לדלג לתוכן

שונר קנדי

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןשונר קנדי
שונר קנדי
שונר קנדי
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)[1]
מיון מדעי
ממלכה:בעלי חיים
מערכה:מיתרניים
על־מחלקה:בעלי ארבע רגליים
מחלקה:יונקים
סדרה:טורפים
תת־סדרה:דמויי חתול
משפחה:חתוליים
סוג:Lynx
מין:שונר קנדי
שם מדעי
Lynx canadensis
קר, 1792
תחום תפוצה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שונר קנדי (שם מדעי: Lynx canadensis) הוא מין טורף בגודל בינוני מהסוג שונר שבמשפחת החתוליים. הוא נפוץ ביערות הצפוניים של אמריקה הצפונית, כמעט בכל רחבי קנדה ובאלסקה. הוא נפוץ גם במונטנה, באיידהו ובוושינגטון, ובמספרים קטנים גם ביוטה, במינסוטה ובניו אינגלנד.

השונר הקנדי הוא טורף בגודל בינוני: אורכו עד כמטר ומשקלו 5–17 ק"ג (תלוי בזוויג). פרוותו בצבע חום-כסוף ולעיתים מוכתמת בכתמים שחרחרים ואפורים. הזכרים גדולים וחזקים יותר מאשר הנקבות. זנבו של השונר הקנדי קצר מאוד וצבעו שחור. ציציות שיער יוצאות מאוזניו, ומתחת לסנטרו מעין זקן פרווה חום. רגליו של השונר הקנדי ארוכות ושריריות ומכוסות בפרווה עבה מאוד, המסייעת לו לפלס את דרכו בשלג הקנדי.

השונר הקנדי צד עבור מזונו, מכרסמים קטנים, כמו גם ארנבות וציפורים קטנות, אולם לפעמים הוא הורג בעלי חיים גדולים אף יותר כגון איילים. אסטרטגיית הציד שלו מתבססת בעיקר על חוש שמיעה טוב המאפשר לשמוע באופן יוצא מן הכלל את הנטרף כמו גם חוש ראייה טוב שעוזר באיתור הטרף. בשל כפות רגליו הרכות מסוגל השונר הקנדי להתגנב בשקט ואז להכות בטרפו. באזורים מסוימים, ארנבת השלג היא טרפו היחיד של השונר הקנדי, ובכל מקרה היא לוקחת חלק עיקרי בתזונתו. ארנבות אלו מהוות 35–97 אחוזים מהתזונה שלו; השיעור משתנה לפי העונה ושפע הארנבות.

השונר הקנדי ניצוד לעיתים קרובות בשל פרוותו הייחודית. כמו כן, באזורים רבים בית הגידול שלו הולך ונעלם וזאת בעקבות כריתת עצים ובנייה על שטחים טבעיים.

השונר הקנדי תואר מדעית לראשונה על ידי רוברט קר בשנת 1792, אז תחת השם Felis lynx canadensis.[2] מיקומו של השונר הקנדי בסוג שונר נתמך על ידי גריט מילר (אנג') ב-1912.[3] עד סוף העשור הראשון של המאה ה-21 היו המדענים חלוקים בשאלה האם יש להתייחס לשונר כאל תת-סוג של חתול, כסוג, או כאל תת-משפחה בפני עצמה; חלקם אף הטילו ספק אם יש להתייחס לשונר הקנדי כאל מין בפני עצמו.[4][5][6] לפי תקן MSW3[א] למיני יונקים (2005), השונר הקנדי, יחד עם שונר מצוי (L. rufus), שונר צפוני (L. lynx) ושונר איברי (L. pardinus), הוא מין בסוג שונר. ב–MSW3 זוהו שלושה תת-מינים שונים של השונר הקנדי:[8]

בשנת 1975 התעורר ספק לגבי נכונות הסיווג של תת־המין L. c. subsolanus כתת-מין של השונר הקנדי. מחקר שהשווה בין שתי האוכלוסיות לא מצא שוני משמעותי במשקל ובצבע הפרווה, אם כי כן נמצאו מספר וריאציות כהות יותר בצבע הפרווה וכן גולגולת צרה יותר ב-5 מקומות באוכלוסייה בניופאונדלנד.[11]

לשונרים קנדיים יש נטייה לנדוד למרחקים גדולים, דבר השומר על רמה גבוהה של זרימת גנים ביבשת גם בין אוכלוסיות מבודדות.[12][13] אלי רונס ואח' (2003) מצאו מחסומים לזרימת גנים בהרי הרוקי ודרומית למפרץ הדסון.[14] ג'פרי רו ואח' (2012) בדקו דגימות DNA מפרווה של כ–300 פרטים מרוב תחום התפוצה (אלסקה ו–9 מפרובינציות קנדה) ומצאו שתי קבוצות אוכלוסייה עיקריות: אחת בניופאונדלנד, ושנייה בשאר תחום התפוצה בצפון אמריקה. הם מצאו גם מחסום אקלימי לזרימת גנים בין מניטובה ואונטריו דרומית למפרץ הדסון. הם לא מצאו מחסום לזרימת גנים באזור הרי הרוקי.[15] ארין קון ואח' (2015) זיהו קבוצה גנטית נוספת בקוויבק דרומית לנהר סנט לורנס,[16] ומלאני פרנטיס ואח' (2016) מצאו קבוצה נבדלת גם על האי קייפ ברטון. כך, המחסום העיקרי לזרם גנים במזרח אזור התפוצה הוא מפרץ סנט לורנס.[17] קריסטן ואט ואח' (2020) כן מצאו מחסום לזרימה גנטית בהרי הרוקי במערב.[18] עם זאת, נהר סנט לורנס עצמו אינו מהווה מחסום הרמטי לזרימת גנים; כאשר הוא קופא בחורף, הדבר מאפשר לשונרים לחצות אותו.[16] המגוון הגנטי באוכלוסיות האיים נמוך יותר, והוא מושפע גם מסחף גנטי הודות לאפקט המייסד וגם מהבחירה הטבעית.[15][17] בשנת 2017 סיווגה קבוצת המומחים לחתולים של ה–IUCN את השונר הקנדי כמין מונוטיפי, משום שההבדלים הגנטיים והמורפולוגיים לא מובהקים דיים כדי לבדל תת־מינים נפרדים.[12]

ישנן מספר גישות אבולוציוניות לגבי היווצרות השונר הקנדי. על פי מחקר פילוגנטי משנת 2006 הגיע לאמריקה הצפונית, אביהם הקדמון של חמש שושלות ממשפחת החתוליים – שונר, נמרון, פומה, חתול, חתול נמרי וחתול פאלאס – לפני 8.5 עד 8 מיליון שנים (למ"ש). לאחר שחצה את מצר ברינג. לפי אותו מחקר, התרחק השונר מארבעת השושלות האחרות לפני כ-2.53 עד 4.74 מיליון שנה.[19] לעומת זאת, במחקר משנת 2019 נטען שהאבות הקדמונים של השונרים התפתחו באירואסיה, ולאחר מכן התפזרו ברחבי העולם.[20]

