פומת ההרים

פומה
מצב שימור
conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	טורפים
תת־סדרה:	דמויי חתול
משפחה:	חתוליים
סוג:	פומה
מין:	פומת ההרים
שם מדעי
Puma concolor ‏ליניאוס, 1771
תחום תפוצה

פומה בפארק ילוסטון

פומה בפארק גרנד טיטון

ראש של פומה

פומת ההרים (שם מדעי: Puma concolor) היא אחד משני המינים בסוג פומה, יחד עם היגוארונדי (ייתכן ששייך לסוג עצמאי). הפומה נקראת גם "אריה אמריקאי", "אריה הרים", "קוגר" ובעוד כ-40 שמות. היא אחד הגדולים שבפומות. בעבר סברו שהיא שייכת לסוג חתול. היא שוכנת ביערות הרריים ובסבכי צמחייה באזורי אקלים שונים, ומצויה בהרי סיירה נבדה, הרי האפלצ'ים והרי הרוקי שבאמריקה הצפונית, בערבות הפמפס בארגנטינה והרי האנדים באמריקה הדרומית.

הפומה היא החתול החמישי בגודלו לאחר הטיגריס, האריה, היגואר והנמר. בעולם החדש היא שנייה בגודלה לאחר היגואר. אורך גופה נע בין 2.2 ל-2.6 מטרים, שמתוכם תופס הזנב כ-70 סנטימטרים. משקלה נע בין 50 ל-90 קילוגרמים, ומהירותה המרבית לפי ה"נשיונל ג'אוגרפיק ויילד" היא כ-100 קילומטרים בשעה.

מקור שמה של הפומה הוא בשפת הקצ'ואה.

הפומה ידועה בתוקפנותה, ומעזה להתעמת עם בני אדם. מטיילים בפטגוניה נוהגים לקחת עמם נשק כהגנה. הפומה ידועה כחיה מאוד טריטוריאלית, ותתקוף כל חיה הנכנסת לשטחה, כולל דובים.

אנטומיה ומראה

גופה של הפומה ארוך וגמיש ומכוסה פרווה קצרה ורכה בצבע חום-צהבהב, או אפור-אדמדם. בצד הגחון הצבעים בהירים מאלה שבצד הגוף העליון, וכן יש גוון לבנבן באוזניה, בשפתה העליונה ובסנטר. זנבה ארוך, גלילי ושעיר וקצהו שחור. הראש קטן יחסית ורחב, והאוזניים גדולות ומעוגלות. הלשון מכוסה בזיזים חדים המשמשים להסרת הבשר מעצמות הטרף, והשיניים מותאמות לשיסוע ולחיתוך הטרף. הרגליים חזקות ושריריות. ברגליה הקדמיות חמש אצבעות וברגליה האחוריות הארוכות יותר יש ארבע אצבעות. בקצות האצבעות ישנם טפרים חדים, הנשלפים בעת הצייד, ואורכם הכולל 9.5-8.1 ס"מ. לפומה ניבים ארוכים, שאורכם 2.5-4.6 ס"מ. קוטר עיניה 12-8 מ"מ. קוטר הגוף בחלק העבה ביותר (לא כולל הרגליים) 97-85 ס"מ.

השוואת גודל הגוף בין פומות זכרים לנקבות:

	זכר	נקבה
גובה הכתף (ס"מ)	83	83-79
משקל (ק"ג)	120-60	80-50
אורך הגוף (ס"מ)	260-240	230-220
אורך הזנב (ס"מ)	70.8	70.5

צפונה ממקסיקו נמצאו פומות במשקל ממוצע של 90 ק"ג, בעוד בפטגוניה משקלן הממוצע של פומות 65 ק"ג. אורכה של הפומה הגדולה ביותר שתועדה בעולם היה 300 ס"מ, אורך זנבה 78 ס"מ, גובה כתפיה 89 ס"מ ומשקלה העצום הגיע ל-140 ק"ג. היא נלכדה בצפון אריזונה.

