שמרנות ליברלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שמרנות ליברלית היא אידאולוגיה פוליטית, המשלבת שמרנות חברתית מתונה עם עמדות ליברליות בתחום הכלכלי. ניתן להגדיר אותה גם כזרם בשמרנות פוליטית, המושפע עמוקות מליברליזם.

השמרנות הליברלית ממזגת בתוכה את גישתה של הליברליזם הקלאסי(אנ') בדבר מעורבות ממשלתית מינימאלית בכלכלה, שלפיה בני האדם צריכים להיות משתתפים חופשיים בשוק ולייצר טובין בלי התערבותה של המדינה. יחד עם זאת, השמרנות הליברלית אינה סומכת על כך, שהיחידים יידעו לנהוג באחראיות בתחומי חיים אחרים בכוחות עצמם בלבד. לפיכך, שמרנים מזרם זה מאמינים בחיוניותה של מדינה חזקה להבטחת החוק והסדר, כמו גם בצורך במוסדות חברתיים שיטפחו תחושות של חובה ואחראיות.

מלבד גישות אלה, השמרנות הליברלית תומכת גם בזכויות האדם, למרות הישארות בעמדות שמרניות בנושאים חברתיים מסוימים. האידאולוגיה הזו משויכת בדרך כלל למרכז-ימין פוליטי. בימינו, הזרם השמרני-ליברלי הוא הדומיננטי בתנועות השמרניות במערב אירופה, אך במיוחד בצפון אירופה. בארצות האירופאיות האלה, השמרנים הליברלים שילבו במשנתם גם גישות של ליברליזם חברתי, התומכות במדינת רווחה.

הגדרה, שימוש במושג וסקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שלמושגים "שמרנות" ו"ליברליזם" היו מובנים שונים בתקופות שונות, ומשום שמשמעותם משתנה לעיתים מארץ לארץ, גם המושג "שמרנות ליברלית" מיוחסת ליותר מהשקפת עולם אחת.

ראשית כל, השמרנות הליברלית מנוגדת הלכה למעשה לשמרנות הקלאסית, שראתה באי-שוויון חברתי השתקפות של אי-שוויון טבעי בין בני האדם ודחתה את רעיון שוויון הזכויות.

מפני שבמדינות הדמוקרטיות השמרנים מאמינים בעקרונות הליברליים של שלטון החוק, זכות הקניין, כלכלת שוק ודמוקרטיה ייצוגית, רובם משתייכים לזרם השמרני-ליברלי. בחלק מהמדינות הללו, כמו בבריטניה ובארצות הברית, דומיננטיות זו של השמרנים הליברלים במפלגות השמרניות גורם לזיהויים כ"שמרנים" ותו לא.

יחד עם זאת, במערב אירופה רוב השמרנים הליברלים מתפשרים, כאמור, עם עקרונות סוציאל-דמוקרטיים למרות הליברליזם הכלכלי העקרוני שלהם. בארצות הברית, לעומת זאת, השמרנים הליברלים דבקים בעקרונות הליברליזם הקלאסי בתחום הכלכלי ואף מאמצים חלק מהנחות היסוד של השמרנות הקלאסית בנוסח אדמונד ברק.

השמרנים הליברלים האמריקאים נוטלים ממשנתו של ברק את ההשקפות בדבר אי-השוויון הטבעי בין בני האדם, חוסר התבוניות של ההתנהגות האנושית כסיבה לדחף האנושי לסדר וליציבות, ושלילת הזכויות הטבעיות כבסיס לממשל.

למרות השפעתם העמוקה מאדמונד ברק, השמרנים האמריקאים בררניים באימוץ גישותיו. הם מרוממים במיוחד שלוש מהן: רתיעה מכוחה של המדינה (מול האזרח), העדפת החירות על פני השוויון ופטריוטיות. לעומת זאת, הם דוחים שלושה עקרונות חשובים של ברק: נאמנות לממסדים מדיניים עתיקים ולהיררכיות חברתיות מסורתיות, אליטיזם וספקנות כלפי הקידמה(אנ').