טענה נוספת היא ששונר איסוודורנסיס הוא האב הקדמון של ארבעת מיני השונר המודרניים. מקורו כנראה באפריקה לפני 4 מיליון שנה, והוא הופיע באירופה ובצפון אסיה עד שנכחד לפני מיליון שנה בערך. ההשערה היא שאוכלוסיות השונר הצפוני, שהגיעו לאמריקה הצפונית לפני 2.6 מיליון השנה, התיישבו בתחילה בחצי הדרומי של היבשת, שכן החלק הצפוני היה מכוסה בקרחונים. האוכלוסיות שהתיישבו בחצי הדרומי התפתחו בהדרגה לשונר המודרני. מאוחר יותר, כאשר פלש השונר הצפוני לאמריקה (בפעם השנייה במהלך 200,000 השנים האחרונות), התפתחו האוכלוסיות שהתיישבו בחצי הצפוני לשונר הקנדי.[21] במאמרו משנת 1981, ציין הפלאונטולוג השוודי לארס ורדלין (אנג') כי נראה שהשונר הקנדי לא עבר הרבה שינויים מאז הופעתו הראשונה.[22]

המאובן הקדום ביותר של שונר קנדי שנמצא, מתוארך ללפני 130,000–115,000 שנים. באלברטה, באיידהו, ביוטה ובוושינגטון דווח על הימצאות מאובנים שנוצרו ממשקעי הפלייסטוקן המאוחר. השונר הקנדי החל, ככל הנראה, להסתמך על ארנבת השלג כטרפו העיקרי במהלך הפלייסטוקן המאוחר או בתחילת ההולוקן. הוא היה נדיר בניופאונדלנד עד שנת 1896.[23] קיימות השערות רבות לגבי התיישבותו של השונר הקנדי באזור זה. אוסטין קמרון טען, ב-1958, שהם הגיעו אליו בתחילת התקופה שלאחר עידן הקרח,[24] ואילו דונלד דודס הסיק, ב-1960, שהם הגיעו לניופאונדלנד רק בשנת 1861.[12] מומחי החתוליים של ה-IUCN (2017) הטילו ספק בהשערה של קמרון, משום שהשונר לא חצה את יריעת הקרח הגדולה של כיסתה את צפון אמריקה בפלייסטוקן, ולכן לא ייתכן שהגיע לניופאונדלנד זמן קצר לאחר עידן הקרח.[12] בשנת 2019, ג'סטין מרנדון, דניס מארי וארון שייפר העריכו כי אוכלוסיית ניופאונדלנד התפצלה גנטית (אנ') מאוכלוסיית היבשת כ־20,000 עד 33,000 שנים לפני זמננו, לאחר עידן הקרח האחרון.[25]

לשונר הקנדי יש שיער ארוך בלחיים התחתונות ובצִיצֵי האוזניים, דבר האופייני לכל שונר
גפיו האחוריות של השונר הקנדי ארוכות יותר מהקדמיות, כך שהוא משתפל כלפי מטה מלפנים
עקבות של השונר הקנדי בשלג

השונר הקנדי הוא חתול רזה בגודל בינוני המאופיין בפרווה ארוכה וצפופה. אוזניו משולשות עם ציציות שיער שחורות בקצותיהן וכפות רגליו רחבות ודומות לנעלי שלג. בדומה לשונר המצוי, גפיו האחוריות ארוכות יותר מהקדמיות, כך שהוא משתפל כלפי מטה מלפנים. השונר הקנדי הוא דו-צורתי זוויגית; הזכר גדול וכבד יותר מהנקבה. אורכו הוא בין 73 ל-107 ס"מ וגובה כתפיו 48–56 ס"מ; משקל הנקבה נע בין 5–12 ק"ג ומשקל הזכר בין 6–17 קילוגרם (13–37 ליברות), אם כי נמצא זכר יוצא דופן בפנסילבניה במשקל 20 ק"ג.[26] הפרופורציות הפיזיות אינן משתנות באופן משמעותי לאורך הטווח.[22] אורך זנבו המקוצץ הוא 5–13 ס"מ וקצהו שחור לחלוטין.[27] שרירי השלד מהווים 56.5% ממשקל גופו של השונר הקנדי.[28]

פרוותו של השונר הקנדי מייחדת אותו בבית גידולו. היא ארוכה ועבה, בצבע אחיד עם מעט או ללא סימנים מלבד בצדה התחתון. צבעה בדרך כלל חום-צהבהב, אם כי בניופאונדלנד היא משתנה לעיתים מחום או מחום-אפור באביב ובקיץ לגוון אפרפר עם מראה אפרורי בחורף; חלקה התחתון לבן ועשויים להופיע בה כמה כתמים כהים.[29] באלסקה דווח על שונר בעל פרווה בצבע אפור-כחלחל.[30] פרוותו קצרה יותר בדרך כלל בקיץ מאשר בחורף. החלק האחורי של אוזני השונר הוא חום ובמרכזם כתם בצבע אפור-כסף.[4] ציציות שחורות באורך של כ-4 ס"מ בוקעות מקצוות אוזניו, המרופדות בפרווה שחורה.[27] בחורף מתארך השיער על הלחי התחתונה של השונר, והוא נראה כמעין סלסול המכסה את גרונו. יש לו ארבע פטמות.[29][31]

טפריו חדים ונשלפים לחלוטין.[4] כפות רגליו גדולות ורחבות והן יכולות לההתרחב עד גודל 10 ס"מ, כדי לנוע במהירות ובקלות על שלג רך. הן מכוסות בפרווה ארוכה ועבה[21] ויכולות לתמוך במשקל כמעט פי שניים ממשקלו של שונר מצוי לפני שהוא שוקע בשלג.[32] שני המינים נעים בדרך כלל כאשר כף רגלם האחורית נעה בעקבות כף הרגל הקדמית ולעיתים קרובות הם אינם נעים בקו ישר. אורך הצעד של השונר הקנדי הוא 300–460 מ"מ, בעוד שזה של השונר המצוי נע בין 130 ל-410 מ"מ. מסלולי השונר הקנדי הם בדרך כלל גדולים יותר מאלו של השונר המצוי. פרווה עבה יותר עלולה לגרום לכריות אצבעותיהם להיראות פחות בולטות בשלג. בעפר, עקבות השונר הן באורך של 76–95 מ"מ וברוחב של 89–114 מ"מ, בעוד שבשלג הם גדולים יותר (110 ו-130 מ"מ בהתאמה).[33] פרוותו החמה, כפות רגליו הרחבות ורגליו הארוכות מסייעות לשונר הקנדי לנווט ולצוד ביעילות בשלג.[34]

לשונר הקנדי 28 שיניים ובצעירותו אין לו עדיין שיניים טוחנות.[35] ארבעת הניבים הארוכים משמשים לניקוב ולאחיזה. השונר יכול לחוש היכן הוא נושך את טרפו בניביו מכיוון שהם עמוסים בעצבים. יש לו גם ארבע שיניים קרנסיות (אנ') שחותכות את הבשר לחתיכות קטנות. כדי להשתמש בשיניים הקרנסיות שלו, הוא חייב ללעוס את הבשר כשראשו לצידו. ישנם מרווחים גדולים בין ארבעת הניבים לשאר השיניים, והשיניים הקדם-טוחנות העליונות השניות נעדרות, כדי להבטיח שהנשיכה תחדור עמוק ככל האפשר אל הטרף.[36]

ניתן להבחין בין השונר הקנדי לשונר המצוי לפי צִיצֵי אוזניים ארוכים יותר, כפות רגליים רחבות יותר, זנב קצר יותר שקצהו שחור לחלוטין, רגליים ארוכות יותר ופחות כתמים ופרווה בעלת גוון אפור יותר.[21] השונר המצוי קטן יותר בדרך כלל מהקנדי, אך באזורים שבהם הם סימטריים השונר המצוי נוטה להיות גדול יותר ועדיין עלולים להתבלבל בינו לבין השונר הקנדי.[27]

