שיבולי הלקט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שבולי הלקט (יש כותבים "שבלי הלקט") הוא ספר שחובר על ידי ר' צדקיה בן אברהם הרופא במאה השלוש עשרה. עוסק בעיקר בענייני אורח חיים, והוא כולל הלכות פסוקות, מנהגים וטעמיהם ופירושים על התפילות. המחבר מתבסס בפסיקותיו על מקורות קדמוניים ומשלב סיכומי פסיקה בלשון שוטפת עם דיונים יסודיים המתבססים בעיקר על 3 מקורות: תשובות הגאונים, ספרות בית מדרשו של רש"י [האורה, הפרדס, מחזור ויטרי, תשובות מכתבי יד], פסקי רבי ישעיה דיטראני הזקן (הרי"ד גדול פוסקי אטליה לפניו).

בנוסף למקורות קדמוניים הוא מבסס את דיוניו על דברי רבותיו וחכמי דורו. הוא מביא בעיקר את דברי 'אחי רבי בנימין', 'מורי אחי שני [=בן דודי] רבי יהודה בן בנימין' ואחיו רבי צדקיה בן בנימין, רבי אביגדור כ"ץ (כהן צדק). זאת בנוסף לרבו רבי מאיר בן משה (אלא שפעמים רבות מוזכר שמועות בשם ר' מאיר ולא ברור אם מדובר ברבו זה או ברב רבו השני המהר"מ מרוטנבורג, שהיה רבו של ר' אביגדור כ"ץ).

השילוב הקולח בין פסיקה לבין דיון ושילוב מגוון עם מקורות קדמוניים הפך את ספרו לאחד מעמודי התווך ומקורות הפסיקה של ה'טור' בעיקר בחלק 'אורח חיים'. ה'בית יוסף' מביא אותו כמקור כמעט בכל סימן בחלק 'אורח חיים' וכך הוא הונצח בפסקיו הקאנוניים של 'השולחן ערוך'.

מבנה הספר ודפוסיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר שבלי הלקט עוסק בעיקר בענייני אורח חיים, והוא מחולק לשתים עשרה 'ערוגות' כאשר כל ערוגה היא נושא מרכזי המחולק לשבלים, ובסך הכל ישנם 372 שיבולים (שב"ע שיבולים).

הספר נערך וקוצר על ידי חכם לא ידוע ונדפס כך לראשונה בוונציה שנת ה'ש"ו (1546), ללא הזכרת ר' צדקיה כמחברו ובהשמטת קטעים גדולים ממנו. באופן זה נדפס עוד פעמיים: בשנת תקנ"ד (1794) בדובנא ושנתיים אחר כך בסלוניקי בשנת תקנ"ו (1796).

בשנת תרמ"ז (1887) הודפס הספר מחדש בשלמותו בוילנא על פי שני כתבי יד על ידי המהדיר שלמה בובר, אשר הוסיף לו הקדמה ארוכה וכן הערות בגוף הספר.

בשנת תשכ"ו (1966) הוציא שמואל קלמן מירסקי מהדורה מדעית של הספר עם מבוא מקיף עליו ועל מחברו. מהדורה זו כוללת "עניין תפילה ועניין שבת." חלקים נוספים מעבודתו של מירסקי נדפסו בספר זיכרון לזכרו שיצא לאור בשנת תשל"א (1971).

עשרות תצלומים מכתבי יד של החיבור, מלאים וחלקיים נמצאים בספריה הלאומית באוניברסיטה העברית בירושלים.

הערוגה השביעית בספר - "סדר הפסח" כוללת פירוש להגדה של פסח ונדפסה בכמה מהדורות של ההגדה לפסח.

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקדמת הספר מזכיר המחבר את המשל "ננסים עומדים על כתפי ענקים" בשם "אחד מחכמי אומות העולם".

כאמור, הספר מחולק לערוגות, כל ערוגה - נושא:

א. תפילה ב. שבת ג. ברכות ד. ראש חודש ה. חנוכה ו. פורים ז. פסח ח. עצרת (שבועות) ט. תענית י. ראש השנה יא. יום הכיפורים יב. סוכות.