בארצות הברית, לא מקובל השימוש במושג "שמרנות ליברלית" לציון האידאולוגיה הממזגת את שתי ההשקפות, ושדומיננטית בקרב התנועות השמרניות בארץ זו (כמו באירופה). אמנם גם במערב אירופה השמרנים הליברלים מכונים לרוב "שמרנים", אך בארצות הברית המונח "שמרנות ליברלית" נעדר אף מהשיח האקדמי. זאת משום שבארץ זו, בניגוד לאירופה, היריבים העיקריים של השמרנים אינם סוציאל-דמוקרטים, אלא ליברלים חברתיים, שמוגדרים בשיח כ"ליברלים".

בארצות אמריקה הלטינית, שבהן השמרנות הפוליטית לא שילבה בתוכה בעבר עקרונות של ליברליזם כלכלי, שילוב שכזה בימינו בין השמרנות לליברליזם לא זוכה להיקרא "שמרנות ליברלית". האידאולוגיה הזאת מוכרת שם כנאו-ליברליזם - כשמה של הגישה הכלכלית הקפיטליסטית המודרנית, שמקדמת מדיניות כלכלית של שוק חופשי בהשראת הליברליזם הקלאסי.

במערב אירופה, נהוג לקרוא לשמרנים הליברלים בשם זה, גם משום שיריביהם העיקריים מהשמאל אינם מזוהים כליברלים באידאולוגיה שלהם (בניגוד לפוליטיקה האמריקאית). אולם בארצות אלה, ישנה סיבה נוספת להכרה כזו בליברליות שלהם – הצורך להבדיל שמרנים ליברלים משמרנים מסורתיים או פופוליסטיים, שמאורגנים במפלגות שמרניות נפרדות מהמפלגות בעלות האידאולוגיה השמרנית-ליברלית (שלא כמו בארצות הברית).

השמרנות הליברלית האירופית מנוגדת לשמרנות המסורתית בדחיית רוב הערכים החברתיים המסורתיים, שנתמכים על ידי המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות. כמו כן, השמרנים הליברלים נבדלים מהשמרנים הפופוליסטים-לאומנים, משום שהאחרונים מסתייגים ממדיניות שוק חופשי בניגוד לעמדה הכלכלית הליברלית.

בחלק מהמדינות האירופיות, השמרנות הפוליטית הייתה בעיקר מסורתית עד סוף המאה ה-20 (ללא זיקה לליברליזם הקלאסי עם תמיכתו בשוק החופשי). במדינות אלה, כמו ספרד ואיטליה, שבהן השמרנים הליברלים עברו אל מרכז הבימה הפוליטית מאוחר יותר מאשר בשאר מערב אירופה, הם מכונים "שמרנים" או "ליברלים". המילים האלה משמשות שם לעיתים כמילים נרדפות, משום שרוב השמרנים משתייכים כבר לזרם הליברלי, ואילו יריביהם הפוליטיים העיקריים אינם ליברלים מהשמאל, אלא סוציאל-דמוקרטים (בדומה למצב בשאר מערב אירופה). השמרנים הליברלים החדשים הללו בדרך כלל שמים דגש על עידוד כלכלת שוק, שמירת זכויות אדם והאמונה באחראיות אישית, אך לצד תמיכה בדגם מוגבל של מדינת רווחה.

בהשוואה למרכז-ימין האירופי המסורתי, המיוצג בדרך כלל על ידי המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות, השמרנות הליברלית מזדהה פחות עם מסורתיות חברתית (בכך היא שמאלנית ממנו) ותומכת יותר במדיניות כלכלית ליברלית (ובכך היא ימנית ממנו). הליברליזם הכלכלי של השמרנים הליברלים האירופים מתבטא בעיקר בתמיכה בשיעורי מס נמוכים ובהורדה של רמת המעורבות הממשלתית בכלכלה למינימום ההכרחי (מבחינתם).

בשיח האירופי המודרני, המונח "שמרנות ליברלית" בדרך כלל מיוחס להשקפת עולם ממרכז-ימין של המפה הפוליטית, שמאופיינת בשמרנות חברתית מתונה, תומכת במדיניות כלכלית שמרנית שמתירה דגמים מתונים בלבד של רשתות ביטחון חברתי מטעם המדינה, ומתחשבת בצורך לשמור על איכות הסביבה.

המפלגות השמרניות האירופיות מהזרם השמרני-ליברלי הן, לדוגמה - המפלגה השמרנית הנורווגית, המפלגה המתונה השוודית, מפלגת הקואליציה הלאומית הפינית והמפלגה השמרנית הבריטית.