תפוצה ובית גידול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השונר הקנדי מצוי בעיקר ביערות הטייגה הצפופים של קנדה (אנ'), וטווח התפוצה שלו עולה בקנה אחד עם זה של ארנבת השלג. בעבר השתרע טווח התפוצה של השונר הקנדי על פני 24 מדינות בצפון ארצות הברית, עד אולי דרומה להרי הרוקי בניו מקסיקו וצפונה לקו העצים בקוטב הצפוני דרך יערות מחטניים באלסקה ובקנדה. בארצות הברית מצוי השונר הקנדי בהרים הכחולים (אנג') וברכס קסקייד באזור הפסיפיק נורת' וסט, הרי הרוקי, צפון אזור האגמים הגדולים (אנג')מינסוטה ובחצי האי העליון של מישיגן) ובצפון ניו אינגלנדניו המפשייר, מיין וורמונט). השונר הושב מחדש לקולורדו בהצלחה החל משנת 1999, לאחר שאוכלוסייתו שם הושמדה בשנות ה-70 של המאה ה-20.[37] השונרים בקנדה נמנעים בדרך כלל מלהיות בשטחים פתוחים למרות זמינות הטרף הטובה. הם מתקשים לשרוד באזורי עצים כבדים ובשטחים חקלאיים, אם כי הם יכולים לשגשג היטב באזורים כרותים שהתחדשו למשך לפחות 15 שנים. שונרים בקנדה תועדו עד לגובה של 4,310 מטרים. השונר נחשב לבעל חיים שהושמד בניו יורק, פנסילבניה, מסצ'וסטס, נבדה, אינדיאנה ואוהיו.[38]

ב-1903 נורה שונר קנדי ליד עיר שוק בבריטניה, לאחר שזה תקף שני כלבים. החיה לא זוהתה באותה עת והיא נשמרה במוזיאון בבריסטול, ולבסוף זוהתה כשונר קנדי במסגרת מחקר משנת 2014. החוקרים הגיעו למסקנה שהשונר כנראה היה שבוי במשך זמן מה, אולי כחיית מחמד אקזוטית וסברו כי ייתכן שהצליח להימלט ולשרוד תקופה משמעותית.[39]

אקולוגיה והתנהגות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השונר הקנדי נוטה להיות פעיל בעיקר בלילה כמו הטרף העיקרי שלו, ארנבת השלג. עם זאת, ניתן להבחין בפעילות שלו גם במהלך היום. השונר יכול לכסות 8–9 ק"מ מדי יום ולנוע במהירות של 0.75–1.46 קמ"ש כדי להשיג טרף.[40] השונר הקנדי הוא שחיין טוב; שונר אחד תועד שוחה 3.2 ק"מ על פני נהר היוקון.[41] השונר הקנדי מטפס ביעילות, וחומק מטורפים בעזרת טיפוס גבוה על עצים, אבל הוא צד רק על הקרקע. השונר הקנדי בעיקר בודד ובעל אינטראקציה חברתית מינימלית למעט הקשר בין אימהות לצאצאים והקשר הזמני בין פרטים ממינים מנוגדים במהלך עונת ההזדווגות. פרטים מאותו המין נוטים במיוחד להתחמק זה מזה, ויוצרים טריטוריות "תוך מיניות" - מבנה חברתי הדומה לזה של דובים, שונרים מצויים, פומות ההרים וסמורים. כתוצאה מכך, תוקפנות תוך-ספציפית וקניבליזם הם נדירים, אך עשויים להיות נפוצים יותר כאשר כמות המזון דלה.[42]

תחומי מחייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי המחייה של השונר הקנדי, נמדדים בשתי שיטות הבוחנות את גודל עקבות השונר בשלג באמצעות טלמטריית רדיו (אנ'); השיטה הראשונה נותנת בדרך כלל מידע על גדלים קטנים יותר של תחומי המחייה. מחקרים המבוססים על השיטה הראשונה העריכו כי גודל תחומי המחייה הוא 11.1–49.5 קמ"ר, בעוד שמחקרים המבוססים על השיטה השנייה העריכו כי גודל תחומי המחייה הוא 8–783 קמ"ר.[34] כמו חתולים אחרים, גם השונר הקנדי מסמן את הטריטוריה שלו על ידי ריסוס שתן והנחת צואה על שלג או גדמי עצים ואתרים בולטים אחרים בתחומו ובסביבתו.[31]

גורמים כמו זמינות הטרף (בעיקר ארנבת השלג), צפיפות אוכלוסיית השונרים והטופוגרפיה של בית הגידול קובעים את הצורה והגודל של תחום המחייה. מחקרים ניסו לתאם את שפע ארנבות שלג באזור עם הגדלים של תחומי המחייה של השונר באזור זה. מחקר משנת 1985 הראה שהגודל הממוצע של תחומי המחייה גדל פי שלושה – מ-13.2 ל-39.2 קמ"ר כאשר צפיפות אוכלוסיית הארנבת ירדה מ-14.7 ל-1/הקטאר.[43] עם זאת, כמה מחקרים אחרים דיווחו על תגובות שונות של שונרים קנדים בזמנים של מחסור בטרף; חלק מהם אינם מראים כל שינוי בטווחיהם, בעוד שאחרים עשויים לפנות לציד באזורים קטנים התופסים תחומי מחייה קטנים. בדרך כלל השונרים הקנדים אינם עוזבים את תחומי מחייתם, אם כי זמינות טרף מוגבלת יכולה לאלצם להתפזר או להרחיב את תחומי מחייתם.[44]

זכרים נוטים לתפוס תחומי מחייה גדולים יותר מאשר נקבות; לדוגמה, נתונים מניתוח טלמטרי רדיו משנת 1980 במינסוטה הראו כי תחומי המחייה של הזכרים מתפרסים על פני 145–243 קמ"ר, בעוד שאלו של הנקבות מכסים 51–122 קמ"ר.[45] במחקר אחר שנערך בדרום הטריטוריות הצפון-מערביות תחומי מחייה של פרטים משני המינים נמצאו חופפים באופן נרחב, בעוד שתחומי המחייה של פרטים מאותו המין כמעט ולא תאמו. מסקנת המחקר הייתה ששונרים אינם מראים שום נטייה משמעותית להימנע או להתערבב זה בזה, ובכך רק מגינים באופן פסיבי על תחומי מחייתם.[44] תחומי המחייה של הנקבות מתכווצים בגודלם כאשר יש להן צאצאים לטפל בהם, ומתרחבים לגודלם המקורי בזמן הגמילה.[42]

שונרים קנדים החיים בפריפריה מתקיימים בדרך כלל באוכלוסיות קטנות ולעיתים מופרדים מהאוכלוסייה העיקרית על ידי מחסומים טבעיים, כגון נהרות. משום כך זרימת הגנים בינם לבין האוכלוסייה העיקרית עלולה להיות מוגבלת, והם עשויים להפגין שונות גנטית (אנ') נמוכה יותר. עם זאת, ידוע כי שונרים קנדים מתפזרים למרחקים גדולים, לרוב אלפי קילומטרים, מה שעלול להגביר את השונות הגנטית באוכלוסיות מופרדות.[46] הם בדרך כלל נעים בתוך אזורים שבהם זמינות הטרף ותכונות השלג (כגון הקשיות והמידה שבה כפות רגליהם שוקעות בשלג) דומות פחות או יותר; פרטים עשויים להתפזר על פני אזורים קטנים יותר באזורים של שלג רך.[47]

