תוכון מצוי
 תוכון מצוי | |
|---|---|
 | |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | תוכאים |
| משפחה: | דרראים |
| תת־משפחה: | לוריים |
| סוג: | תוכון |
| מין: | תוכון מצוי |
| שם מדעי | |
 Melopsittacus undulatusשו, 1805 | |
| תחום תפוצה | |
 | |
 | |
תֻּכּוֹן מָצוּי,[2] תוכון גמדי, תוכון גלוני ותוכון אוסטרלי (שם מדעי: Melopsittacus undulatus) הוא מין יחיד בסוג תוכון, השייך לתת־משפחת הלוריים. מקור שמו המדעי בצורתם הגלית של הכתמים שעל נוצותיו. הוא תוכי חברתי החי בלהקות ברוב יבשת אוסטרליה, למעט הדרום–מערב הקיצוני (צפון הטריטוריה הצפונית, טסמניה ורוב החוף המזרחי)[3][4]. התוכון הובא לאנגליה בשנת 1840[5][6], ורבייה בשבי התבצעה לראשונה בשנת 1846[7].
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]התוכון המצוי הוא תוכי קטן בעל גוף מאורך וזנב ארוך ומחודד, שאורכו מהווה כחצי מאורך הגוף הכולל. אורכו הכולל של פרט בוגר הוא בסביבות 18 סנטימטרים[8][9], ומוטת כנפיו כ־30 סנטימטרים. משקלם של פרטים בוגרים נע לרוב בין 25 ל־35 גרם[10][11].
במצב הבר, צבע גופו של התוכון הוא בעיקר ירוק־צהבהב[12][13], כאשר הגב והכנפיים מעוטרים בפסים שחורים גליים אופייניים, שהעניקו לו את שמו המדעי. הראש צהוב, ועל הלחיים מופיעים כתמים כחולים או סגולים, ובחלקו התחתון של הראש והגרון מצויות נקודות שחורות קטנות. הזנב ארוך וכהה, לרוב בגוונים של כחול־שחור.
המקור קצר, חזק ומעוקל כלפי מטה, כמאפיין של תוכאים, ומותאם לפיצוח זרעים. מעל המקור מצויה הדונגית (האזור החשוף סביב הנחיריים), שצבעה משתנה בהתאם למין ולגיל: אצל זכרים בוגרים היא לרוב כחולה, ואצל נקבות בוגרות חומה או בצבע בז'; אצל פרטים צעירים צבעה בהיר יותר ולעיתים ורדרד.
קיימת דו־צורתיות זוויגית חלשה: הזכרים והנקבות דומים מאוד במבנה הגוף ובצבעי הנוצות, וההבדל העיקרי ביניהם הוא כאמור בצבע הדונגית. בנוסף, אצל פרטים צעירים ניתן להבחין בפסים כהים על המצח, אשר נעלמים לאחר חילוף הנוצות הראשון.
במהלך השנים פותחו בשבי זנים רבים של תוכונים, הנבדלים זה מזה בצבעי הנוצות ובדגמים שונים, כגון כחול, לבן, צהוב או שילובים ביניהם, לעיתים ללא הדגם הגלי האופייני. למרות השונות הרבה בצבעים, מבנה הגוף הבסיסי נשמר ברוב הזנים, למעט קווי טיפוח מסוימים (כגון תוכון אנגלי) שבהם הפרטים גדולים וכבדים יותר ובעלי נוצות מפותחות יותר סביב הראש.
תפוצה ובית גידול
[עריכת קוד מקור | עריכה]התוכונים הם נוודים, וניתן לראות להקות גדולות של פרטים ברוב סוגי בתי הגידול הפתוחים, אך לעיתים רחוקות במרחק רב ממקורות מים. לאחר עונות של גשמים שופעים וזמינות מזון גבוהה נצפות לעיתים להקות גדולות מאוד, המונות לעיתים עשרות אלפי פרטים. עם זאת, בדרך כלל הלהקות קטנות יותר, ונעות ממספר פרטים בודדים ועד ל־100 פרטים ואף יותר. פרטים בלהקה עפים בתנועה גלית אופיינית.[14]
פיזיולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]טמפרטורת הגוף של התוכון המצוי גבוהה יחסית ליונקים, ונעה בין כ־40.5 מעלות צלזיוס במצב מנוחה ועד כ־42.5 מעלות צלזיוס בעת תעופה, מצב הדורש פעילות מטבולית מוגברת.