צייד ותזונה

תזונתה של הפומה מגוונת על פי רוב, ומשתנה לפי אזור מחייתה. עיקר טרפו הוא קופים, דלשינאים, אוכלי עשב שונים כדוגמת טפיר, אייל הביצות, אייל הפאמפאס, אייל פרדי לבן-זנב, אייל האנדים, פודו, כבש גדול-קרניים, צפיר הקורדילרים, פקאריים, גואנקו; וכן ארנבות, מכרסמים ועופות. תזונתה של הפומה משתנה לפי גודלה: בעוד בקצה פטגוניה ניזונות הפומות מטרף קטן יחסית, כמו ארמדילים, קופים קטנים ועופות, באמריקה התיכונה ניזון מין זה בעיקר מאיילים, מדובי נמלים, מצאן ובקר. בקצה הצפוני של תפוצת הפומה תועדו מקרים נדירים בהם תקפו זכרים בוגרים וגדולים במיוחד גם אליגטורים צעירים וגורי דובים.

הפומה צדה בין הערביים וחיה ביחידות. היא נודדת אחר טרפה, אך עם זאת מסמנת לעצמה גם נחלה באמצעות ריח הפרשותיה וגירוד טפריה על עצמים שונים. שיטת הציד היא מארב לטרף בסבך, ואז זינוק וריצה אחר הטרף. בריצה זו מסוגלת פומה להגיע למהירות של כ-50 קמ"ש. באורבה לקופים היא ממתינה על ענף גבוה ואז צדה אותם בזנקה עליהם. הפומה מסוגלת לזנק למרחק של כעשרה מטרים. לאחר שהשיגה את טרפה, הפומה מתמקדת באזור הרגיש ביותר בגופו: הצוואר. החתול הגדול נושך את טרפו נשיכה חזקה באמצעות ניביו החדים. נשיכה זו לרוב ממיתה את הטרף. פומה ממוצעת זקוקה לכ-1.5 ק"ג מזון ביום. במקרה שהיא לא סיימה לאכול את טרפה, תסתיר הפומה את הטרף בשטיח עבה של עלים.

הפומה היא הצייד המוצלח ביותר מכל בני משפחת החתוליים וסדרת הטורפים: צייד מוצלח מתבצע ב-80% מן המקרים. במקרה שהפומה הצליחה בציד טרף גדול, כמו אייל הצפון, אליגטור או דוב צעיר, היא תאכל מבשרו במשך כ-5 ימים ותצא לציד כעבור 3 ימים נוספים. רוב שעות צידה של הפומה הן בין שעות הערביים, אך תועדו מקרים בהם פומות צדו בלילה, עם שחר או אחה"צ. נמצא כי בדומה ליגואר הפומה נוהגת לצוד טרף קטן. לעיתים נדירות תוקפות הפומות בני אדם. ממוצע התקיפות עומד על 0.5 תקיפות בשנה, אך תקיפותיה של הפומה על האדם מתרבות, בשל כריתת יערות והריסת בתי גידול אחרים של בעל החיים.

רבייה

עונת הרבייה של הפומה מתמשכת מסוף הקיץ דרך הסתיו ועד לתחילת החורף. בסוף הקיץ עד תחילת הסתיו הזכרים מחזרים אחר הנקבות. לאחר מכן, באמצע הסתיו, מתבצעת הזדווגות: הזכר "יושב" על הנקבה ומנסה לנשוך נשיכות עדינות. בסוף הסתיו תמליט הנקבה 6-3 גורים קטנים. משקלם בעת הלידה 300 גרם. השגר בעל מספר הגורים הגדול ביותר היה בן 9 גורים. ההמלטה מתבצעת 180-130 ימים לאחר הפריית הביציות. הגורים עיוורים וחסרי אונים. הם פוקחים עיניהם כעבור 10 ימים. פרוותם מנומרת בכתמים כהים, הנעלמים רק כעבור 3 חודשים.