תזונה וציד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארנבת השלג היא הטרף העיקרי של השונר הקנדי

השונר הקנדי צד בעיקר את ארנבת השלג. ארנבות אלו מהוות 35–97 אחוזים מהתזונה שלו;[27] השיעור משתנה לפי העונה ושפע הארנבות. בזמנים שבהם מספרם של הארנבת יורד, יכללו השונרים הקנדים בעלי חיים אחרים בתזונתם – כמו ברווזים, עכברים, סנאים אדומים אמריקאים, נברנים, פרסתנים צעירים ועוד – אם כי ארנבות השלג ממשיכות להיות המרכיב העיקרי בתזונתם. השונר הקנדי נוטה להיות פחות סלקטיבי בקיץ ובסתיו, ומוסיף יונקים קטנים לתזונתו מלבד הארנבת. הסיבה מאחורי תופעה זו אינה ברורה – ייתכן שהשוני קשור לשפע רב יותר של טרף חלופי, או להצלחה מופחתת בציד ארנבות.[42] מחקר באלסקה תיעד מקרים של טריפת שועלים מצויים, אייל הצפון וכבשי דאל בידי שונרים קנדיים, בעיקר כאשר מספר הארנבות היה נמוך מאוד.[48] כמו כן, דווח שהם ניזונים מדי פעם מסוקולנטים ועשבים.[49] השונרים הקנדים צורכים 0.6–1.2 ק"ג מזון מדי יום.[27][31]

שונרים קנדים צדים בשעות הדמדומים או הלילה, הזמן שבו ארנבות השלג נוטות להיות פעילות. הם מסתמכים על ראייתם ועל חוש השמיעה שלהם כדי לאתר טרף.[29] השונר ישוטט או ימתין בשבילים מסוימים שפוקדים אותם ארנבות השלג, יתנפל על ארנבת ויהרוג אותה בנשיכה בראשה, בגרונה או בעורפה. לפעמים אף יזדקק לערוך מרדף הכולל כמה זינוקים על מנת ללכוד את הטרף. השונר נעזר בראייתו הסטריאוסקופית בזיהוי טרף ובמדידת מרחקים. השהות במחסה בזמן הציד מסייעת לשונר לשמור על אנרגיה בבית גידולו הקפוא על ידי הימנעות מתנועה מיותרת.[49] פרסתנים צעירים ננשכים בגרון על מנת שייחנקו למוות. השונר עשוי לאכול את הטרף שלו מייד, לאחסנו בשלג או לנטוש אותו כדי לאכול אותו במהלך הימים הקרובים.[31] מחקרים מצביעים על כך שהצלחה בציד ארנבות השלג תלויה בין השאר במרחק בין השונר לארנבת בתחילת המרדף, במהירות היחסית שלהם, אשר תלויה בכושר הציד של השונר, בערנות הארנבת ובכיסוי הצמחייה. שונרים קנדים יצודו מדי פעם יחד, אם כי מחקרים שונים חלוקים לגבי האופן שבו הדבר משפיע על שיעור ההצלחה בהשוואה לציד של שונר יחיד. הם עשויים לצוד בקבוצות כאשר ארנבות השלג פחות נפוצות.[42]

מלבד השונר הקנדי, זאב הערבות הוא גם טורף עיקרי של ארנבת השלג. מחקר הראה כי זאבי ערבות שוקעים עמוק יותר בשלג משונרים קנדיים, בשל יחס גבוה יותר בין מסת הגוף לשטח כף הרגל. בשל כך הם נוטים לארוב לטרפם במקום לרדוף אחריו.[50] מחקר שנערך בדרום-מערב יוקון מצא שמספר הארנבות שטרפו שונרים קנדים וזאבי ערבות ביום השתנה בהתאם לצפיפות אוכלוסיית הארנבות. בתקופות שבהן הארנבות היו בשפע הגיע קצב הטריפה המרבי של שני המינים לרמה הגבוהה מצורכי האנרגיה שלהם. השונרים זקוקים לטריפה של כ־0.4–0.5 ארנבות ביום כדי לעמוד בצורכי האנרגיה שלהם, אך בפועל טרפו בממוצע בין 0.3 ארנבות ביום בתקופות מחסור ל־1.2 ארנבות ביום בתקופות שפע. זאבי הערבות זקוקים לכ־0.9 ארנבות ביום, אך טרפו בממוצע בין 0.3 ל־2.3 ארנבות ביום. זאבי ערבות, עם שיעור הצלחה של 36.9%, התגלו כציידים מוצלחים יותר מהשונרים הקנדים שהצליחו ב-28.7%; עם זאת, ייתכן שהדבר נבע ממספר גדול יותר של זאבי ערבות בוגרים באוכלוסייה הנחקרת. השונרים הסתירו את טרפם לשימוש מאוחר יותר רק לעיתים נדירות, בניגוד לזאב ערבות, וייתכן שהדבר הוביל לכך שחלק מהטרף לא נוצל במלואו. משך הזמן שהקדישו שני המינים לציד לא השתנה כאשר פחת מספר ארנבות השלג, אך השונרים צדו יותר ארנבות ממה שצדו קודם לכן. יתר על כן, הם גם השלימו את תזונתם בעזרת ציד של סנאים אדומים אמריקאיים.[40][43]

יחסים עם ארנבת השלג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השונר הקנדי, הנחשב לטורף מתמחה (אנ'), תלוי מאוד בארנבות השלג למזון. אוכלוסיות ארנבת השלג באלסקה ובמרכז קנדה גדלות וקטנות באופן מחזורי. מחזוריות זו גורמת לשינויים צפיפות אוכלוסיית הארנבות. כתוצאה מכך, תקופה של מחסור בארנבות מתרחשת כל 8 עד 11 שנים. השינויים המחזוריים באוכלוסיות ארנבת השלג משפיעים משמעותית על מספרי טורפיהם באזור: השונרים הקנדים וזאבי הערבות. כאשר אוכלוסיות ארנבת השלג קטנות עוברים השונרים הקנדים לעיתים קרובות לאזורים שחיים בהם יותר ארנבות, ולפעמים מכסים למעלה מ-1,000 ק"מ, ונוטים לא להמליט;[51] ככל שמספר הארנבות גדל, כך גדלה גם אוכלוסיית השונרים. בצפון קנדה, ניתן להעריך את אוכלוסיית השונרים לפי רישומים שנשמרו על ידי חברת מפרץ הדסון והממשלה הקנדית מאז שנות ה-30 של המאה ה-18.[52] נמצא כי אוכלוסיית השונר הקנדי באזורים שונים עשויה להיות גדולה פי 3 עד פי 17 בתקופת השיא, ביחס לתקופת השפל. מחזורים אלה מובאים לעיתים קרובות בספרי לימוד כדוגמה למחזור נטרף-טורף ולמשוואות הלוטקה-וולטרה. עם זאת, חוקרים הציעו מודלים מורכבים יותר להבנת מחזורים אלה, המשלבים גורמים סביבתיים נוספים, ובהם זמינות ואיכות המזון ואינטראקציות חברתיות.[53] מחקר שכלל מודלים סטטיסטיים של היחסים הבין-ספציפיים של ארנבת השלג, מיני הצמחים מהם היא ניזונה וטורפיה (בהם השונר הקנדי) העלה כי בעוד שהדמוגרפיה של השונר הקנדי תלויה בעיקר בארנבת השלג, הדינמיקה שלה תלויה בתזונתה ובטורפיה, שהשונר הקנדי הוא רק אחד מהם.[54] גורמים סביבתיים כמו שרפות יער, משקעים וירידת שלג עשויים גם הם להשפיע באופן משמעותי על מחזור נטרף-טורף זה.[55]

