שושלת רדואן
שושלת רדואן (בערבית: آل رضوان) היא שושלת אמירים (הגייה: אומרא) שמשלה במחוז (תימאר או סנג'ק) עזה שבאיילט דמשק, תחת האימפריה העות'מאנית, משנות השישים של המאה השש-עשרה, עד שנות השבעים של המאה השבע-עשרה. המשפחה הייתה המכובדת, העשירה והחזקה ביותר בכל משפחות איילט דמשק והקרינה מחוזקה וסמכותה על כל האזור. בני המשפחה החשיבו עצמם לרוב לפטרונים של משפחות אשר שלטו באזורים שכנים.[2]
רקע – העות'מאנים בארץ ישראל ועליית השושלות המקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ניצחונם במלחמה הממלוכית-עות'מאנית (1516-7) והשתלטותם על אזור סוריה, מצרים וחצי האי ערב, חילקו העות'מאנים את פרובינציית דמשק אותה כבשו לחמישה מחוזות: מגידו, צפת, ירושלים, שכם ועזה. לצורך שליטה בשטח הנרחב עליו התפרסה האימפריה לאחר הכיבוש הגדול, הואצלה הסמכות מהסולטאן אל מושלי הפרובינציות והמחוזות. לתפקידים אלו מינה השלטון קצינים ופקידים, אשר היו לרוב יוצאי מערכת הדוושירמה, או בני ביתם של שליטי האימפריה. בתחילה ראו שליטי האימפריה העות'מאנית את ממלכתם כמדינה ריכוזית וניסו לפקח מקרוב על חיי נתיניהם, כלכלתם, ביטחונם, דתם ותרבותם. כדי לשמר מערכת כזו התפתחה שיטה לפיה מושלי מחוזות היו מתמנים מן המרכז באיסטנבול ומתחלפים תכופות בטרם יורישו את השלטון לצאצאיהם. על אף מאמציהם של השליטים לשמר מצב זה, טרדות שונות וחולשה מדינית גרמו למצב העניינים להשתנות בחלוף הזמן. במחצית המאה הראשונה לשלטון העות'מאני באזור ארץ ישראל, הסמכות השלטונית נדדה מן המרכז לידיהן של שושלות מקומיות. אלה אמנם הכירו באימפריה, העלו מיסים והצהירו על נאמנותן, אך לרוב היו עצמאיות במידה רבה. השליטים המקומיים דאגו לעצמם בכל הנוגע לביטחון מפני אויב מבחוץ ולא סמכו על השלטון שיושיעם במקרה הצורך. הם יצרו בריתות עם שליטים שכנים, דאגו לבצר ולחזק את שליטתם ולעיתים אף החזיקו צבאות קטנים פרטיים וניהלו מלחמות מקומיות מבלי שהשלטון המרכזי יתערב בנעשה.[3]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עליית השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מייסד השושלת, קרא שאהין מצטפא פאשא (قرا شاهين مصطفى باش), היה חניך מערכת הדוושירמה באנטוליה והגיע למעמד נכבד מאוד. במהלך חייו מילא תפקידים בכירים בשירות הסולטאן, ביניהם בילרביי ארזורום (החל מ-1544-5[4]), שליט פרובינציית דיארבכר (החל מ-9–1548) ומדריכו האישי של הנסיך ביאזיט, בנו של סולטאן סולימאן. בתחילת שנות השישים מונה לתקופת ביניים לתפקיד מושל עזה, אשר הייתה עד הכיבוש העות'מאני עיר בירה של מחוז ממלוכי חשוב, ועדיין שמרה על גדולתה. בשנת 4–1563 מונה למושל מצרים, אך הודח מתפקידו לאחר 3 שנים.[5]
בנו, רדואן פאשא (אנ'), אשר על שמו קרויה השושלת, ירש אחריו את השליטה במחוז. ומילא תפקידים חשובים באימפריה לאורך השנים. בין תפקידיו שימש כמושל פרובינציית תימן, מושל אנטוליה וואלי בחבש, בצרה ודיארבקיר.[6] כמו רדואן, גם אחיו בהראם פאשא, מילא תפקידים חשובים בממשל העות'מאני, ביניהם ואלי דמשק ומושל שכם.[7] דורות ראשונים אלה של שליטים מקרב המשפחה, היו כפופים באופן ישיר לממשל העות'מאני המרכזי ומועברים ממשרה למשרה ומאזור שליטה אחד למשנהו. בראייה זו, תקופת שלטונם בעזה אינה שונה מתקופות בהם שלטו באזורים אחרים בשירות הסולטאן.