בסוף כל ערוגה חורז המחבר מעין שיר סיום ובו מבאר תוכן הערוגה בקצרה. בסיומו של הספר כותב המחבר חרוז הרומז על נושאי הספר כולם:

"נשלם ספר שבלי הלקט, בערוגת שתים עשרה, ודין מסורתא דידהון: צלי בשבת וסעוד בירחא לחנכא פוריא בפסחא דשבועיא וצום בריש שתא בכפור מטללתא. והלכותיו שלש מאות שתים ושבעים, וסימנם שב"ע השבלים הטובות".

– ר' צדקיה בן אברהם, מתוך סיום ספר 'שיבולי הלקט'

בהוצאתו של ר' שלמה בובר הובאו הלכות נוספות מר' צדקיה שהובאו בכתב היד אשר אינן נכללות בשנים עשר הערוגות. נושאי ההלכות הם: הלכות שמחות (אבלות), מילה, ציצית, תפילין, שחיטה, טריפה, וכן כמה תשובות מהגאונים שהעתיק המחבר.

ספר שבולי הלקט היה אחד מספרי ההלכה הנפוצים ביותר באיטליה במשך שנים ארוכות, ופוסקי הלכה רבים, ובהם הבית יוסף, ציטטו מדבריו פעמים רבות. אצל יהודי איטליה הוא נחשב למרא דאתרא וקיימים מספר מנהגים ההולכים על פי שיטתו בניגוד למה שהתקבל להלכה בשולחן ערוך.

בנוסף להלכות הרבות המהוות את גוף הספר, כתב המחבר בתוך דבריו גם פירושים לתפילה, ואף פירוש ארוך יחסית להגדה של פסח (בסימן ריח).

שיבולי הלקט חלק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לספר "שיבולי הלקט" כתב המחבר עוד ספר העוסק בדיני איסור והיתר, אישות, קידושין, גיטין, כתובות, חליצה, נידה. כמו כן הובאו בו דיני ממונות ותשובות נוספות מהגאונים ומראשונים קודמים. המעתיק של כתב היד כתב בתחילת ההעתקה 'חלק שני מהספר שיבולי הלקט' ומכאן שם הספר. כתב היד של ספר זה היה בידי שד"ל, וגם הרב החיד"א העיד על קיומו בספרו "שם הגדולים".

הספר לא הובא לדפוס על ידי ר' שלמה בובר, אף שמעיד בהקדמתו שראה את כתב היד שלו.

בשנת תשמ"ח (1988) הוציא לאור הרב שמחה חסידה חלק ראשון מספר זה.

ספר התניא - "תניא רבתי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבור שנראה כעין קיצור מעובד של הספר שבלי הלקט יצא לאור בשם "ספר התניא". הספר נדפס לראשונה מכתב יד במנטובה בשנת ה'רע"ד. במהדורה השלישית הוא נדפס בזולקווא בשנת ה'תק"ם וקיבל את שמו הנפוץ "תניא רבתי". המחבר לא כתב את שמו בספר ולא ידועה בוודאות זהותו. במשך הדורות נאמרו כמה השערות לזהות המחבר. כיום מקובל שהמחבר הוא רבי יחיאל בן רבי יקותיאל בן רבי בנימין בן רבי יחיאל הרופא ממשפחת הענוים מחכמי רומא שבאיטליה, שכנראה חי בזמן הרשב"א והרא"ש דהיינו סוף האלף החמישי ותחילת האלף השישי.

הרב ישראל בראון, עורך מהדורת תניא רבתי בהוצאת מוסד הרב קוק, סבור שתניא רבתי הוא לא קיצור של שבלי הלקט אל שני הספרים נכתבו על ידי שני תלמידים שלמדו בבית מדרשו של הריבב"ן, ושניהם ציטטו את הריבב"ן, ולכן קטעים רבים בספרים חופפים[1].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב ישראל בראון, מבוא לתניא רבתי, מוסד הרב קוק, ירושלים תשע"א.