א עם יציאתו לגמלאות בשנת 1932. האלבום מכיל כמאה ועשרים תמונות המודבקות על גבי ארבעים עמודי קרטון שחור. האלבום כרוך בעור חום ומוטבע בדוגמה של שריון צב. האלבום הוכן ב"צלמניה" של זכרון יעקב (רחוב המייסדים 42, מדרום לבריכת בנימין) ע"י הצלם פנחס קריסטל, שגם צילם רבות מהתמונות בו. העורך הגראפי כתב ביאורים לתמונות בדיו לבנה, בעברית ובצרפתית. נראה כי חלק ניכר מן התמונות הן מה"קלאסיקה" המוכרת של צילומי הישוב וקדמו לתקופתו של קריסטל. התמונות הועתקו או הודפסו מתשלילים שהגיעו לידיו. ניכר כי אין אחידות בנייר ההדפסה ויתכן כי היו "סטוקים" של תמונות ליצירת אלבומים דומים. האלבום עבר כנראה דרך ארוכה במהלך 80 השנים האחרונות, וכיום דפיו נפרדים, לכן לא ניתן לקבוע בביטחון את סדרם אלא לציין את הנושאים המרכזיים המופיעים בו: תולדות זכרון יעקב (15 עמ'), יבוש ועיבוד ביצות כבארה (6), חקלאות ופרדסים בנזלה (3), בת שלמה (2), מאיר שפיה (3) עתלית (3), אדמות בוריקה ובורג' (3), בנימינה (3), גבעת עדה (1), פרדס חנה (1), ביקור הברון רוטשילד (2), ביקורי הנציבים הבריטיים (1). ניכרת חשיבותם של מפעלי ההתיישבות, החקלאות והתעשייה שאפיינו את רוחה של יק"א/פיק"א: יבוש ביצת כבארה, הפרדסים, מפעלי המלח בעתלית, תעשיית הבושם בבנימינה, וההתפתחות של המושבות במרחב שבין חדרה לעתלית. ייחודו של האלבום בשלמותו ובקשר בין בעליו לסיפור המעשה. תמונות אחדות מתוכו לא נמצאו בארכיונים אחרים והן מהוות נדבך חשוב בבניית הסיפור ההיסטורי-וויזואלי של המושבות, הן מבחינה מחקרית והן לצרכי שימור ופיתוח של אתרים היסטוריים. בנוסף מכיל אוסף קוהן תצלומים רבים מקורות משפחתו, נסיעות, עבודה חקלאית בפרדסים ומפגשים עם בחירי השלטון. האוסף ברובו הוצג במוזיאון העלייה הראשונה בזכרון יעקב משנת 2016 באדיבות נכדו של קוהן שומר העזבון, אדירכל יורם פוגל. הקטלוג המלווה את התערוכה מכיל חלק נכבד מהמוצגים בתערוכה "נאמנות כפולה".


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו,1947
  • סמסונוב אריה, זכרון-יעקב, פרשת דברי-ימיה תרמ"ב-תש"ב, תש"ג 1943, הוצאה מחודשת 2001
  • אפרת אביטל, פוגל יורם, נאמנות כפולה, על חבל דק בין מתיישבים לממשל, סיפורם של רפאל קוהן, בא כוח הברון רוטשילד ויוסף קופרמן, סגן מושל בממשלת המנדט . קטלוג לתערוכה במוזיאון העלייה הראשונה 2016
  • עבר הדני (עורך) בנימינה-פנינת השומרון, הכפר ע"ש הנדיב הידוע* תרפ"ב - תשי"ג (1953-1922), הוצאת המועצה המקומית בנימינה 1953. עמ' 51,52,65,209 ועוד
  • רז גיא צלמי הארץ מראשית ימי הצילום ועד היום, מפה והוצאת הקיבוץ המאוחד 2003, עמ 55

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד תדהר אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך 1 עמ' 436
  2. ^ רשימת המייסדים של זכרון יעקב באתר ויקיגניה, ובספר זכרון יעקב של אריה סמסונוב (1943) עמ' 499
  3. ^ ראה קטלוג נאמנות כפולה עמ' 47
  4. ^ צילם עבור פיק"א באזור חדרה וזכרון יעקב, היה בעליו של סטודיו לצילום. רז גיא, צלמי הארץ, עמ' 55
  5. ^ ראה קטלוג נאמנות כפולה עמ' 37
  6. ^ תמונה בקטלוג נאמנות כפולה עמ' 39
  7. ^ צילום המצבה באתר נשמה http://www.neshama.net/memorials/125923/
  8. ^ נאמנות כפולה עמ' 53-47
  9. ^ נזלה בערבית – שטח מישורי לרגלי ההר. מקומות שונים בארץ נקראים בשם זה.