רוח הקודש (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רוח הקודש ביהדות היא אחד מאמצעי התקשור החשובים שנשארו כדי ליצור קשר עם האל. רוח זו איננה מוגבלת ללאום או למין מסוים, ועשויה לשרות על כל אדם על פי מעשיו[1].

גישות שונות ממקמות את רוח הקודש במדרג שונה, ביחס לאמצעי קשר אחרים (כגון גילוי אליהו, בת קול). אולם הגישה הקלאסית מזהה את רוח הקודש כדרגת הקשר הגבוהה ביותר, לאחר הפסקת הנבואה, הקיימת כיום. למשל נכתב בחז"ל כי הכתובים "ברוח הקודש נכתבו"[2][3] מדרג זה מבדיל את הכתובים מדברי חכמה רגילים (כגון ספר בן סירא), שלא נאמרו ברוח הקודש.

בחלק מהמדרשים, רוח הקודש הוא ביטוי האנשה של האל, שלעיתים משיבה ולעיתים מופיעה ואומרת את דברה.

בכתבי קומראן יש לרוח הקודש משמעות שונה מזו שנתפסת בחז"ל, המלמדת על 'רוח טהרה' או 'רוח תשובה' האופפת את האדם להבדיל מ'רוח נדה' הפועלת את ההפך.

רוח הקודש כנבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות חז"ל נקשרה רוח הקודש לנבואה, כך שרוח הקודש היא דרגה פחותה בסולם הנבואה. לפי תפיסה זו, משנסתלקו נביאים אחרונים, נסתלקה עמם גם רוח הקודש[4], כמו כן אמרו כי רוח הקודש הייתה משמשת בבית מקדש ראשון אבל לא בבית מקדש שני שפסקה בו הנבואה[5]. הרמב"ם כתב כי רוח הקודש היא הדרגה הנמוכה של הנבואה. ולכן האדם יכול לקבלה כאשר חושיו עדיין פועלים[6].

לעיתים פירוש 'רוח הקודש' הוא ביטוי לנבואה, למשל על חנניה בן עזור שעל פי מסורת חז"ל היה בתחילה נביא, נאמר כי נסתלקה ממנו רוח הקודש[7], בחלק מהמדרשים בלעם שנחשב כנביא אומות העולם[8]'נזקק לרוח הקודש'[9] במדרש נכתבו כעשרה שמות לנבואה[10], כשאותם השמות נזכרים באבות דרבי נתן כשמות 'רוח הקודש'[11][12].

לאחר הסתלקות הנבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הביטוי התלמודי לכך שרוח הקודש בטלה, אנו מוצאים אזכורים תלמודיים המתייחסים למציאות של רוח הקודש אף בימי התנאים והאמוראים; כך מיוחס לרבן גמליאל שימוש ברוח הקודש[13]. למעשה למספר אישים ודמויות יוחס שימוש וקישור ברוח הקודש, ביניהם רבי עקיבא[14], רבי מאיר[15], ורבי שמעון בר יוחאי[16].

התמודדות עם נקודה זו, הבהירה שקיימות רמות שונות בתוך רוח הקודש. המושג רוח הקודש מבטא רוח של קודש; הבנת מושג זה תלויה בהבנת המשל והקבלתו לנמשל. דבר האלוהים נמשל לקול הנצרך להגיע מהאל לאדם, האל אומר את דברו ויש פעמים שקולו נשמע בצורה ברורה (כך משה כתב את התורה בשמיעת הקול בצורה ברורה, בהקבלה למושג אספקלריה מאירה), אולם לא הכול שומעים את הקול בצורה ברורה, ולעיתים הם שומעים אותו בצורה מעומעמת (זה המשל שראו שאר הנביאים, וכך נכתב חלק זה בתנ"ך), אחר־כך באה הרוח ולוקחת את הקול למרחק גדול יותר. כאשר הקול נישא על־גבי הרוח, יש השומעים אותו בקרבתו, לאחר שהרוח נשאה אותו זמן מועט, ויש שהרוח נשאה את הקול זמן רב, והם שומעים אותו רק אז; זמן נשיאת הרוח הוא ההבדל שיש בין הרמות השונות של רוח הקודש. לאחר שהרוח נושאת את הקול, הקול נחבט בהרים ובמערות, ויש השומעים רק את ההד של הקול, זו הדרגה של בת קול; אחרים אינם יכולים להזקק כלל לקול האל, והם נצרכים למתווך, זהו גילוי אליהו.

דרכים להחלת רוח הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד האזכורים התלמודיים, המעידים על קיומה של רוח הקודש אף לאחר הפסקת הנבואה, בתלמוד[17] הובאה הדרכה איך להגיע לדרגה של רוח הקודש:

"אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות... ענוה מביאה לידי יראת־חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים". בירושלמי הסדר קצת שונה."

תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים דף י"ד, ע"ב

בירושלמי גם הושם דגש על "לב שמח"[18].

הרמח"ל בספרו מסילת ישרים קשר את המושג רוח הקודש במידת הקדושה שמגיעה לאדם לאחר שהתעלה בשמירת המצוות בחסידות ובענווה.

רוח הקודש במהלך הדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים נראה מכמה מהראשונים שהגיעו לדרגה זו של רוח הקודש:

בהשגות הראב"ד על הרמב"ם באחד מהמקומות קודם שמשיג על הרמב"ם כותב כך: "כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול... ומקום הניחו לי מן השמים." (השגות הראב"ד על משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח', הלכה ה'). החתם סופר כתב על דברים אלו:

כמו כן מצינו לשונות בראשונים שכתבו בלשון: לפי מה שהורוני מן השמים"[19].

