אגדת הסופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"אגדת הסופר" הוא סיפור קצר מאת ש"י עגנון, הנכלל בקובץ "אלו ואלו". הסיפור עוסק ברפאל הסופר, שהוא סופר סת"ם, אשתו מרים שמתה בדמי ימיה וספר התורה שכתב רפאל לזכרה.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפאל הסופר הוא סופר סת"ם העוסק במלאכתו בקדושה ובטהרה. במיוחד נהג להזמין אצלו כתיבת ספר תורה מי שהיה חשוך בנים או שמתה עליו אשתו. רפאל עסוק בעבודתו בדירה הקטנה שלו ושל אשתו, הנמצאת סמוך לבית הכנסת הגדול ולבית המדרש הישן, כמה פסיעות מהמקווה המשמש את רפאל להיטהרות. אשתו "מרת מרים הצנועה יושבת בית ומרחיבה את דעתו בדירה נאה ובכלים נאים". לאחר שהיא מסיימת את מלאכות הבית, מתקינה מרים בגד ליתום, כסגולה לכך שתזכה לבן, משום שלזוג לא היו ילדים. למרים גם קמיע שנתנה לה אמה, סגולה לזרע בן קיימא.

על כותל המזרח של הבית תלוי "מזרח" שרקמה מרים בנעוריה, ומולו מראה שה"מזרח" משתקף בה. לאחר טבילתה מרים "נותנת דעתה להתקשט לפני בעלה, מיד נראה לה מן המראה אותו מזרח וציוריו ואותם שני האריות שפיותיהם פתוחים, מיד היא נרתעת לאחוריה". וסיפור המפגש ביניהם ממשיך:

וכשחוזר רפאל מן התפילה ורואה את אשתו בעצם יופיה עומדת במראה מיד היא נושאת חן לפניו. מתקרב הוא אצלה לומר לה דברי ריצוי. כיון שהוא מגיע אצלה מנצנץ לפניו שמו יתברך מתוך המראה מיד עומד וקורא בדביקות קדושה שויתי ה' לנגדי תמיד, ועוצם עיניו מפני כבוד השם ויראתו. ושניהם פורשים בשתיקה. הוא יושב בקרן זוית זו ולומד זוהר ותיקונים והיא יושבת בקרן זוית זו וקוראת בתחינה של אמהות, עד שהשינה חוטפת עיניהם.

לאחר שנואשה מרים מלזכות בבן, פנתה אל בעלה ובקשה שיכתוב ספר תורה גם למענם, אך רפאל ענה: "אלקים עוד לא כלא רחמיו מאתנו. עוד ראה נראה זרע על פני האדמה". לא כך קרה, משום שמרים חלתה ומתה, "ולא הניחה אחריה לא בן ולא בת".

לאחר שבעת ימי האבל החל רפאל לכתוב ספר תורה לזכר נשמת אשתו המנוחה. ימים רבים עסק בכך, עד לסיום הכתיבה. כאשר סיים את כתיבת הספר "גלל את הספר והגביהו למעלה בריקוד ובשמחה גדולה והיה מפזז ומרקד ומשורר לכבוד התורה". תוך כדי ריקוד נזכר רפאל כיצד פגש את מרים לראשונה. היה זה בליל שמחת תורה. רפאל הצעיר הלך עם ספר תורה בהקפות, וילדה קטנה ובידה דגל שמחת תורה שבראשו תפוח ונר דולק נישקה את ספר התורה שבידי רפאל, ו"נשמט הדגל מתוך ידה וצנח הנר על מעילו של רפאל". "אחרי החג תבע אביו של רפאל את אבי הנערה לדין על דבר אותה אצטלא של רפאל שנשרפה מחמת אותה תינוקת, והרב שהיה משתעי בלישנא דחוכמתא אמר אל אבי הנערה, אם ירצה השם ליום חתונתם תעשה לו מלבוש חדש. מיד הביאו צלוחית יי"ש וכתבו תנאים. ולחתונתם של רפאל ומרים תפרו לו מלבוש חדש."