קצב פעימות הלב בדקה נע בין 250 במצב מנוחה ל־600 במצב תעופה. לב התוכון, כמו אצל שאר העופות, בנוי מארבעה חדרים, ומאפשר הפרדה מלאה בין דם מחומצן לדם בלתי מחומצן. מבנה זה תומך ביעילות גבוהה של אספקת חמצן לרקמות, במיוחד בעת מאמץ.
קצב הנשימה נע בדרך כלל בין 80 ל־100 נשימות בדקה, ואף הוא עולה בעת פעילות. מערכת הנשימה של התוכון, בדומה לשאר העופות, כוללת שקי אוויר המאפשרים זרימה חד־כיוונית של אוויר דרך הריאות. מנגנון זה יעיל יותר ממערכת הנשימה של יונקים, ותומך בצריכת חמצן גבוהה. העלייה בקצב הנשימה גורמת לאיבוד מוגבר של נוזלים, ולכן זמינות מים היא גורם משמעותי להישרדותם, במיוחד באזורים יבשים.
מערכת השמיעה של התוכון רגישה במיוחד לתחום תדירויות של כ־2–5 קילו־הרץ, תחום שבו הוא קולט קולות בצורה מיטבית. רגישותו פוחתת בתדירויות נמוכות וגבוהות יותר, בדומה לעופות קטנים אחרים.[15]
כמו עופות אחרים, לתוכון חילוף חומרים מהיר המותאם לתעופה, והוא תלוי באספקת אנרגיה זמינה ממזון עתיר פחמימות כגון זרעים. קצב המטבוליזם הגבוה תומך גם בשמירה על טמפרטורת גוף יציבה.
עם הזדקנותם, חלים שינויים פיזיולוגיים מסוימים: הציפורניים והמקור, ובעיקר חלקו התחתון, נעשים שבירים יותר. בניגוד לעופות אחרים, עור הרגליים של תוכונים קשישים אינו נוטה להתקלף, אך עשוי לאבד מגמישותו.
התנהגות
[עריכת קוד מקור | עריכה]התנהגות חברתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]התוכונים הם עופות חברתיים החיים בלהקות, ולעיתים קרובות נעים יחד בחיפוש אחר מזון ומים. מבנה הלהקה מאפשר איתור מהיר של משאבים והקטנת הסיכון מפני טורפים.[16]
בתוך הלהקה מתקיימים קשרים חברתיים מורכבים, ובדרך כלל הם מונוגמיים, כלומר יוצרים זוגות קבועים לאורך זמן.
תוכונים מנהלים תקשורת קולית מתמשכת, הכוללת קריאות קצרות ותבניות קול חוזרות, המשמשות לשמירה על קשר בין הפרטים גם במהלך תעופה.
התוכונים מפגינים התנהגות של ניקוי נוצות, הן באופן עצמי והן בין פרטים שונים. התנהגות זו נפוצה במיוחד בין בני זוג ומהווה חלק מחיזוק הקשר החברתי והזוגי.[17]
תקשורת וקוליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]התוכון הוא עוף קולני המשתמש במגוון רחב של קולות לצורך תקשורת עם בני מינו. בנוסף, הוא ידוע ביכולתו לחקות צלילים, ובפרט דיבור אנושי.
תוכון בשם ספרקי וויליאמס הכיר 500 מילים.
ביות וגידול בשבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוב התוכונים המוחזקים בשבי הם מופעים מבויתים של התוכון המצוי. במהלך השנים פותחו קווי טיפוח שונים, ובהם קו תצוגה גדול יותר המכונה "תוכון אנגלי", אשר פותח באמצעות ברירה מלאכותית.
בשבי, תוכונים מפגינים סקרנות גבוהה ונטייה לחקור את סביבתם, ולעיתים עוסקים במשחקים חוזרים עם חפצים. התנהגויות אלו נחשבות לביטוי של יכולת למידה והתאמה לסביבה.[18]
הטיפול בתוכון אינו כרוך בהוצאה כספית גדולה, אלא בעיקר בהוצאה ראשונית על רכישת כלוב. הטיפול בו נחשב פשוט יחסית, ויכול להתאים גם לילדים.
תזונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התוכונים ניזונים בעיקר מזרעים.[19] התוכון מסיר בעזרת לשונו העבה ומקורו את הזרעים מקליפותיהם והוא אינו אוכל את קליפת הגרעין. הזרעים שהתוכון אוכל כוללים דוחן, סיטריה, שיבולת, בוראה, לפתית, פשתן וגרעיני חמנית (אותם הם מפצחים באמצעות מקורם).
בטבע, התוכונים ניזונים מן הקרקע ומעדיפים זרעים של עשבים וצמחי תרבות, במיוחד מיני דגניים כגון ספיניפקס ועשבי צרור גבוהים.[20] הם מחפשים מזון בלהקות, ולעיתים נעים למרחקים.
הזרעים מהווים מקור אנרגיה מרוכז במיוחד, ולכן הם יכולים לשמש כמקור מזון עיקרי ואף בלעדי בתנאים מתאימים. עם זאת, התוכונים עשויים לצרוך גם חלקים נוספים של צמחים, כגון נצרים רכים או חומר צמחי ירוק, בהתאם לזמינותם בסביבה.
התוכונים מקפידים על דפוסי שתייה סדירים, וצורכים מדי יום כמות מים השווה לכ־5.5% ממשקל גופם; בשל כך הם מצויים לעיתים קרובות בקרבת מקורות מים זמינים.[21]
בשבי, תזונת התוכון מתבססת בדרך כלל על תערובות זרעים מסחריות, ולעיתים משלימים אותה במזון צמחי טרי. תנאי שבי מאפשרים אספקת מזון רציפה, בניגוד לתלות בעונתיות ובתנאי הסביבה בטבע.
רבייה והתפתחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחזור רבייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מזמן הזיווג ועד להטלה חולפים בין 19 ל־21 ימים. בדרך כלל, גודל התטולה נע בין 4 ל־9 ביצים, שמשקלה של כל אחת הוא מעט מעל 2 גרם. ההטלה מתבצעת לסירוגין, יום כן ויום לא.
דגירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בטבע, הדגירה מתקיימת בחודשים אפריל עד אוקטובר[דרוש מקור]. הרבייה אינה מוגבלת לעונה קבועה, והיא תלויה בעיקר בזמינות מזון ותנאי סביבה מתאימים, ובשבי הם מתרבים כל השנה.
הנקבה דוגרת על הביצים במשך כ־16 עד 21 ימים. משקלו של גוזל בן יומו כ־2 גרם. העיניים נפקחות רק כאשר הפלומה נעשית גלויה לעין. כעבור שבוע מגיע משקלו ל־12–15 גרם וכעבור שבועיים כ־30 גרם. אז גם יוכל להרים את ראשו ולהניעו לצדדים. נוצות הזנב והכנפיים כבר מפותחות דיין בגיל 3 שבועות וקצותיהן מעוצבות כפי הנדרש. התפתחות הנוצות מסתיימות בגיל חודש וכך גם המשקל המרבי, כאשר הצעירים פורחים מן הקן. בשלב זה עורפו ומצחו של התוכון מפוספסים בכתמים כהים, אם כי צבע גופו עדיין חיוור מזה של הבוגר. נשירת הנוצות יכולה להתחיל בגיל 10–12 שבועות. התוכונים המבוגרים משירים נוצותיהם בדרך כלל בתחילת הסתיו. הנשירה היא חלקית ויכולה לשוב עוד פעם או פעמיים באותה שנה. התוכון מגיע לבגרות בגיל 6 חודשים אך מומלץ לא לאפשר הטלה עד גיל 10 חודשים.
גם אחרי בקיעת הביצים האמא צריכה לדגור על הגוזלים כדי שחום גופם יגיע לכדי 40 מעלות לערך, אחרת הגוזלים לא ישרדו. כשהם גדלים מעט האמא יכולה להרשות לעצמה לצאת מתיבת ההטלה משום שהגוזלים מחממים אחד את השני.
האכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהתוכונים הם גוזלים האבא מאכיל את האמא והאמא מאכילה אותם, כעבור חודש האבא מסייע בהאכלת גוזליו ומגיל חודש וחצי ואילך האבא מאכיל את גוזליו לבדו.
צורת האכלה נעשית מפה לפה, האמא מכניסה את האוכל לפיו של הגוזל, ובעזרת לשונה מחדירה אותו לתוך הלוע.