הרב דוד כהן (הנזיר), שאף להגיע לנבואה, או לרוח הקודש, לצורך כך היה גוזר על עצמו שתיקות ארוכות, בעיקר מראש חודש אלול עד אחרי יום הכיפורים[20].

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנים שונים שאפו להגדיר את המושג[21], כך למשל, כותב הרמב"ן[22] כשמבאר את מהות רוח הקודש: "אף על פי שנטלה נבואה מן הנביאים היינו נבואה שהיא במראה וחזון אבל נבואת החכמים שהיא בדרך חכמה לא ניטלה אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם." כלומר כיום הקישור הכללי לאל מתבצע בעזרת נבואת חכמים, תיקשור זה מבוסס על חכמה וידע הבאים מצד האדם ומבררים את הדברים תוך התבוננות פנימית. למעשה רוח הקודש קיימת בתוך האדם עצמו, ואינה מהווה שדר חיצוני, אלא יש בה הבנה עמוקה של ה"חלק אלוה ממעל" הקיים באדם. על פי זה גם יובן שרוח הקודש בעצם לא חייבת להיות שדר אובייקטיבי, אלא מאז הפסקת הנבואה, היא בעיקר שדר סובייקטיבי, המגיע מסברת הלב[23].

כעין זה כתב הרמח"ל בספרו "דרך השם" (חלק ג פרק ג סעיפים ב-ג):

עוד יקרה, שיושפע בלב האדם שפע שיעמידהו על תוכן עניין מהעניינים אך לא ירגיש בו המושפע אלא כמי שנופלת מחשבה בלבבו, וייקרא זה לפעמים על דרך הרחבה 'רוח הקודש' בדברי חז"ל, או השפעה נסתרת. אבל רוח הקודש באמת הוא שיהיה ניכר ונרגש בבירור לבעליו, וכמ"ש.

ההגדרות השונות שציינו פרשנים שונים לרוח הקודש, אשר זיהו אותה כחוויה פנימית, מובילה לכך שרוח הקודש היא באופן מסוים חוויה מיסטית. לחוויה מיסטית מספר עקרונות, כשאחד מהם הוא שבלתי ניתן לבטא במילים את עומק החוויה. למעשה חווית רוח הקודש, גוררת את האדם לתחומים של הבלתי־מודע שלו עצמו; באזור זה האדם מסוגל לחשוף אמיתות מסוימות ואף תחומים שהוא אינו מודע אליהם כאשר הוא לא נמצא בהשראת החוויה. למעשה חוויה זו היא זו המתקבלת בשימוש הפופולרי לכך שאנשים בעלי הארה פנימית או תובנה בלתי מוסברת, הם בעלי רוח הקודש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם הרן, רוח הקודש ונבואה, בתוך "האסופה המקראית : תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים" חלק א, עמודים 340–350, הוצאת מוסד ביאליק. י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ו.
  • הרב יעקב משה הלל, "האם מותר לילך ולהתייעץ באיש הפותר עניינים גלוים ונסתרים באופן מופתי אך ידוע שהוא עם הארץ", בתוך שו"ת וישב הים חלק ב סימן י"ג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אליהו רבה (איש שלום) פרשה י; "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו"
  2. ^ או לפי ניסוחים אחרים "ברוח הקודש נאמרו";
  3. ^ במסורת התלמודית מתוארת רמת הדרוג של כתבי הקודש, כך התורה נתנה על ידי משה רבנו, קודקס זה הוא "נבואה מחוקקת" שרמת קדושתו ואיכותו גבוהים ביותר; אחריו בדרוג מופיעים ספרי התנ"ך הנקראים "נביאים". בדרוג האחרון, אך בשייכות לכתבי הקודש, מופיעים "הכתובים".
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח, עמוד ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"א, עמוד ב'
  6. ^ מורה הנבוכים, חלק ב', פרק מ"ה
  7. ^ מדרש תנאים על ספר דברים יג,ג
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ו, עמוד א'
  9. ^ במדבר רבה כ,יט
  10. ^ שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ג: "בעשר לשונות נקראת הנבואה, חזון, נבואה, הטפה, דבור, אמירה, צווי, משא, משל, מליצה חידה.
  11. ^ אבות דרבי נתן לד; עשרה שמות נקרא רוח הקודש אלו הן. משל. מליצה. חידה. דיבור. אמירה. תפארת. ציווי. משא. נבואה. חזיון:
  12. ^ וראו, אפרים אלימלך אורבך, 'מתי פסקה הנבואה' תרביץ יז, תשו, עמודים 1–11 באתר JSTOR
  13. ^ תלמוד בבלי, ערובין ס"ד, ע"ב
  14. ^ פסיקתא דרב כהנא, קע"ו, ב'
  15. ^ ירושלמי, סוטה פ"א, ה"ד
  16. ^ ירושלמי, שביעית פ"ט, ה"א
  17. ^ בבלי, עבודה זרה דף כ', ע"ב
  18. ^ ירושלמי, סוכה דף כ"ב, ע"ב
  19. ^ תשובות הרמב"ם סימן שע"א (ירושלים, תרצ"ד).
  20. ^ בנו, הרב שאר ישוב כהן, הקדמה לכוזרי המבואר
  21. ^ חובות הלבבות, שער חשבון נפש, פ"ג ד"ה 'והעשירי'; כוזרי מאמר ה', אות י"ב; ספר אמונה רבה להראב"ד מטוליטולא.
  22. ^ לבבא בתרא דף י"א, ע"א
  23. ^ רש"י על בבא בתרא י"ב, ע"ב