רפאל המשיך לרקוד עם ספר התורה שכתב לזכר אשתו, ותוך כדי ריקוד זכה לחוויה מיסטית: "והבית מתמלא ספרי תורות הרבה, וזקנים הרבה מרקדים, וברקדם אינם מרימים את רגליהם ואינם כופפים את ברכיהם אלא כאותם שאין להם קפיצין,[1] והם מרקדים בלא תנועה ומסבבים את גופותיהם, ומרים עומדת באמצע ופניה מכוסים, והיא מרקדת בכתפיה, ושתי זרועותיה מזדקפות בחללו של החדר, והיא מתקרבת ובאה אצל ספרו של רפאל." בסופה של חוויה זו "הקדוש ברוך הוא פשט טליתו של אורה והעולם עומד בתפילת לחש של ערבית. העששית דעכה והפתילה שקעה בתוך השמן. פתאום קפצה לשון של אש והאירה את החדר. ואורה גלמה את פניו של רפאל הסופר שצנח עם ספרו, ושמלת חופתה של אשתו פרושה עליו ועל ספרו."

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתח הסיפור מופיעה ההקדשה: "מוקדש לנוַת ביתי לאסתר תחי'". ביטוי זה מופיע בגוף הסיפור בתיאורה של מרים: "ובין התנור ולכירים יושבת נות ביתו הצנועה".

ההקדשה לאסתר, אשתו של עגנון, הביאה לפרשנות בדבר האופן שבו משקף הסיפור את תחושתו האישית של עגנון. אריאל הירשפלד כתב על כך:

לא במקרה הקדיש עגנון את יצירת המופת הזאת לאשתו. כך הוא כותב מתחת לכותרתו: "מוקדש לנוַת ביתי לאסתר תחי'", משום שעיקר מהותה של יצירת האמנות על פי אגדת הסופר קשור בזיקה שבין האמן לארוס, לאהבה, להולדה, לאישה. יש בסיפור זה אמירה קשה וכואבת על מחירם של נישואים בין אמן לאישה, ועגנון לא רצה לטשטש את הזיקה בין הסיפור הזה לבין חייו הממשיים. להפך, הוא ביקש לרמוז כי בצד הסיפור האמנותי הזה יש סיפור נוסף, שבוודאי אינו זהה ואף אינו דומה בפרטיו, אבל הוא קרוב באיזו תמצית עקרונית, והוא סיפור חייו שלו עם משפחתו.[2]

מעשה האמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום מרכזי בסיפור זה מוקדש למעשה האמנות, דרך יצירתו של האמן. סיפור נוסף שבו עוסק עגנון במעשה האמנות הוא "עגונות". אמנם סופר סת"ם אינו סופר – סופר סת"ם אינו בודה דבר מלבו, אלא להפך – נדרש להקפיד ולדייק בחזרה על טקסט שאותו הוא מעתיק, אך בסיפור שלפנינו מוצגת גם מלאכתו של רפאל הסופר כמעשה אמנות, שרפאל משקע בו את נפשו, ואף, לאחר שכדי להיטהר טבל בנהר שמימיו מכוסים קרח, "זכה רפאל הסופר להכיר את סוד ה'".

אריאל הירשפלד רואה ב"אגדת הסופר" "וריאציה יהודית-מודרנית של סיפור אורפיאוס היווני".[3] גם אורפיאוס הוא אמן, שנישואיו הובילו למותה של אהובתו.

עקרותה של מרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעקרותה של מרים מקום מרכזי בסיפור. רפאל הסופר כותב ספרי תורה לפי הזמנתם של חשוכי בנים, ובהיפוך עלילתי גם אשתו מזמינה אצלו ספר תורה, לאחר שנואשה מלהרות וללדת.