מין הגוזל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגיל חודשיים צבע האף (נמצא מעל המקור) של הזכרים הוא ורוד ובגיל כארבעה חודשים הוא נהפך לכחול, אצל הנקבות צבע האף הוא לבן ובגיל שישה חודשים נהפך לחום. אצל התוכונים הצהובים צבע האף של הזכרים יישאר ורוד ואצל הנקבות יישאר לבן גם בגיל מבוגר.
תוחלת חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בטבע תוחלת החיים של התוכון היא כ־4–6 שנים, בעוד שבשבי, בתנאים טובים, הוא יכול לחיות 7–15 שנים.[22]
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תוכון מצוי, באתר תוכיאדה (בעברית)
תוכון מצוי, באתר ITIS (באנגלית)
תוכון מצוי, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)- תוכון מצוי, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
תוכון מצוי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
תוכון מצוי, באתר GBIF (באנגלית)
תוכון מצוי, באתר eBird (באנגלית)- תוכון מצוי, באתר Xeno-canto (באנגלית)
- תוכון מצוי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גדעון לב, תאי עצב כמו קלידי פסנתר: חוקרים זיהו כיצד מצליחים תוכונים לדבר, באתר הארץ, 21 במרץ 2025
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ תוכון מצוי באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ↑ תֻּכּוֹן מָצוּי במילון בעלי חיים: נכר (תשל"ב), 1972, באתר האקדמיה ללשון העברית
- ↑ "Budgerigar (Melopsittacus undulatus)". Australian Museum.
The Budgerigar occurs naturally throughout much of mainland Australia, but is absent from the far south-west, the north of the Northern Territory, Tasmania and the majority of the east coast.
- ↑ "Budgerigar". BirdLife Australia.
The Budgerigar occurs naturally throughout much of mainland Australia, but is absent from the far south-west, the north of the Northern Territory, Tasmania and the majority of the east coast.
- ↑ "Vocal imitation of English words by a budgerigar (Melopsittacus undulatus)". Proceedings of the Royal Society B.
The budgerigar (Melopsittacus undulatus) is native to the central and eastern regions of Australia, and in 1840 John Gould brought two bred birds back to England
- ↑ "Budgerigar". ScienceDirect.
Budgerigars) were first seen alive in Europe in 1840
- ↑ "The Budgie".
The first successful breeding in the world occurred in 1846 by Saulnier in France.
- ↑ "Budgerigar (Melopsittacus undulatus)". Animal Diversity Web.
Budgerigars are small, streamlined parrots that average 18-20 cm in length.
- ↑ "Budgerigar". Australian Museum.
Size Range: 17 cm to 18 cm
- ↑ "Budgerigar (Parakeet) Care". Lafeber Veterinary.
Adult budgerigars typically weigh between 25–35 grams
- ↑ "Budgerigar". HARI.
Budgies generally weigh between 23–32 grams
- ↑ "Budgerigar". Australian Museum.
Since its introduction into captivity, the Budgerigar (or 'budgie') has been bred into a variety of colour forms, including pure white, blue, yellow, mauve, olive and grey.
- ↑ "Budgerigar". BirdLife Australia.
Since its introduction into captivity, the Budgerigar (or ‘budgie’) has been bred into a variety of colour forms, including pure white, blue, yellow, mauve, olive and grey. In the wild, Budgerigars are small green and yellow parrots, with black barring above, and a small patch of blue on the cheek.
- ↑ "Budgerigar (Melopsittacus undulatus)". Australian Museum.
- ↑ "What do budgerigars hear?". Dooling Lab, University of Maryland.
Typical of most small birds, budgerigars hear best between 2-5 kHz and less well at lower and higher frequencies.
- ↑ "Budgerigar (Melopsittacus undulatus)". Australian Museum.
- ↑ "A study on ecology and behaviour of budgerigar" (PDF).
{{cite journal}}: Cite journal requires|journal=(עזרה) - ↑ "Budgerigar care and behaviour". Lafeber Veterinary.
- ↑ "Budgerigar (Melopsittacus undulatus)". Australian Museum.
Budgerigars feed almost exclusively on the seeds of native herbs and grasses, such as porcupine grass and saltbush.
- ↑ "Budgerigar (Melopsittacus undulatus)". Australian Museum.
Budgerigars feed almost exclusively on the seeds of native herbs and grasses, such as porcupine grass and saltbush. Seeds are mostly eaten from the ground
- ↑ "Melopsittacus undulatus". Animal Diversity Web.
- ↑ "How Long Do Parakeets Live?". PetMD.
In the wild, budgies can live between 4–6 years