התבססות והתבצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקופת שלטונו של אחמד פאשא, בנו של רדואן, הייתה תקופת ההתבססות של השושלת בסנג'ק עזה. בניגוד לקודמיו לא הועבר אחמד בין משרות שונות בשירות הסולטאן, אלא נשאר לשלוט במחוז עזה כל ימיו. לאחר מאבקים רבים ומתנות ששלח לפקידים באיסטנבול, קיבל בסמוך למותו (שנת 1–1600) משרת ואלי, אשר אביו וסבו קיבלו בקלות יחסית.[8] דבר זה מעיד על התערערות הקשר עם השלטון העות'מאני ועל ירידה במעמד המשפחה בעיני הסולטנות, אך בו בזמן הייתה זו גם תקופת התחזקות עבורה. אחמד שלט במחוז עזה במשך קרוב לשלושים שנה. במשך זמן זה התבססה המשפחה באזור, יצרה קשרים והגדילה את נכסיה. חלק מהזמן שלט אחמד גם במחוזות הסמוכים, ירושלים ושכם. לפי הביוגרף בן התקופה, אל-מחבי, היה אחמד מנהיג משכמו ומעלה ובתקופת שלטונו הפכה עזה למרכז תרבותי ודתי אזורי.[9]
חסן פאשא "ערב", בנו של אחמד, משל בעזה זמן ארוך אף יותר מאביו. הוא מוזכר כמנהיג אשר בזמנו חלה הידרדרות בחוזקה הכלכלי של המשפחה. אל-מחבי מתאר אותו כרודף תענוגות הולל ופזרן. הוא נשא נשים ופילגשים רבות, מהן נולדו לו שמונים וחמישה בנים, אותם לא זיהה בשמותיהם. בהובלת חסן ובעידוד השלטונות העות'מאניים, נלחמו יחד המשפחות השליטות בארץ ישראל נגד האמיר הדרוזי, פח'ר אל-דין השני, אשר לאחר השתלטותו על דמשק איים לכבוש את אזור שלטונן. בשנת 1623, הביסו אותו בקרב על גדות נחל הירקון וגרמו לו לשוב על עקבותיו.[10] כמו אבותיו גם חסן הצליח להתקדם ומונה לתפקיד ביילרביי של טריפולי. הוא הודח ממשרה זו ומת בשנת 1644.[11]
נפילת השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוסיין בן חסן מונה למושל שכם וירושלים כשנה לפני מות אביו ובמותו קיבל גם את השלטון על עזה. הוא מתואר בביוגרפיות כשליט אצילי, איש תרבות ומנהיג צבאי ומדיני נחוש. גם אנשי מערב שהגיעו לאזור בזמן שלטונו התרשמו ממנו. שנות שלטונו היו שלוות ובטוחות והוא השליט את מרותו גם על שבטי הבדואים באזור.[12][9] על אף דברי ההלל שנכתבו על חוסיין, שנות שלטונו הן גם השנים בהם החלה נפילת השושלת.
בכל תקופת שלטון השושלות המקומיות בארץ ישראל התנהל מאבק על השליטה בין השושלות המקומיות בהובלת בית רדואן, לבין מוקדי כוח במרכז האימפריה אשר היו מקורבים יותר לסולטאן. לעות'מאנים היה אינטרס להחליף את שלטון השושלות כדי לחזק את ריכוזיות הממלכה, אך עם זאת העריכו את יכולתן של המשפחות לשמור על יציבות ושקט באזור ולכן אפשרו להם לשמר את שלטונן. המשפחות ניהלו את המאבק על ידי תמרון פוליטי ושוחד.[13]
לאחר הניצחון על פח'ר אל-דין לקחו לעצמם המשפחות השולטות באזור אוטונומיה מרובה והדבר לא מצא חן בעיני השלטון באיסטנבול. בנוסף לכך, בשנים אלו עלו הווזירים של בית קפורלו לשלטון. אלו ביצעו מהלכים נרחבים כדי להשיב לסולטנות את האחיזה הריכוזית ברחבי האימפריה, ביניהם הפלת שושלות מקומיות בפריפריה.