גור ואם

עונת ההזדווגות של השונר הקנדי נמשכת כחודש, ממרץ עד תחילת אפריל. סימון שתן וקריאות הזדווגות הם חלק מהתנהגותו האופיינית, שמגבירה את האינטראקציה בין פרטים ממינים מנוגדים. נקבות עשויות לעבור לביוץ מושרה כאשר זמינות הזכרים נמוכה, ולביוץ ספונטני כאשר זמינות הזכרים גדלה. לנקבות יש מחזור ייחום בודד, שנמשך 3 עד 5 ימים בשבי.[31] מספר פרטים נצפו משמיעים קולות של יללות ארוכות, כנראה כקריאות הזדווגות (אנ'). לפני המלטה מכינה הנקבה מאורה, בדרך כלל בסבך של שיחים, עצים או פסולת עצים.[56]

לאחר ההיריון, שנמשך בין חודשיים לשלושה חודשים, הנקבה ממליטה עד שמונה גורים. מחזורי הרבייה של השונר הקנדי ומספר הגורים משתנים בהתאם לזמינות הטרף; מספר הגורים יהיה בדרך כלל נמוך יותר בשנים של ירידה באוכלוסיות ארנבת השלג, וגבוה יותר כאשר הארנבות מצויות בשפע.[57] הגורים שוקלים בין 175 ל-235 גרם בלידתם ובהתחלה יש להם פרווה בצבע אפרפר עם סימנים שחורים. הם עיוורים בשבועיים הראשונים לחייהם ונגמלים בגיל 12 שבועות. רוב ההמלטות מתרחשות ממאי עד יולי. גורי חתולים מתחילים לצאת מהמאורה כחמישה שבועות לאחר המלטתם ומתחילים לצוד בגיל שבעה עד תשעה חודשים. הם עוזבים את האם בהיותם בני עשרה חודשים, עם תחילת עונת הרבייה הבאה, אך הם לא מגיעים לגודלם הבוגר המלא עד גיל שנתיים בערך. צאצאיות מתמקמות בדרך כלל בתחומי מחיה הקרובים לאימהותיהן ונשארות איתן בקשר לאורך כל חייהן, בעוד שצאצאים זכרים מתרחקים מהסביבה של אימם. הנקבות מגיעות לבגרות מינית בגיל עשרה חודשים, אך לעיתים קרובות דוחות את הרבייה בשנה נוספת; זכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל שנתיים או שלוש. דווח כי השונרים הקנדים חיים 16 שנים בטבע, אם כי רובם אינם שורדים יותר מ-10 שנים; בשבי הם יכולים להגיע לגיל 27.[27][31]

תמותה ובריאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידוע שהשונר הקנדי מארח מספר טפילים. השונרים הקנדים יכלו למלא תפקיד בהעברת הטפיל הזואונוטי Toxoplasma gondii (אנג') לאינואיטים באמריקה הצפונית.[58] מחקר שנערך ב-2006 מצא שדבר היא גורם עיקרי לתמותה בקרב אוכלוסיות השונר הקנדי שהושבו לקולורדו.[59]

דלקים דייגים צדים שונרים קנדים מדי פעם בצפון-מזרח ארצות הברית; מחקר שעקב אחרי שונרים בצפון מיין בשנים 1999–2011 מצא כי לצד רעב, טריפה על ידי דלקים דייגים היה הגורם המוביל לתמותת השונר הקנדי, אף כי לא נראה שהתופעה משפיעה על קצב גידול אוכלוסיית השונר.[60]

יחסים עם בני האדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרוות שונר קנדי

השונרים הקנדים ניצודים באמצעות מלכודות בעונות ספציפיות ברוב אלסקה וקנדה; עונות ציד ומכסות נקבעות על סמך נתונים על אוכלוסיית המין. אלברטה מובילה בדרך כלל בייצור פרוות, ומייצרת כמעט שליש מסך כל התוצרת בקנדה. בעקבות ירידה מחזורית באוכלוסיות השונר הקנדי במהלך אמצע עד סוף שנות ה-80, חלה ירידה חדה במחירים ובכמות פרוות השונר בשוק[דרושה הבהרה] – המספר הממוצע של הפרוות שיוצאו מקנדה ומארצות הברית ירד מ-35,669 בשנים 19801984 ל-7,360 בין 1986 ו-1989. לאחר מכן גדלו המספרים ל-15,387 במהלך השנים 20002006.[61] גם בלי רגולציה, במאה האחרונה ציד וסחר בפרוות לא השפיעו באופן משמעותי על מחזורי הנטרף-טורף עם ארנבת השלג ועל תפוצת השונר הקנדי.

לפי סקר הסחר הבין-לאומי בחיות בר בין 1980 ל-2004, מבין כל השונרים, השונר הקנדי היווה שלושים אחוז מהפריטים החוקיים והוא היווה חלק קטן בסחר בלתי חוקי. אף על פי שלא היה ברור אלו שונרים היו מועדפים באמריקה הצפונית, נראה כי פרוות השונר המצוי והקנדי היו מבוקשות יותר מאלה של שונרים אחרים בשווקים באסיה ובאירופה.[62]

איומים ושימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השונרים הקנדים החיים במזרח קנדה מאוימים על ידי תחרות עם זאב הערבות המזרחי, שמספר פרטיו באזור עלה בעשורים האחרונים. אובדן בתי גידול הוא האיום העיקרי על השונרים החיים בארצות הברית (מלבד באלסקה), בעוד שלכידה היא גורם תמותה חסר חשיבות יחסית. בפריפריה הדרומית של תחום המחיה של השונרים הקנדים דווח על הכלאה בינם לבין שונרים מצויים. הכלאה בין מינים קרובים עשויה לתחם באופן משמעותי את הטווח הגאוגרפי שלהם, במיוחד אם הם נמצאים בסכנה, שכן הצלחת הרבייה אצל נקבות תפחת עקב לידת צאצאים סטריליים; מצד שני, כלאיים פוריים יכולים להתרבות ולהתחרות עם מיני האב, מה שעלול להפחית את מספרם של מיני האב. כלאיים של שונרים קנדים ומצויים הראו סימני הצלחה ברבייה ולא נראה שהם מהווים איום משמעותי על מין האב.[63] השונר הקנדי מצוי בשפע בטווח המחיה הרחב שלו ולא היה מאוים באופן משמעותי על ידי סחר חוקי במשך מאות שנים. לפיכך, ה-IUCN מסווג את השונר הקנדי במצב השימור ללא חשש.

