שויתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שיוויתי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"שויתי" מדנמרק, מהמאה ה-18 או ה-19

"שִׁוִּיתִי" (בהגייה אשכנזית: "שִׁיוִויסִי") הם לוחות המשמשים בבית הכנסת בקהילות יהודיות מסוימות ככלי עזר להגות בשם האל. על פי רוב הם ממוקמים מעל העמוד – הדוכן שמעליו מנוהלת התפילה על ידי החזן, על הפרוכת או על שטיח קיר על גבי כותל המזרח, או בעמוד מאויר מיוחד בסידור. לעיתים קרוי לוח "שיוויתי" בשם "מזרח".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר תהילים מופיע הפסוק: "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (ט"ז, ח) (המילה ״שיוויתי״ משמעה ״שמתי״[1], וכן דימיתי)

התלמוד במסכת סנהדרין דורשת פסוק זה כמקור לכך שהמלך עושה את ספר התורה שלו כמין קמיע ותולה אותה בזרועו. ומוסיףפה דרשה נוספת[2]:

"אמר רב חנה בר ביזנא אר"ש חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד"

הרמ"א מזכיר בתחילת השולחן ערוך את קטע הפסוק וכותב[3]:

"שויתי ה' לנגדי תמיד", הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול."

בימי הביניים פיתחו המקובלים דימויים וטכניקות מדיטטיביות מיוחדים, המסייעים לרכז את המחשבה בשמות האלוהיים, במטרה לרומם את הנפש ולהתחבר לעולמות הרוחניים. בספר "שער רוח הקוד" כותב הרב חיים ויטאל[4]:

"גם סימן להכיר את האדם חטאו, יצייר במחשבתו צורת ארבעה אותיות ההוויה מצויירת בכתיבה אשורית. כי זה סוד שויתי ה' לנגדי תמיד. ובשעה שמציירו לפניו, אם חטא באיזה חטא, הפוגם באיזה אות מארבעתם, אז אותה האות לא תוכל להצטייר בין עיניו, ועל ידי כך ידע כי יש שם פגם."

בספר קיצור שני לוחות הברית של הרב מיכל אפשטיין, מתואר מנהג לכתוב את שם ה' על קלף ולהציג אותו בפני המתפלל בזמן התפילה[5]:

"כתבו חכמי הקבלה בספריהם לטהר המחשבה יצייר תמיד במחשבתו כאלו כתוב לפניו שם ה' בדיו שחור על נייר לבן בנקודת יראה ויש כמה וכמה נוהגין כך כותבין שם הוי"ה על קלף בנקודת יראה ומשימין לפניהם בשעת התפילה ע"ד שויתי ה' לנגדי תמיד וזה גורם להביא יראה בלב האשם מן הש"י ולזכך הנפש הטהורה."

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסתר יוהס כותבת שהשויתי והמנורה של מזמור ס"ז התגבשו כל אחד בנפרד ו"החל מראשית המאה ה-18 הופיעו דפים ולוחות הנושאים את צורת המנורה במילות מזמור ס"ז ואת הפסוק שויתי כשילוב שגור ומוכר."[6].

תיאור של המנהג מופיע בפני יהושע[7]:

"אותן שכותבין בזמנינו איזה פסוקים על קלף קטן כגון שויתי ה' לנגדי תמיד ופסוק אש תוקד ומזמור אלקים יחננו כציור מנורה לא ידעתי רמז לדבר וקרוב הדבר לאיסור יותר מלהיתר"

יהודה אידל שרשבסקי כותב בשנת 1861[8]:

"נהגו הקהלות להציב ‬לפני התיבה לנוכח השליח ציבור טבלא של עץ, או גליון מקלף ונייר, או נברשת של נחושת קלל ולכתוב עליו בדיו את המקרא "שויתי ה' לנגדי תמיד" - או לעשות את המקרא הזה בולט על הנברשת בחק תוכות ומעשה מקשה ... האומנים והציירים נהגו להוסיף על המקרא הזה עוד מאמרים ופסקאות וראשי תיבות, מסביב למקרא זה וגם ממעל לו, וגם לצייר מצדיו ולמעלה ממנו צורות משונות, אריות, נמרים, צבאים, נשרים וצפרים."