לפי אל-מחבי, בשעה שהיה חוסיין במזיריב הוא נאסר והובל למצודת דמשק. הוא הואשם על ידי השלטון בהזנחת שיירת החג' והשמירה על עולי הרגל, ככל הנראה כתירוץ לשם הפלת שלטונו. נכסיו הוחרמו ולאחר תקופת המתנה נלקח לאיסטנבול, שם הומת בשנת 1663–1662. לאחר מותו שלט בסנג'ק עזה אחיו מוסא. לא ידוע מתי הסתיימה תקופת שלטונו, אולם שלטון המשפחה הסתיים לאחר תקופה זו והמחוז הועבר לידי פקידים עות'מאנים.[14]
נפילת שושלת רדואן מסמלת את תום עידן שלטון השושלות המקומיות בארץ ישראל. ניתן לשער כי השלטון העות'מאני צפה שעם הפלת בית רדואן יפלו גם שושלות פרוח' וטורבאי. אלו הצליחו לשמר את שליטתן לזמן קצר נוסף, אך עד סוף שנות השבעים של המאה הופלו גם הן על ידי השלטון.[15]
קשרים עם שושלות טורבאי ופרוח'[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצד שושלת רדואן שלטו עוד שתי משפחות בולטות באזור ארץ ישראל באותה תקופה. האחת היא שושלת פרוח', ששלטה באזור ירושלים ושכם. אבי השושלת, פרוח', היה בתחילה ממלוכּ של בהראם, אחיו של רדואן, מכאן ששושלת זו יצאה מתוך בית רדואן.[16] השנייה היא שושלת טורבאי אשר אבותיה היו ממלוכים צ'רכסים, ששלטה באזור לג'ון ועמק יזרעאל.[17] בתקופה הארוכה בה שלטו המשפחות זו לצד זו התהדק הקשר ביניהן על ידי נישואין, בריתות פוליטיות וצבאיות והסכמים כלכליים, כמעט עד כדי היתוכן לשושלת אחת.[18]
שיתוף הפעולה הצבאי בין המשפחות החל כאשר היה צורך בחיפוי הדדי בעת שאחד מן המושלים מונה לתפקיד המכובד אמיר אל-חג', האחראי על הובלת השיירה העולה למכה ואבטחתה. כאשר מושל מאחת המשפחות שימש בתפקיד זה, היה עליו לעזוב את מחוז שלטונו ולהשאירו בידי מישהו שיוכל לסמוך עליו. כך נרקמה ברית בין השושלות, אשר קיבלה גם את תמיכת השלטון המרכזי שראה חשיבות באבטחה טובה של שיירת החג'. החוקר דרור זאבי מציין שהברית נגד פח'ר אל-דין חיזקה את הקשר בין המשפחות וחייבה אותן לשלב גם את משאביהן לקניית בני ברית, לרכישת מחוזות בחורן ובעבר הירדן עבור בני בריתן ולרכישת אמונם של שבטים בדואים כדי שיסייעו להן בקרב.[19] המשפחות ניהלו גם עסקים משותפים, בעיקר בענייני מיסוי הכפריים ולעיתים אף בפשיטות על כפרים חסרי מגן. באותו זמן היה צורך לשלם סכומים גבוהים לפקידים בדמשק ואיסטנבול כדי לשמר את השליטה ולמנוע ניסיונות למינוי מושלים ממרכז האימפריה. השותפות הכלכלית בין השושלות הבטיחה להן יכולת לעמוד בדרישות הכספיות הכבדות ולנהל את מדיניותן בהצלחה, ואף לצבור רכוש משותף רב שהלך וגדל עם השנים.[20][21]
תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרא שאהין מצטפא פאשא, אבי שושלת רדואן, היה חניך מערכת הדוושירמה והתחנך על המסורת האימפריאלית של סָפְרָא וְסַיָּפָא – אומץ ובקיאות בקרב לצד לימוד דת, ספרות ומוזיקה. יוצאי מערכת זאת, אשר קיבלו בחלוף השנים משרות בכירות באימפריה ושליטה על אזורים שונים, העניקו חינוך דומה לבניהם ולבני ביתם. אלה היו ככל הנראה היסודות לתרבות ולחינוך של בית רדואן. בביוגרפיות שלהם מוצגים בני רדואן כאנשי מלחמה מיומנים וכאנשי אמנות ורוח. על-פי אל-מחבי, כבר בדורות הראשונים לשושלת הפכה עזה למרכז תרבותי ודתי, בעיקר בהשפעת בן טיפוחיו של אחמד פאשא, המופתי ח'יר אל-דין אלרמלי.[9]
בני רדואן ראו עצמם חלק מעולם התרבות העות'מאני שהייתה עבורם מופת לחיקוי. לפי החוקר האמריקאי, קרטר פינדלי, משק ביתם של שליטי הפרובינציות נבנה בצורה המחקה את חצר ארמון הסולטאן. בין סמלי המעמד של המשפחה היו נסי מלחמה, תזמורת צבאית, לבוש מסורתי עשיר ועיסוקים אציליים כגון ספורט וציד דומים לאלה של חצר הסולטאן. סמל מעמד נוסף, שהמשפחה החזיקה כיאה למעמדה, היה עבדי בית ושפחות. הם הוסיפו על כך וטיפחו בתוך חצרם ממלוכים שנועדו למלא את שורות הצבא ולעיתים הגיעו למשרות בכירות במנהל המקומי.
