שמואל מונקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שמואל מוּנקֶס (יידיש: מונקעס, לעיתים מכונה על שם עיר מוצאו: רֶבּ שמואל קאליסקער. חי במפנה המאה ה-19) היה מחשובי חסידיו של רבי שניאור זלמן מלאדי[1] ובדחן החצר שלו. מונקס הוא גיבור סיפורי-שובבות רבים בפולקלור החב"די. סגנון ההומור שלו מלא בעיקר בסרקזם וביטול עצמי.

במסורת חב"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת החב"דית, שמואל נולד יתום ונקרא על שם אביו, הוא גם התאלמן בגיל צעיר. היה אחד מחסידיו הראשונים של רבי שניאור זלמן מלאדי. מעיר מוצאו, קליסק, עבר מספר תחנות בחייו בערי רוסיה: ליוזנה, פולוצק ולבסוף ביישינקוביץ.

למרות דמותו העממית (מקבילם החב"די של הרשל'ה אוסטרופולר ודומיו), ראו בו בחסידות חב"ד אחד מחשובי החסידים. הוא מכונה בתואר רֶבּ, וניתנה לבדיחותיו ומעשיותיו פרשנות הגיוגרפית הטומנת בהן עומק וכוונות נסתרות, לעיתים אף רוח הקודש ומעשי מופתים. חיים מאיר היילמאן, הביוגרף-מטעם של אדמו"רי חב"ד, כתב עליו בספרו 'בית רבי' שיצא לאור בסוף המאה ה-19: "הרב החסיד המפורסם ר' שמואל זלה"ה מקאליסק (הנקרא בעולם בשם שמואל מונקעס) היה אדם גדול מאוד, חסיד גדול ועָרום ביראה, והיה חשוב מאוד אצל רבנו. דרכו והנהגתו ידוע ומפורסם בעולם, ולפי ראות עיניים - בשיגעון היה מתנהג, אך גם בזה ראו חכמתו הנפלאה עד למרבה"[2].

מהסיפורים שנקשרו אודותיו, מתואר מונקס כאיש עליז ושובב, אך עם זאת בעל הדרת-פנים המעוטר בזקן ארוך, המסתודד תדיר בחצר רבי שניאור זלמן. לעיתים כשרבי שניאור זלמן נעדר ממשרדו, היה שמואל נכנס למשרד ומתחזה לרבו. אנשים שבאו להיפקד בעצה או בברכה ולא הכירו את הרבי, טעו לחשוב כי מדובר ברבי עצמו, ושמואל היה מעניק להם ברכה או סגולה בעלת משמעות הומוריסטית[3].

מונקס שימש כבדחן בחתונת בתו של האדמו"ר האמצעי, שידועה כאחד האירועים המכוננים בחסידות כ"החתונה הגדולה בז'לובין" אשר בה השתתפו סב הכלה רבי שניאור זלמן מלאדי וסב החתן רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ואדמו"רים נוספים.

בחב"ד מפורסם שגם אדמו"רי חסידויות אחרות נאלצו להכיר בערכו: לפי האגדה ביקר פעם רבי שלמה מקרלין אצל בעל התניא בתשעה באב. שמואל מונקס עסק באותה שעה בזריקת קוצים על הקהל שהיה שקוע באמירת הקינות, וקוץ אחד פגע בזקנו של רבי שלמה. נענה ואמר: "בגלל אברכים כאלה נחרב בית המקדש!". למחרת יצאו רבי שלמה ורבי שניאור זלמן לשדה ונפנו לשמע יללת אדם, שמואל מונקס ישב שם בתוך בור מלא יתושים ונמלי אש עוקצניות ואמר קינות, נענה רבי שלמה ואמר: "בזכות אברכים כאלה יבנה בית המקדש!"[4].

על פי המסורת, ר' שמואל מונקס השפיע על בעל התניא להסכים למאסרו במבצר פטרופבלובסקיה ולא להסתתר מיד המשטר (המאסר שהוביל לחג הגאולה החב"די), באומרו שאם הוא רבי, הרי שאין לו ממה לחשוש, ואם לא, אכן ראוי שייאסר על התחזותו לרבי[5].

החוקר יהושע מונדשיין טען, כי חלק מהסיפורים ששויכו אליו, ככל הנראה לא אירעו[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב ישראל אלפנביין, חסידים הראשונים, ה'תשס"ה, חלק א' עמ' 68–76.
  • זאב גינוסר, סודם של חסידים,. מקורות - אליעזר שטיינמן. פרק ב' - שמואל מונקס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החסידות, יצחק אלפסי, 1974. הוצאת מעריב. עמ' 229
  2. ^ הילמן, בית רבי, עמ' 154
  3. ^ "ערום ביראה", מגזין מעיינותיך, גיליון 28. תשע"א. עמ' 26-31.
  4. ^ רפאל נחמן הכהן, שמועות וסיפורים, כרך א' עמ' 38
  5. ^ הרב מנחם מנדל שניאורסון, רשימות, חוברת ד', עמ' 5 ועמ' 21
  6. ^ יהושע מונדשיין, סיפורים וגלגוליהם שלא עשני גוי, פרק עד, שטורעם נט