המספר מציג את סיבת עקרותה בגישה הספוגה יראת שמים, בעקבות ההסבר התלמודי[4] לעקרותם (הזמנית) של אברהם ויצחק: "בנים לא היו להם. מפני שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים עצר את רחמה". הסצנה שבה רפאל ומרים מתקרבים זה לזה ביום טבילתה של מרים, אך מחמת הצדיקות נרתעים ופורשים בשתיקה איש לפינתו, העלתה פירושים אחרים לסיבת העקרות. פרשנים אחדים, ובהם י"מ תא-שמע, ארנה גולן[5] מיכל ארבל[6] ואריאל הירשפלד[7] סבורים, על פי סצנה זו ורמזים נוספים, שעקרותה של מרים נובעת מפרישות - בני הזוג אינם מקיימים יחסי מין. דן מירון, בשיחה עם גרשם שלום, ציין אף הוא, בעקבות סצנה זו: "ראשית, נראה לי, שעגנון מרמז במהלך הסיפור, שבני הזוג כלל אינם מקיימים מגע מיני" והוסיף "האנשים האלה מצפים לבן כנס. פרי בטן ללא מגע מיני." שלום שלל פרשנות זו, וטען שסצנה זו אינה אלא מעשה מסוים, אך אינה מייצגת גישה החוזרת על עצמה.[8]

ארנה גולן[5] ואשר א' ריבלין[9] רואים בפרישותו של רפאל חטא כפול שלו, הנרמז בלשון הסיפור: שלא קיים מצוות פרו ורבו שהוא מצווה עליה, ושמנע מאשתו את עונתה.

אסתר פוקס ציינה:

הזוג נענש למעשה על טהרתו המוגזמת. המסקנה הפוכה מזו הנובעת מהמעשייה היראית האותנטית: צדיקות רבה מביאה לעקרות ולמוות. הנימה היראית של הסיפור והפוזה היראית של המספר מקשות על הקורא לחדור בעד המעטה החיצוני ולעמוד על האירוניה הכוססת ביסוד מסכת התום הנרטיבית.[10]

טבילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטבילה מקום מרכזי בסיפור. מדי בוקר רפאל "יורד לתוך מקוה טהרה וטובל גופו הקלוש במים" ולאחר ארוחת הבוקר הוא חוזר וטובל. בעת כתיבת ספר תורה,וקודם שכתב שם קודש (שמו של האל) רפאל "חזר וטבל במקוה טהרה".

מרים טובלת ביום טבילתה ו"לובשת בגדים נאים ככלה ביום חופתה", אך בכך אין תועלת (כאמור בסעיף הקודם).

לאחר פטירתה של מרים, ביום חורף שבו המקווה היה סגור, "וכשהגיע רפאל לכתוב את השם לא מצא מקוה טהרה. נטל גרזן והלך אל הנהר אשר מחוץ לעיר ושבר את הקרח וירד וטבל ג' טבילות" ובעקבות זאת זכה "להכיר את סוד ה'". טבילה זו היא נקודת מפנה, המסיימת את מעצור הכתיבה שאחז ברפאל בכתיבת ספר התורה. מיכל ארבל מעירה על כך:

מצד אחד, המעשה הקיצוני של הטבילה בנהר הקפוא הוא שיאן והמשכן של כל הטבילות הקודמות, שהרי רפאל טובל עצמו בקביעות פעמיים ביום וחוזר וטובל בכל פעם שהוא עומד לכתוב את השם הקדוש. מצד אחר, הטבילה האחת הזאת פורצת את מערכת האיזונים שהטבילות החוזרות והנשנות היו חלק ממנה. שבירת הקרח היא שבירת הגבול בין עולם לעולם, והטבילה במי קרח היא התיקון המיסטי לטבילות החינם של מרים.[11]

פסקת הסיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקת הסיום היא שיאה של חוויה מיסטית שחווה רפאל: "פתאום קפצה לשון של אש והאירה את החדר. ואורה גלמה את פניו של רפאל הסופר שצנח עם ספרו, ושמלת חופתה של אשתו פרושה עליו ועל ספרו."

פרשנים אחדים רואים סיום זה כמתאר את מותו של רפאל.[12][9][10] ריבלין מוצא הקבלות אחדות בין התיאורים שבסוף הסיפור (קודם לפסקת הסיום) ובין האגדות על מותו של משה.