לאחר שהזכרים הזדווגו עם הנקבות, הם אינם לוקחים שום חלק מחיי המשפחה. הנקבה משוטטת עם הגורים במשך כשנה וחצי, ובזמן זה הם לומדים את כל מה שעליהם ללמוד: היכן נמצא מזון, איפה טמונה להם סכנה, איך לצוד וכדומה. הנקבה מניקה את הגורים במשך 100-80 ימים, אך גורים אלו מתחילים לאכול בשר ציד כבר בגיל 60-30 ימים. לאחר שאמם הדגימה להם במשך 8-7 חודשים איך צדים, בגיל 15-10 חודשים, הנקבה מביאה לגורים טרף קטן יחסית, כגון ארנבת, ומשימתו של הגור הרעב ביותר תהיה להרוג את הארנבת. לאחר מכן, המשפחה תאכל את הטרף. בגיל 17-16 חודשים הגורים כבר יודעים לצוד לבדם, אך עושים זאת בהשגחת אימם בלבד, כדי שלא יפצעו.

בגיל שנה וחצי (18 חודשים) הגורים עוזבים את אימם ומתחילים בחיי הבדידות האופייניים להם. בתקופה זו הם זקוקים למציאת נחלה שגודלה 45-25 קמ"ר אצל הזכרים ו-40-20 קמ"ר אצל הנקבות.

תפוצה ובית גידול

בעבר הפומות היו נפוצות ברחבי כל יבשת אמריקה. בעקבות כריתת היערות וההתיישבות בקנדה ובארצות הברית תפוצתן הצטמצמה במדינות אלו, אך גם כיום, לאחר מאות שנים של ציד ממושך, נותרו הפומות אחד המינים הנפוצים ביותר מבין כל החתולים הגדולים. תפוצתן של הפומות משתרעת מדרום-מערב קנדה בצפון ועד לקצה הדרומי של פטגוניה, במדינות הבאות: אורוגוואי, ארגנטינה, אקוודור, בוליביה, ברזיל, גיאנה, גיאנה הצרפתית, ונצואלה, סורינאם, פרגוואי, פרו, צ'ילה, קולומביה, אל סלבדור, בליז, גואטמלה, הונדורס, מקסיקו, ניקרגואה, פנמה, וקוסטה ריקה.

אוכלוסייתה הפראית של הפומה מוערכת ב-50,000 פרטים. בית גידולה של הפומה מגוון, והוא כולל יערות עבותים, יערות דלילים בעלי עצים סבוכים, יערות טרופיים וסוב-טרופיים, הרים עד גובה 2,900 מ', ערבות יבשות כדוגמת הפמפס, אזורים ביצתיים ומסולעים, מדבריות וערבות לחות. הפומות נפוצות בהרי האנדים ואף יותר מכך בהרי הרוקי.

רוב הפומות חיות בפטגוניה (ארגנטינה), דרום-מערב קנדה והחוף המערבי של ארצות הברית, והן שוכנות בדרך כלל בגובה 4,000 מטר.

תת-מינים

עד שנות ה-90 המאוחרות היו ידועים 32 תת-מינים של הפומה. בעקבות מחקר מדעי וגנטי מקיף קוטלגו מחדש הפומות ל-6 תת-מינים בלבד:

• פומה ארגנטינאית (Puma concolor cabrerae)
• פומה קוסטה-ריקנית (Puma concolor costaricensis)
• פומה דרום-אמריקאית מזרחית (Puma concolor anthonyi)
• פומה צפון-אמריקאית (Puma concolor couguar)
• פומה דרום-אמריקאית צפונית (Puma concolor concolor)
• פומה דרום-אמריקאית דרומית (Puma concolor puma)
• פומת פלורידה (Puma concolor coryi) - על פי כמה מיונים שייכת לתת-המין הצפון-אמריקאי.

קישורים חיצוניים

• פומת ההרים, באתר ITIS (באנגלית)
• פומת ההרים, באתר NCBI (באנגלית)
• פומת ההרים, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• פומת ההרים, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• פומת ההרים, באתר GBIF (באנגלית)
• animal/panther פומת ההרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אסור לפספס‏, נאבק על חייו בפומה שתקפה אותו באמצע ריצה - וחנק אותה למוות, באתר וואלה, 7 בפברואר 2019