עם זאת, במחצית הדרומית של אזור מחייתו, אוכלוסיות השונר הקנדי קטנות יחסית והן מוגנות מפני סחר בפרווה. השונר הקנדי מוגדר כמין בסיכון בניו ברנזוויק ובנובה סקוטיה. ב-24 במרץ 2000 פרסם שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית החלטה שקבעה כי השונר הקנדי הוא זן מאוים ב-14 ממדינות ארצות הברית.[64] בשנת 2005 תיחם השירות שישה אזורי מחיה עיקריים שבהם דווח על רבייה של שונר בשני העשורים האחרונים: צפון מיין וניו המפשייר, צפון-מזרח מינסוטה, צפון-מערב מונטנה וצפון-מזרח איידהו, רכס נהר קטל (אנג') ו"אזור הטריז" בוושינגטון, רכס הקסקייד הצפוני של וושינגטון ואזור ילוסטון רבתי של ויומינג, מונטנה ואיידהו. עד שנת 2010, לאחר מאמץ של 11 שנים, הושב השונר הקנדי בהצלחה לקולורדו.[65] תוכנית ההשבה החלה בהרי סן חואן בדרום-מערב קולורדו, ולאחר מכן התבססו אוכלוסיות עצמאיות ברחבי דרום-מרכז הרי הרוקי בקולורדו עד מחוז סאמיט (אנג'). מחקר משנת 2012 הראה כי מספר הפרטים גדל בצפון-מזרח ארצות הברית; עם זאת, מחקר משנת 2008 הראה שאוכלוסיות השונר הקנדי לא מצליחות להתקיים בוושינגטון בגלל פיצול בתי הגידול. מחקר משנת 2017 דיווח כי מספר הפרטים בארצות הברית גדל באזורים רבים בארצות הברית. בינואר 2018 הכריז שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית כי השונר הקנדי אינו זקוק עוד להגנות מיוחדות בארצות הברית בעקבות צעדים לשימור אוכלוסיותיו, וייתכן שהוא ייצא מרשימת המינים בסיכון בעתיד.[66]

נתונים שנאספו מחקר אוכלוסיות השונר הקנדי יכולים לספק מידע שימושי על האקולוגיה והתפוצה של המין ולסלול את הדרך לאמצעי שימור יעילים. טכניקות שונות ננקטו כדי לחקור את אוכלוסיות השונר הקנדי: בתחנות ריח של השונר הקנדי נעשה שימוש בריח בואשים (ולעיתים בריח צמחי נפית), כמו גם בעצמים מרצדים דוגמת כנף ציפור על חוט, במטרה לפתות את השונר להגיע לאזורים עם מצלמות מעקב. טכניקה זו, אף על פי שהיא שיטתית, עשויה להיות יקרה מדי לביצוע באזורים נרחבים. שיטות אחרות כוללות טלמטריית רדיו ומעקב אחר שלג. מעקב אחר שלג עשוי להיות מאתגר באזורים ללא כבישים, ולפעמים ניתן לטעות בין מסלולי שונר מצוי לאלו של שונר קנדי.[67] איסוף שיער פרווה כרוך באיסוף שערות שנשרו משונרים קנדים, במיוחד כשהם מתחככים בעצמים (כגון שלג); מחקר הראה שתערובת של קסטוריום בונה ושמן חתולים יכולה לגרום להתנהגות שפשוף אצל השונר הקנדי. שיטה זו היא בדרך כלל זולה, והסיכויים לזיהוי שגוי בה הם נמוכים, מכיוון שניתן לנתח באופן גנטי ראיות פיזיות כמו שערות.[68]