גרשם שלום, שראה בסיפור זה כחלק מפסגת יצירתו של עגנון,[13] שוחח עם עגנון על הסיפור בשנת 1920 לערך, וזה תיאורו:

הייתי במינכן וראיתי את עגנון אז הרבה מאוד. דיברנו על הסיפור שקראתי בקובץ של לחובר, ושאלתי את עגנון מה פשר הסיום. אמר לי עגנון: אתה לא הבינות? אתה לא הבינות את הסוף? לי לא היה ברור אם הסוף הוא, שהגיבור נפטר מתוך אקסטזה, או שהוא מתנסה במראה מיסטי. שאלתי: האם הוא נפטר? או זה רק וויזיון, חזון? ואז אמר לי עגנון: ודאי שהוא לא נפטר. אתה לא הבינות. אתה לא הבינות את הרמז. אני מתפלא על בחור שכמוך שלא הבין מה כתוב שם. שאלתי: מה כתוב שם? והוא השיב, שרפאל רואה קרי. מתוך הנישואין המיסטיים וזיהוי התורה עם אשתו הוא רואה קרי, וזה רמוז במשפט האחרון של הסיפור - רמז לצנועים.[14]

ד"ר צחי וייס העיר על דבריו אלה של שלום: "גרשם שלום, הרגיש כי לפניו סיפור מיסטי על רפאל הסופר שחווה חוויה אקסטטית במהלך הריקוד עם ספר התורה. אולם הוא לא העלה על דעתו את המשמעות המלאה של אותה חוויה שעגנון התייחס עליה, שעניינה איחוד מיסטי בעל אופי מיני עם ספר התורה-אשתו של רפאל הסופר, שניהם דימויים סימבוליים לשכינה."[15]

שלום ממשיך ומספר שבשנת 1960 שוחח שוב עם עגנון על הסיפור, ועגנון התכחש לחלוטין לפרשנות שנתן 40 שנה קודם לכן. "הוא נתן לזה פירוש אחר לגמרי, איזה פירוש אורתודוקסי".

מיכל ארבל מציגה שתי דרכים להבנת החוויה הנפשית העוברת על רפאל ומתוארת בפסקת הסיום:

על פי ההבנה האחת, החוויה הנפשית מייצגת התרחשות מיסטית לא מציאותית, לא רציונלית, שאכן מתקיימת בעולמו הבדוי של הסיפור. על פי הבנה זו, ניצחונו הרומנטי של רפאל מושלם: הוא עובר כביכול בין שני האריות המצוירים במזרח ונכנס אל תוך הגן האבוד, אל תוך ההשתקפות המכוננת בתוך גבולותיה המסוגרים שלמות ואחדות של אהבה, יצירה וקדושה. ... על פי ההבנה השנייה, המלווה את הראשונה, ההתרחשויות המיסטיות אינן מתקיימות בשום מובן מחוץ לתודעתו של הגיבור, והטקסט מתאר התפרקות של תפיסת המציאות ושל החשיבה הרציונלית במהלך ההתמוטטות הנפשית."[11]

לשון הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אגדת הסופר" מסופר כסיפור יראים, ולפיכך פעמים רבות משובץ דיבורם של רפאל ומרים, וכן דיבורו של המספר, בציטוט פסוקים מהמקרא ומחז"ל. דוגמאות:

  • הספור פותח במילים "אלה תולדות רפאל הסופר. רפאל הסופר היה איש צדיק תמים". זהו רמז ברור לנח, שסיפורו המקראי מתחיל במילים: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ. נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ספר בראשית, פרק ו', פסוק ט').[16]
  • אדם חשוך בנים שמגיע אל רפאל אומר "ואנוכי הולך ערירי", כפי שאמר אברהם לאלוהים (ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ב').
  • מגילת שיר השירים היא מקור למשפטים אחדים ב"אגדת הסופר":
    • "מצאוהו השומרים הסובבים בעיר", בעקבות "מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר" (מגילת שיר השירים, פרק ג', פסוק ג').
    • "והיא נזכרת בעטרה שעטרה לה אמה ביום חתונתה", בעקבות " צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ" (מגילת שיר השירים, פרק ג', פסוק י"א).
  • "הנה הארץ לפניך, בטוב בעיניך שב", בעקבות "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ: בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב" (ספר בראשית, פרק כ', פסוק ט"ו).
  • כאשר מרים פונה אל רפאל הוא שואל "מה שאלתך מרים ומה בקשתך?" והיא עונה: "שאלתי ובקשתי אם מצאתי חן בעיני אישי ואם על אישי טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי". דיאלוג זה משחזר את הדיאלוג בין אחשוורוש לאסתר: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ; וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ. וַתַּעַן אֶסְתֵּר, וַתֹּאמַר: שְׁאֵלָתִי, וּבַקָּשָׁתִי. אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי, וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי" (מגילת אסתר, פרק ה', פסוק ח').
  • כאשר רפאל שם לב שמרים צופה בו בעבודתו, מתוארת מרים: "מיד אזיל בה חיורא ואתי סומקא" (כלומר: מיד הולך ממנה החיוורון ובא הסומק). זהו היפוך תיאורם של חז"ל את מי שהלבינו פניו ברבים: "דאזיל סומקא ואתא חיוורא" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ח, עמוד ב'), כלומר לאחר שהסמיק מבושה עוזב הסומק את פניו ומתחלף בחיוורון.
  • רפאל ומרים מתוארים: "הוא יושב בקרן זוית זו ולומד זוהר ותיקונים והיא יושבת בקרן זוית זו וקוראת בתחינה של אמהות", בעקבות פירוש רש"י המתאר את יצחק ורבקה: "זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת" (בראשית כה כא).

על זיקתו הנרחבת של סיפור זה (ואחרים) ללשון המקורות העיר י"מ תא-שמע: "בקורת ספרותית-מקצועית, שלא קדמה לה עבודת חיטוט מקיפה בספרות ההלכה והאגדה - אשר באמצעותה אנו עמלים לפענח את אשר צפן הסופר, הריהי כמרכבה ההולכת לפני הסוסים."[12]

בנוסף, מכיל הסיפור הפניה לעולמם הפנימי של סיפורי עגנון, בהזכירו את ר' גדיאל התינוק, שבו עוסק הסיפור "מעשה רבי גדיאל התינוק", הנכלל אף הוא בקובץ "אלו ואלו".

תולדות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרעין הסיפור נכלל בסיפורו של עגנון "בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש", שפורסם בהמשכים בשנת 1909 בעיתון "הפועל הצעיר",[17] ולא נכלל בקובץ כל סיפוריו של עגנון.[18]

בשנת 1917 פורסם בכתב העת "Der Jude" תרגום לגרמנית של "אגדת הסופר", מעשה ידי מקס שטראוס.[19]

בספרו האוטוביוגרפי "מברלין לירושלים" מספר גרשם שלום:

זכורני ערב במאי 1917 כשעגנון קרא ב"בית הוועד העברי" אחד מסיפוריו השלמים כמעט, "אגדת הסופר" שעדיין לא היה נדפס, אך כבר תורגם לגרמנית. עוד היום שמור בלבי הרושם העז שסיפור זה עשה עלי ובאוזני מהדהד קולו המתוק והמקונן, בכעין ניגון מופנה פנימה, מונוטוני בחילופי גאות ושפל, שכן לא היה מיַצג טוב של יצירותיו, ואפשר אפילו לומר שהיה קורא גרוע.[20]

הסיפור ראה אור לראשונה בעברית בוורשה בשנת ה'תרע"ט (1919) ב"ערכים - קבצים לשאלות החיים ולספרות" שבעריכת פישל לחובר.

בשנת 1921 יצא לאור בהוצאת הספרים "יודישער פרלאג" (Jüdischer Verlag) קובץ סיפוריו של עגנון "בסוד ישרים", ובארבעת הסיפורים שבו נכלל גם "אגדת הסופר".