משמרנות קלאסית לשמרנות ליברלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות ה-19-18, השמרנות זוהתה בדרך כלל עם תמיכה בסמכויות הממוסדות - הכנסייה, המשטר המדיני הישן והסדר החברתי המסורתי. שמרנות בגרסה זו קודמה בעיקר על ידי הפילוסוף הדובר-צרפתית ז'וזף דה מסטר(אנ').

באותה תקופה התגברה השפעתה של הליברליזם, שבימינו מזוהה כליברליזם קלאסי. אידאולוגיה זו, פרי הגותם של הפילוסופים ג'ון לוק, אדם סמית וג'ון סטיוארט מיל, תמכה הן בחופש פוליטי ליחידים והן בכלכלת שוק. אדמונד ברק, הפילוסוף הבריטי שנחשב לאבי השמרנות יחד עם ז'וזף דה מסטר, שילב במשנתו את הסנגוריה על המשטר המדיני הישן עם רעיונות ליברליים בתחום הפוליטי (כמו מערכת איזונים ובלמים בשלטון).

למרות תמיכתו בהרחבת החירות הפוליטית, ברק התנגד לשוויון כללי בזכויות הפוליטיות. הוא חשש, שמשטר פוליטי שוויוני יוביל לרודנותם של מקדמי השוויון. אלכסיס דה טוקוויל, הוגה הדעות הצרפתי הליברל הסתייג אף הוא ממשטר דמוקרטי, כי חשב שהוא עלול להידרדר לעריצות הרוב. זאת, למרות שהעיד על עצמו כמעריצה של החירות. במאה ה-19, כל השמרנים ורוב הליברלים התנגדו לזכות הצבעה כללית. לדעתם, רק בעלי רכוש מסוים היו ראויים לזכויות פוליטיות. בנושא זה, לא הייתה מחלוקת גדולה בין השמרנים לליברלים.

במהלך המאה ה-19, השפעתה של השמרנות הסמכותנית בנוסח דה מסטר נחלשה יחסית לזו הליברלית יותר בגרסת אדמונד ברק; אך אימוץ עמדות ליברליות על ידי השמרנים לא הוגבל אז רק לתחום הפוליטי; ככל שהמהפכה התעשייתית צברה תאוצה והאריסטוקרטיה איבדה מכוחה לבורגנות, השמרנים התנערו יותר מהגישה המרקנטיליסטית לכלכלה והחלו לתמוך בשוק החופשי – בהשפעת הליברליזם.

בקרב החוקרים בתחום מדעי המדינה קיימת הסכמה רחבה, שהשמרנים-הליברלים המקוריים היו אלה, ששילבו גישות חברתיות שמרניות עם השקפה כלכלית ליברלית. אותם שמרנים ליברלים תרגמו את הגישה האריסטוקרטית בדבר אי-השוויון הטבעי בין בני האדם לאמונה במריקטוקרטיה - העדפת הראויים על פי כישוריהם. יחד עם זאת, הם לא ביקרו בגלוי את זכויות היתר, שמהם נהנו בני האצולה - כל עוד החירויות האישיות הבסיסיות היו מובטחות לכל.

במאה ה-20, השמרנים והליברלים החלו לצדד במשטר הדמוקרטי. החל מהמחצית השנייה של המאה, רוב השמרנים והליברלים חדלו להאמין בכלכלת שוק ברוח הליברליזם הקלאסי והתחילו לתמוך במדינת רווחה – בהשפעת הסוציאל-דמוקרטיה. באותה תקופה, רוב השמרנים הליברלים גם נטשו השקפות שמרניות בסוגיות החברתיות.

מסוף המאה ה-20, רוב השמרנים אימצו שוב את הליברליזם הכלכלי (בניגוד לליברלים), והזרם השמרני-ליברלי נהפך לדומיננטי בקרבם. למרות זאת, במערב אירופה (אך לא בארצות הברית) רוב השמרנים הליברלים מצדדים גם בגישות ליברליות-חברתיות ביחס לכלכלה; הם תומכים בשימור מדינת הרווחה, שהתהוותה במחצית השנייה של המאה ה-20, גם אם סבורים שיש לשנותה על ידי רפורמות כלכליות ליברליות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להיות ליברל-שמרן: מורה נבוכים, בעז לוי, אתר מידה

צדו השני של המטבע: להיות שמרן, בעז לוי, אתר מידה