"שויתי" טיפוסי מציג את הפסוק בתהילים ט"ז, ח, ובו השם המפורש באותיות גדולות, ומסביבו פסוקים של מזמור ס"ז בתהילים ונוסחאות קבליות, הערוכים בדרך כלל באופן היוצר צורת מנורת שבעת-קנים. הלוח עשוי גם לכלול ציור של כף יד (המסמלת את ברכת הכהנים), מגן דוד, מזבח בית המקדש, אריות, ציפורים, איילים ודימויים אחרים המשמשים כסמלי הספירות השונות.

תיאור של "שויתי" מופיע בסיפורו של ש"י עגנון, "אגדת הסופר":

ועל יד הקורה מימין על כותל המזרחי מזרח מעשה רקמה אשר עשתה מרים בנעוריה בית אביה, וצורת גן שזור בו מחוטי משי מלא עצי כל פרי מאכל, וארמון בתוך הגן ושני אריות שומרים את הגן. ופני האחד מוסבים אל פני השני, אריה מול אריה ולשון מול לשון, ומלשון אל לשון נמשך והולך כתב זהב באותיות גדולות לה' הארץ ומלואה בשאגה אחת גדולה. ובכל ארבע פנות המזרח תיבה, תיבה בכל פנה, שויתי ה' לנגדי תמיד.[9]

כתיבת "שויתי" הייתה נהוגה לא רק כקישוט לבית הכנסת, אלא גם כדף המופץ בין המתפללים ומוחזק בסידור התפילה. הפצתו נדונה בספרות ההלכה מצדדים שונים, על יתרונותיה וחסרונותיה, כפי שכתב בספר "שערי תשובה":[10]

על מה שהיו רגילין לעשות מנורות של קלף מציורים להניח בסידורים, וכותבים בהם שויתי ה' וכו' בן ד' אותיות ושאר שמות והמנורה... והטעם הוא כדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפילה, מאימת השם אשר לנגד עיניו.

בהמשך כתב (בשם ר' אלכסנדר סנדר שור, בעל "תבואות שור") שיש בכך בעיה, שהדפים ובהם ה"שויתי" אינם נשמרים כראוי, ולפעמים מבלי משים הם מושלכים בביזיון, ולפיכך קרא "לאזור חייל לבטל המנהג". מסקנת בעל "שערי תשובה" היא שבאלו התלויים על קיר בית הכנסת אין בעיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל מ"צ קדרי, מילון העברית המקראית, בערכו.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ב, עמוד א'
  3. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן א', סעיף א'
  4. ^ חיים ויטאל, ‏שער רוח הקודש, ירושלים, תשמ"ח, דף י"ח, באתר HebrewBooks
  5. ^ מיכל אפשטיין, ‏קיצור שני לוחות הברית, הלכות בית הכנסת, פרנקפורט דמיין, תפ"ד, דף מ"ו, באתר HebrewBooks
    מיכל אפשטיין, ‏קיצור שני לוחות הברית, הלכות בית הכנסת, מהדורת אמשטרדם, תפ"ב, דף ס"ב, באתר HebrewBooks
  6. ^ אסתר יוהס, בין רוח לחומר, בין טקסט לתמונה: לשאלת היווצרותו של חפץ דתי בהקשר היהודי — המקרה של ה'שויתי-מנורה', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כה, כו, תשס"ו-תשס"ז, עמוד 358
  7. ^ פני יהושע, גיטין, דף ו' עמוד ב', ויקיטקסט
  8. ^ יהודה אידל שערשעווסקי, טהרת הקודש, המליץ, 5 בדצמבר 1861
  9. ^ ש"י עגנון, "אגדת הסופר", בקובץ "אלו ואלו", עמ' קלד-קלה.
  10. ^ שערי תשובה, אורח חיים סימן א.