בין 1989 ל-1992 נעשה ניסיון להשיב מחדש את השונר הקנדי למדינת ניו יורק, כאשר נתפסו 80 שונרים קנדים מצפון-מערב קנדה ושוחררו להרי אדירונדאק על ידי המכללה הממלכתית של אוניברסיטת ניו יורק למדעי הסביבה והיערנות (אנ'). חלק מהשונרים ששוחררו התפזרו במדינות הסובבות: פנסילבניה, ניו ג'רזי, מסצ'וסטס, ניו המפשייר והפרובינציות הקנדיות של אונטריו, קוויבק וניו ברנזוויק. לאחר מכן נחשב השונר הקנדי באופן רשמי למין שנכחד ממדינת ניו יורק, אך הוא עדיין מוגן באופן מלא על פי חוקי המדינה.[69] 19 פרטים נהרגו בתאונות דרכים, שמונה נורו בטעות על ידי ציידי שונרים מצויים והנותרים מתו מסיבות לא ידועות או מטריפה.[70]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שונר קנדי בוויקישיתוף
  1. Mammal Species of the World, מהדורה שלישית – מסד נתונים לטקסונומיה של היונקים.[7]
  2. International Commission on Zoological Nomenclature (2012). "Article 47. Nominotypical taxa §1. Definition". International Code of Zoological Nomenclature Online (באנגלית) (4th ed.).
    כאשר משוייכים למין כלשהו כמה תת־מינים, לתת־המין של הטיפוס של המין הנומינלי יש שם תת־מין הזהה לשם המין עצמו, ומשוייכים לו אותם חוקר מתאר וזמן תיאור. תת־מין זה נקרא תת־מין נומינוטיפי.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. שונר קנדי באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. Robert Kerr, "F. lynx canadensis", The Animal Kingdom, London: A. Strahan & T. Cadell, 1792, עמ' 158−157
  3. Gerrit Smith Miller Jr., List of North American Land Mammals in the United States National Museum, 1911, Washington, D.C.: United States National Museum, 1912, עמ' 121−118
  4. 1 2 3 R. Tumlison, "Felis lynx", Mammalian Species 269, 1987, עמ' 1–8 doi: 10.2307/3503985, JSTOR 3503985
  5. Koehler, G. M. & Aubry, K. B. (1994). "Lynx". In Zielinski, W. J. & Kucerala, T. E. (eds.). The scientific basis for conserving forest carnivores: American marten, fisher, lynx and wolverine in the western United States (General Technical Report RM-254) (Report). Rocky Mountain Forest and Range Experiment Station, USA Forest Service. pp. 74–98. ISBN 978-0-7881-3628-3.
  6. Anderson, E. M. & Lovallo, M. J. (2003). "Bobcat and lynx". In Feldhamer, G. A.; Thompson, B. C. & Chapman, J. A. (eds.). Wild Mammals of North America: Biology, Management, and Conservation (Second ed.). Baltimore: Johns Hopkins University Press. pp. 758–786. ISBN 978-0-8018-7416-1.
  7. Wilson, Don E.; Reeder, DeeAnn M., eds. (2005). "Mammal Species of the World (MSW3)". in collaboration with the National Museum of Natural History, Smithsonian Institution and The American Society of Mammalogists. Johns Hopkins University Press. ISBN 978-0-8018-8221-0. OCLC 62265494 via Bucknell University.
  8. Wallace Christopher Wozencraft, "Species Lynx canadensis", Mammal Species of the World: A Taxonomic and Geographic Reference, 2005; Wallace Christopher Wozencraft, "Species Lynx canadensis", Mammal Species of the World: A Taxonomic and Geographic Reference, Johns Hopkins University Press, 2005, עמ' 541
  9. Outram Bangs, "Notes on the lynxes of eastern North America, with descriptions of two new species", Proceedings of the Biological Society of Washington 11, 1897, עמ' 51−47
  10. Witmer Stone, "Report on the birds and mammals collected by the McIlhenny Expedition to Pt. Barrow, Alaska", Proceedings of the Academy of Natural Sciences of Philadelphia 52, 1900, עמ' 49−4
  11. C. G. van Zyll de Jong, "Differentiation of the Canada lynx, Felis (Lynx) canadensis subsolana, in Newfoundland", Canadian Journal of Zoology 53, 1975, עמ' 705−699 doi: 10.1139/z75-085
  12. 1 2 3 4 A. Kitchener, C. Breitenmoser-Würsten, E. Eizirik, A. Gentry, L. Werdelin, A. Wilting, N. Yamaguchi, A. Abramov, P. Christiansen, C. Driscoll, J. Duckworth, W. Johnson, Shu-Jin Luo, E. Meijaard, P. O'Donoghue, J. Sanderson, K. Seymour, M. Bruford, C. Groves, M. Hoffmann, K. Nowell, Zena L. Timmons, S. Tobe, "A revised taxonomy of the Felidae: The final report of the Cat Classification Task Force of the IUCN Cat Specialist Group", Cat News, 2017, עמ' 42−41
  13. Michael K. Schwartz, L. Scott Mills, Kevin S. McKelvey, Leonard F. Ruggiero, Fred W. Allendorf, DNA reveals high dispersal synchronizing the population dynamics of Canada lynx, Nature 415, 2002-01, עמ' 520–522 doi: 10.1038/415520a
  14. Eli Knispel Rueness, Nils Chr Stenseth, Mark O'Donoghue, Stan Boutin, Hans Ellegren, Kjetill S. Jakobsen, Ecological and genetic spatial structuring in the Canadian lynx, Nature 425, 2003-09, עמ' 69–72 doi: 10.1038/nature01942
  15. 1 2 J. R. Row, C. Gomez, E. L. Koen, J. Bowman, D. L. Murray, P. J. Wilson, Dispersal promotes high gene flow among Canada lynx populations across mainland North America, Conservation Genetics 13, 2012-10-01, עמ' 1259–1268 doi: 10.1007/s10592-012-0369-3
  16. 1 2 E.L. Koen, J. Bowman, P.J. Wilson, Isolation of peripheral populations of Canada lynx (Lynx canadensis), Canadian Journal of Zoology 93, 2015-07, עמ' 521–530 doi: 10.1139/cjz-2014-0227
  17. 1 2 Melanie B. Prentice, Jeff Bowman, Kamal Khidas, Erin L. Koen, Jeffrey R. Row, Dennis L. Murray, Paul J. Wilson, Selection and drift influence genetic differentiation of insular Canada lynx ( Lynx canadensis ) on Newfoundland and Cape Breton Island, Ecology and Evolution 7, 2017-05, עמ' 3281–3294 doi: 10.1002/ece3.2945
  18. Watt, C.M.; Kierepka, E.M.; Ferreira, C.C.; Koen, E.L.; Row, J.R.; Bowman, J.; Wilson, P.J.; Murray, D.L. (2021). "Canada lynx (Lynx canadensis) gene flow across a mountain transition zone in western North America". Canadian Journal of Zoology. 99 (2): 131–140. doi:10.1139/cjz-2019-0247.
  19. Warren E. Johnson, Eduardo Eizirik, Jill Pecon-Slattery, William J. Murphy, Agostinho Antunes, Emma Teeling, Stephen J. O'Brien, "The Late Miocene radiation of modern Felidae: A genetic assessment", Science 311, 2006, עמ' 73–77 doi: 10.1126/science.1122277
  20. Gang Li, Henrique V Figueiró, Eduardo Eizirik, William J Murphy, "Recombination-Aware Phylogenomics Reveals the Structured Genomic Landscape of Hybridizing Cat Species", Molecular Biology and Evolution 36, 2019, עמ' 2111–2126 doi: 10.1093/molbev/msz139
  21. 1 2 3 E. M. Anderson, M. J. Lovallo, "Bobcat and lynx", Wild Mammals of North America: Biology, Management, and Conservation, Baltimore: Johns Hopkins University Press, 2003, עמ' 758–786
  22. 1 2 Lars Werdelin, "The evolution of lynxes", Annales Zoologici Fennici 18, 1981, עמ' 37–71, JSTOR 23734102
  23. Maxime Lavoie, Aurélie Renard, Serge Larivière, Lynx canadensis (Carnivora: Felidae), Mammalian Species 51, 2019-12-10, עמ' 136–154 doi: 10.1093/mspecies/sez019
  24. Cameron, A. W. (1958). Mammals of the Islands in the Gulf of St Lawrence. Bulletin. Ottawa: National Museum of Canada. pp. 175–176.
  25. Justin Meröndun, Dennis L. Murray, Aaron B. A. Shafer, "Genome-scale sampling suggests cryptic epigenetic structuring and insular divergence in Canada lynx", Molecular Ecology 28, 2019, עמ' 3186–3196 doi: 10.1111/mec.15131
  26. John O. Whitaker, William John Hamilton, Mammals of the Eastern United States, Cornell University Press, 1998
  27. 1 2 3 4 5 6 Luke Hunter, Wild Cats of the World, London: Bloomsbury Publishing, 2015, עמ' 146–151
  28. Magdalena N. Muchlinski, J. Josh Snodgrass, Carl J. Terranova, "Muscle Mass Scaling in Primates: An Energetic and Ecological Perspective", American Journal of Primatology 74, 2012, עמ' 305–407 doi: 10.1002/ajp.21990
  29. 1 2 3 R.M. Nowak, Walker's Mammals of the World, Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1999, עמ' 807–808
  30. E. Schwarz, "Blue or dilute mutation in Alaskan lynx", Journal of Mammalogy 19, 1938, עמ' 376 doi: 10.1093/jmammal/19.3.376-a
