שומשום
 שומשום
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | צינוראים |
| משפחה: | שומשומיים |
| סוג: | שומשום (סוג) |
| מין: | שומשום |
| שם מדעי | |
 Sesamum indicumליניאוס, 1753 | |
שֻׁמְשֹׁם (בשין ימנית[1], בשפת הדיבור: סוּמְסוּם[2]; שם מדעי: Sesamum indicum) הוא צמח חד-שנתי הגדל בעיקר בבורמה, הודו, סין ואתיופיה. פרחיו בצבע צהוב. זרעי השומשום מהם האדם ניזון מצויים בתוך תרמיל. מזרעי השומשום מפיקים (בין היתר) טחינה.
צמח השומשום עמיד מאוד לתנאי יובש ובצורת ויכול לשגשג בתנאים שלא מאפשרים גידולים אחרים, ומסיבה זו נפוץ גידולו במקומות חמים ויבשים. השומשום אינו עמיד לקור[3]. מאחר שזרעי השומשום קטנים ושטוחים, קשה מאוד לייבש אותם בכמויות גדולות, שכן הם יוצרים מחסום לתנועת אוויר. מסיבה זו נהוג לאחסן אותם בתנאי לחות נמוכים ומבוקרים לאחר הקטיף.
זנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימים שני גוונים טבעיים של זרעי שומשום: לבן-צהבהב בהיר שהוא המוכר ביותר, ושומשום שחור הנפוץ בארצות המזרח הרחוק ומשמש בהכנת סושי וסלטים אסייתים. (בשפת הדיבור מכנים גם את הקצח שומשום שחור אך מדובר במין שונה). קיימים עוד גוונים לא טבעיים: לבן הקלוף בשיטות שונות, ירוק[דרושה הבהרה] המצופה במעטה של ואסאבי וצהוב המצופה במעטה של קארי.
מחקר שנערך בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים הביא לפיתוח של זני שומשום חדשים בעלי יבול משופר המותאמים לקציר ממוכן, בנוסף לאיכות הזרעים המשופרת. הזנים שפותחו יאפשרו להתמודד עם הבעיה העיקרית של גידול השומשום, שהיא פתיחת ההלקט של השומשום בעת הבשלתו. ההלקטים בזן החדש יישארו סגורים גם אם יפעילו עליהם מעט כוח, מה שמאפשר קציר בקומביין[4].
גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]
השומשום גדל בעיקר בבורמה, הודו, סין ואתיופיה. לפני מלחמת העולם השנייה הגיע הייצור העולמי לכ-1.75 מיליון טון בשנה[5].
ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
השומשום גֻּדַּל בארץ ישראל בימי המשנה והתלמוד[3]. בימי המנדט הבריטי גודל שומשום על שטח של כ-200,000 דונם והיבול הגיע לבין 30–50 קילוגרם לדונם[5]. בשנת 1982 גודלו 30 דונם של שומשום מזן עדי, הניתן לקצירה בקומביין, בכפר חיטים[4].
שומשום כמזון[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמן שומשום[עריכת קוד מקור | עריכה]
השומשום הוא הגידול החקלאי הראשון לצורכי שמן הידוע לאדם, וישנם ממצאים ארכאולוגיים המעידים על זרעי שומשום בשימוש האדם כבר לפני כ-5,000 שנים. הזנים המגודלים באפריקה הם ברובם זני בר, לעומת הודו, שבה נפוץ הזן המתורבת Sesame Indicum.
בדומה לאגוזים וגרעינים, זרעי שומשום מכילים אחוזי שמן גבוהים, בחלק מהזנים יותר מ-50%. לשם השוואה, זרעי סויה מכילים כ-20% בלבד. בשמן מצויים חומרים נוגדי חמצון בריכוז גבוה, המקנים לו, מלבד סגולות בריאותיות, גם חיי מדף ארוכים. השמן עשיר באומגה 6, חומצת שומן אשר בכמויות גדולות יכולה להוביל לדלקתיות (דלקת) מרובה ומחלות לב, אך אינו מכיל אומגה 3, חומצת שומן חיונית לגוף ולבריאות הלב.
בחומר היבש שנשאר לאחר הוצאת השמן משתמשים בעיקר להזנת עופות אך גם לתעשיית המזון לבני האדם.
במטבח הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
השומשום פופולרי מאוד במטבח הישראלי כמרכיב העיקרי בטחינה, המשמשת גם בפני עצמה וגם בחומוס ובחלווה. בנוסף משמש השומשום בצורתו הגולמית כתוספת דקורטיבית למאפים רבים כמו בורקס וכעכים וכתיבול לסלטים.
בסדר ליל ראש השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אצל חלק מקהילות יהודי צפון אפריקה, נהוג לאכול שומשום בסדר ראש השנה, ולומר: שנפרה ונרבה כשומשומין.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
גרגרי שומשום
-
תרמילי שומשום
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שומשום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- חדשות הפקולטה לחקלאות, פותח שומשום עתיר יבול המותאם לקציר ממוכן, האוניברסיטה העברית, 15 ביוני 2015
- הדס יריב, קסום, בשום ונפלא: כל היתרונות הבריאותיים של שומשום, באתר וואלה!, 28 במרץ 2016
- ענת ברזילי, שומשום ניישן: כך הפכנו למעצמת טחינה, באתר כלכליסט, 19 במאי 2017
- שומשום, באתר המכון למצוות התלויות בארץ
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שֻׁמְשֹׁם במילון בוטניקה: צמחים (תר"ץ), באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ ההגייה כיום בהשפעת הערבית
- ^ 1 2 דרכים להעלאת פוריותו של השומשום והחדרתו למשק, הארץ, 8 בספטמבר 1959
- ^ 1 2 דוד סלומון, עדי - זן שומשום לקצירה בקומביין, דבר, 28 ביוני 1983
- ^ 1 2 השומשום חוזר לישראל, דבר, 25 באפריל 1956