על אף שהשתייכו למעמד שליט וראו עצמם חלק מהתרבות העות'מאנית, יש לשער כי שליטי שושלת רדואן אימצו לאורך השנים תרבות מקומית בדואית. ברור שלאורך השנים סיגלו לעצמם השליטים ידע בשפה הערבית המקומית, אך לא ברור אם זו הפכה לשפתם העיקרית.[22]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בציורו של אוגוסט דה פורבן; המבנה משמש היום בחלקו כמוזיאון ארכאולוגי ובחלקו כבית ספר לבנות
- ^ דרור זאבי, המאה העות'מאנית – מחוז ירושלים במאה השבע-עשרה, ירושלים: יד בן צבי, 1997, עמ' 52
- ^ דרור זאבי, המאה העות'מאנית, 1997, עמ' 49, 56, 72-70
- ^ שנת 951 לספירה המוסלמית. התאריכים כאן ייכתבו רק לפי ספה"נ
- ^ דרור זאבי, המאה העות'מאנית, 1997, עמ' 53-52
- ^ מנאע, עאדל, "מושלי ירושלים מבית פרוח' ויחסיהם עם הבדוים", בתוך אמנון כהן (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1979. עמ' 197.
- ^ דרור זאבי, המאה העות'מאנית, 1997, עמ' 53
- ^ הביוגרף אל-מחבי לא מזכיר באיזו פרובינציה קיבל אחמד את המשרה
- ^ 1 2 3 דרור זאבי, המאה העות'מאנית, 1997, עמ' 68
- ^ מינה רוזן, "יהודים בשירות פח'ר אד-דין השני שליט הלבנון (1586-1635)", פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1982, עמ' 35
- ^ זאבי, המאה העות'מאנית, 1997, עמ' 54, 70
- ^ Meyer, Martin Abraham. History of the city of Gaza, from the earliest times to the present day. New York: The Columbia University Press. 1907. P. 97-98.
- ^ דרור זאבי, המאה העות'מאנית, 1997, עמ' 72
- ^ דרור זאבי, המאה העות'מאנית, 1997, עמ' 54
- ^ Sharon, Moshe. "the political role of the Beduins in Palestine in the sixteenth and seventeenth centuries", Moshe Maoz (ed.), Studies on Palestine during the Ottoman period, Jerusalem, 1975. P. 29-30.
- ^ Heyd, Uriel. Ottoman Documents on Palestine, 1552-1615 : a study of The Firman according to the Mühimme Defteri. Oxford: Clarendon Press, 1960. P. 105-106.
- ^ רוזן, יהודים בשירות פח'ר א-דין, עמ' 35
- ^ דרור זאבי, המאה העות'מאנית, עמ' 52
- ^ עאדל מנאע, מושלי ירושלים, עמ' 215-211
- ^ מינה רוזן, חרבות ירושלים, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1981, עמ' 23
- ^ דרור זאבי, המאה העות'מאנית, עמ' 67-64
- ^ דרור זאבי, המאה העות'מאנית, 1997, עמ' 67, 72-71