  31. 1 2 3 4 5 6 Mel Sunquist, Fiona Sunquist, "Canada lynx Lynx canadensis (Kerr, 1792)", Wild Cats of the World, Chicago: University of Chicago Press, 2002, עמ' 154–163
  32. G. R. Parker, J. W. Maxwell, L. D. Morton, G. E. J. Smith, "The ecology of the lynx (Lynx canadensis) on Cape Breton Island", Canadian Journal of Zoology 64, 1983, עמ' 770–786 doi: 10.1139/z83-102
  33. H. Golden, T. Krause, "How to avoid incidental take of lynx while trapping or hunting bobcats and other furbearers", United States Fish & Wildlife Service and International Association of Fish and Wildlife Agencies, 2003
  34. 1 2 Garry M. Koehler, Kelth B. Aubry, "Lynx", The scientific basis for conserving forest carnivores: American marten, fisher, lynx and wolverine in the western United States (General Technical Report RM-254) (Report). Rocky Mountain Forest and Range Experiment Station, USDA Forest Service, 1994, עמ' 74–98
  35. William Henry Burt, A Field Guide to the Mammals: North America North of Mexico, Boston: Houghton Mifflin Co., 1976, עמ' 80
  36. David MacDonald, The Velvet Claw: A Natural History of the Carnivores, New York: BBC Books, 1993, עמ' 47–50
  37. Deepan Dutta, Wildlife officials say the Canada Lynx doesn’t need endangered listing, conservationists disagree, VailDaily.com, 13 בינואר 2018
  38. NatureServe Explorer 2.0
  39. Max Blake, Darren Naish, Greger Larson, Charlotte L. King, Geoff Nowell, Manabu Sakamoto, Ross Barnett, "Multidisciplinary investigation of a 'British big cat': a lynx killed in southern England c. 1903", Historical Biology 26, 2013, עמ' 441–448 doi: 10.1080/08912963.2013.785541
  40. 1 2 Mark O’Donoghue, Stan Boutin, Charles J. Krebs, Gustavo Zuleta, Dennis L. Murray, Elizabeth J. Hofer, "Functional responses of coyotes and lynx to the snowshoe hare cycle", Ecology 79, 1998, עמ' 1193–1208 doi: 10.1890/0012-9658(1998)079[1193:FROCAL]2.0.CO;2
  41. Jerry Kobalenko, Forest Cats of North America Cougars, Bobcats, Lynx, Ontario: Firefly Books, 1997, עמ' 35
  42. 1 2 3 4 Garth Mowat, Kim G. Poole, Mark O’Donoghue, "Ecology of lynx in northern Canada and Alaska", 1999, עמ' 265–306
  43. 1 2 Richard M. P. Ward, Charles J. Krebs, "Behavioural responses of lynx to declining snowshoe hare abundance", Canadian Journal of Zoology 63, 1985, עמ' 2817–2824 doi: 10.1139/z85-421
  44. 1 2 Kim G. Poole, "Spatial organization of a lynx population", Canadian Journal of Zoology 73, 1995, עמ' 632–642 doi: 10.1139/z95-074
  45. L. David Mech, "Age, sex, reproduction, and spatial organization of lynxes colonizing Northeastern Minnesota", Journal of Mammalogy 61, 1980, עמ' 261–267 doi: 10.2307/1380047, JSTOR 1380047
  46. Michael K. Schwartz, L. Scott Mills, Kevin S. McKelvey, Leonard F. Ruggiero, Fred W. Allendorf, "DNA reveals high dispersal synchronizing the population dynamics of Canada lynx", Nature 415, 2002, עמ' 520–522 doi: 10.1038/415520a
  47. Nils Chr Stenseth, Amir Shabbar, Kung-Sik Chan, Stan Boutin, Eli Knispel Rueness, Dorothee Ehrich, James W. Hurrell, Ole Chr Lingjærde, Kjetill S. Jakobsen, "Snow conditions may create an invisible barrier for lynx", Proceedings of the National Academy of Sciences 101, 2004, עמ' 10632–10634 doi: 10.1073/pnas.0308674101
  48. Robert O. Stephenson, Daniel V. Grangaard, John Burch, "Lynx, Felis lynx, predation on red foxes, Vulpes vulpes, caribou, Rangifer tarandus, and Dall sheep, Ovis dalli, in Alaska", Canadian Field-Naturalist 105, 1991, עמ' 255–262 doi: 10.5962/p.358005
  49. 1 2 Environment Yukon, Canada lynx (Lynx canadensis), Government of Yukon
  50. Dennis L. Murray, Stan Boutin, "The influence of snow on lynx and coyote movements: does morphology affect behavior?", Oecologia 88, 1991, עמ' 463–469 doi: 10.1007/BF00317707
  51. Kim G. Poole, "A review of the Canada lynx, Lynx canadensis, in Canada", The Canadian Field-Naturalist 117, 2003, עמ' 360–376 doi: 10.22621/cfn.v117i3.738
  52. M. S. Weinstein, "Hares, lynx, and trappers", The American Naturalist 111, 1977, עמ' 806–808 doi: 10.1086/283212, JSTOR 2460337
  53. Charles J. Krebs, Rudy Boonstra, Stan Boutin, A.R.E. Sinclair, "What drives the 10-year cycle of snowshoe hares?: The ten-year cycle of snowshoe hares—one of the most striking features of the boreal forest—is a product of the interaction between predation and food supplies, as large-scale experiments in the Yukon have demonstrated", BioScience 51, 2001, עמ' 25–35 doi: 10.1641/0006-3568(2001)051[0025:WDTYCO]2.0.CO;2
  54. Nils Chr. Stenseth, Wilhelm Falck, Ottar N. Bjørnstad, Charles J. Krebs, "Population regulation in snowshoe hare and Canadian lynx: Asymmetric food web configurations between hare and lynx", Proceedings of the National Academy of Sciences 94, 1997, עמ' 5147–5152 doi: 10.1073/pnas.94.10.5147
  55. John F. Fox, "Forest fires and the snowshoe hare-Canada lynx cycle", Oecologia 31, 1978, עמ' 349–374 doi: 10.1007/BF00346252
  56. Nora Bowers, Rick Bowers, Kenn Kaufman, Kaufman Field Guide to Mammals of North America, New York: Houghton Mifflin, 2007, עמ' 138
  57. Urs Breitenmoser, Christine Breitenmoser-Würst, "Predators of cyclic prey: is the Canada lynx a victim or profiteer of the snowshoe hare cycle?", Oikos 66, 1993, עמ' 551–554 doi: 10.2307/3544952, JSTOR 3544952
  58. S. J. Reiling, B. R. Dixon, "Toxoplasma gondii: How an Amazonian parasite became an Inuit health issue", Canada Communicable Disease Report 45, 2019, עמ' 183–190 doi: 10.14745/ccdr.v45i78a03
  59. Margaret A. Wild, Tanya M. Shenk, Terry R. Spraker, "Plague as a mortality factor in Canada lynx (Lynx canadensis) reintroduced to Colorado", Journal of Wildlife Diseases 42, 2006, עמ' 646–650 doi: 10.7589/0090-3558-42.3.646
  60. Scott R. McLellan, Jennifer H. Vashon, Erica L. Johnson, Shannon M. Crowley, Adam D. Vashon, "Fisher predation on Canada lynx in the Northeastern United States", The Journal of Wildlife Management 82, 2018, עמ' 1775–1783 doi: 10.1002/jwmg.21538
  61. David Whyte Macdonald, Andrew J. Loveridge, "Dramatis personae: an introduction to the wild felids", The Biology and Conservation of Wild Felids, Oxford: Oxford University Press, 2010, עמ' 3–58
  62. Ernest W. T. Cooper, Tanya Shadbolt, Analysis of the CITES-reported illegal trade in Lynx species and fur industry perceptions in North America and Europe in the context of supporting the CITES review of Felidae based upon AC21 Doc 11.3: Phase I: AC21-22 Lynx Complex and potential look-alikes, Traffic, 2030, עמ' 1–79
  63. J. A. Homyack, "Canada Lynx-Bobcat (Lynx canadensis × L.rufus) hybrids at the southern periphery of lynx range in Maine, Minnesota and New Brunswick", The American Midland Naturalist 159, 2008, עמ' 504–508 doi: 10.1674/0003-0031(2008)159[504:CLLCLR]2.0.CO;2
  64. Fish and Wildlife Service, "Endangered and threatened wildlife and plants; determination of threatened status for the contiguous U.S. distinct population segment of the Canada lynx and related rule", Federal Register 65, 2000
  65. Colorado Parks and Wildlife, Success of the Colorado Division of Wildlife's lynx reintroduction program, 2011, עמ' 1–4
  66. Associated Press, US says snow-loving lynx no longer need special protection, KTUU, 12 בינואר 2018
  67. John R. Squires, Kevin S. McKelvey, Leonard F. Ruggiero, "A snow-tracking protocol used to delineate local lynx, Lynx canadensis, distributions", The Canadian Field-Naturalist 118, 2004, עמ' 583 doi: 10.22621/cfn.v118i4.60
  68. Gregory W. McDaniel, Kevin S. McKelvey, John R. Squires, Leonard F. Ruggiero, "Efficacy of lures and hair snares to detect lynx", Wildlife Society Bulletin 28, 2000, עמ' 119–123, JSTOR 4617292
  69. Canada Lynx, Department of Environmental Conservation
  70. Mike Lynch, Lynx unlikely to return, Adirondack Explorer, 13 במאי 2015