במסגרת כל כתבי עגנון, בגרסתם הראשונה, שיצאה לאור בשנת 1931 בהוצאת שוקן, "אגדת הסופר" נכלל בכרך השלישי, שנקרא "מאז ומעתה". בגרסתם השנייה, שיצאה לאור בשנת 1953, נכלל "אגדת הסופר" בכרך השני, "אלו ואלו" (המקביל ל"מאז ומעתה").[21]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מלאכים, על פי תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א', הלכה א'
  2. ^ אריאל הירשפלד, לקרוא את ש"י עגנון, אחוזת בית, 2011, הפרק "בין סופר סת"ם לסתם סופר", עמ' 63.
  3. ^ אריאל הירשפלד, לקרוא את ש"י עגנון, אחוזת בית, 2011, הפרק "בין סופר סת"ם לסתם סופר", עמ' 80.
  4. ^ "אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד, עמוד א'.
  5. ^ 5.0 5.1 ארנה גולן, "'אגדת הסופר' לש"י עגנון", בתוך: בעז שכביץ ומנחם פרי (עורכים), ספר היובל לשמעון הלקין : במלאת לו שבעים וחמש שנה, הוצאת ראובן מס, 1975, עמ' 697-661.
  6. ^ כתוב על עורו של הכלב - על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, הוצאת כתר
  7. ^ אריאל הירשפלד, לקרוא את ש"י עגנון, אחוזת בית, 2011, הפרק "בין סופר סת"ם לסתם סופר", עמ' 70.
  8. ^ " דן מירון מראיין את גרשם שלום על ש"י עגנון", בספר רציפות ומרד: גרשם שלום באומר ובשיח, כינס וערך אברהם שפירא, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 82-81
  9. ^ 9.0 9.1 אשר א. ריבלין, "מהו חטאו של רפאל הסופר? מבט אחר על "אגדת הסופר" מאת ש"י עגנון", עלי-שיח 25 תשמ"ח, עמ' 126-115
  10. ^ 10.0 10.1 אסתר פוקס, אמנות ההיתממות: על האירוניה של ש"י עגנון, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ה, עמ' 52-51
  11. ^ 11.0 11.1 מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב - על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, הוצאת כתר, 2006, עמ' 31-21.
  12. ^ 12.0 12.1 ישראל מ' תא-שמע, "מדרש עגנון", החינוך, ניסן תשכ"ז, עמ' 162-155.
  13. ^ במאמרו "ש"י עגנון - אחרון הקלסיקאים העבריים?" שתרגומו לעברית פורסם בשנת 1970 ב"משא" (ושנית בספרו "עוד דבר", עמ' 353) כתב שלום:
    מבין הסיפורים הדראמטיים קשה לומר איזהו הראוי לשבח מכולם. לפי דעתי, שלושה סיפורים כאלה של עגנון הם מן המעלה הגבוהה ביותר שבנמצא. אלה הם: "אגדת הסופר", "הרופא וגרושתו" ו"שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו".
  14. ^ " דן מירון מראיין את גרשם שלום על ש"י עגנון", בספר רציפות ומרד: גרשם שלום באומר ובשיח, כינס וערך אברהם שפירא, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 82
  15. ^ צחי וייס, המיסטיקה ביצירתו של ש"י עגנון, חדשות מחלקה ראשונה, 10 בינואר 2010
  16. ^ על משמעותה המורכבת של הקבלה סגנונית זו ראו: ארנה גולן, "'אגדת הסופר' לש"י עגנון", בתוך: בעז שכביץ ומנחם פרי (עורכים), ספר היובל לשמעון הלקין : במלאת לו שבעים וחמש שנה, הוצאת ראובן מס, 1975, עמ' 667-669.
  17. ^ ש"י עגנון, בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש, הפועל הצעיר, 21 במאי 1909, המשך, המשך, המשך, המשך
  18. ^ הסיפור פורסם שנית בספר: אמונה ירון, רפאל וייזר, דן לאור, ראובן מירקין (עורכים), קובץ עגנון, הוצאת מאגנס.
  19. ^ ש"י עגנון - ש"ז שוקן, הוצאת שוקן, 2003, עמ' 50
  20. ^ גרשם שלום, מברלין לירושלים, הוצאת עם עובד, 1982, עמ' 101.
  21. ^ דן לאור, "כתבי עגנון : מפת דרכים", בתוך: ראובן צור וטובה רוזן (עורכים), ספר ישראל לוין ב, 1995, עמ' 142-123.