תקשורת המונים בקוריאה הצפונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוגו סוכנות הידיעות המרכזית הקוריאנית

תקשורת ההמונים בקוריאה הצפונית היא בין ענפי התקשורת הסגורים והמפוקחים ביותר בעולם. 

אף שהחוקה הצפון-קוריאנית מכירה להלכה בזכויות חופש הביטוי וחופש העיתונות, בפועל, הממשלה מונעת את מימוש זכויות אלו, אלא אם כן הדבר נעשה בשבחם ולטובתם של המדינה והמנהיג העליון. ממשלת קוריאה הצפונית לא מסתפקת רק בשליטה מלאה על כל אמצעי התקשורת במדינה, אלא מבקשת גם לעצב את החדשות עצמן, תוך התאמה למטרותיו של המשטר. כך, לדוגמה, הטלוויזיה הצפון-קוריאנית דיווחה על פטירתו של המנהיג העליון קים ג'ונג-איל בשנת 2010 רק בחלוף יומיים ממועד הפטירה בפועל.

עם זאת, וחרף פעולות המשטר, טכנולוגיות ואמצעי תקשורת חדשים הופכים ליותר ויותר זמינים במדינה. גופי מדיה בשליטת הממשלה מקימים אתרי אינטרנט, ושיעור האזרחים המחזיקים בבעלותם טלפון סלולרי עולה באופן הדרגתי. בתחילת 2012, למעלה ממיליון תושבי קוריאה הצפונית החזיקו בטלפון נייד.[1]

ארגון עיתונאים ללא גבולות מדרג באופן עקבי את קוריאה הצפונית בתחתית הרשימה במדד חופש העיתונות המפורסם מדי שנה מאז שנת 2002. בדירוג של שנת 14–2013, קוריאה הצפונית דורגה במקום ה-178 מתוך 179 מדינות, כאשר מתחת לה דורגה רק אריתריאה.[2][3]

סוכנות הידיעות של קוריאה הצפונית, סוכנות הידיעות המרכזית הקוריאנית, משמשת מקור המידע היחיד עבור כל אמצעי התקשורת בקוריאה הצפונית גופא, וכן עבור אזרחי המדינה.[4]

סקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש העיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 67 לחוקת קוריאה הצפונית מגן על חופש הביטוי ועל חופש העיתונות במדינה. עם זאת, בפועל הממשלה הצפון-קוריאנית מנהלת בעצמה את אמצעי התקשורת, ומבטיחה כי הקולות היחידים שיישמעו יהיו אלו התומכים במדיניות הממשלה ומפלגת הפועלים של קוריאה.[5][6]

קים ג'ונג-איל, המנהיג העליון, כתב בספרו משנת 2010, "המורה הגדול של העיתונאים", כי "העיתונים מוציאים כתבות בהן הנשיא מוצג באופן מוערך, נערץ וראוי לשבח בתור מנהיג המהפכה".[7] דיווחי התקשורת בצפון קוריאה הם לרוב חד-צדדיים ומועברים באופן בוטה, ומספקים תעמולה בראי מטרות המשטר, ומשכך לא ניתן להסתמך עליהם לצורך איסוף מידע מהימן מהשטח.[8]

כל העיתונאים בקוריאה הצפונית הם גם חברים במפלגת השלטון, מפלגת הפועלים של קוריאה.[9] המועמדים לבית הספר לעיתונאות נדרשים לא רק להוכיח את דבקותם באידאולוגיה של המשטר, אלא גם להוכיח את מוצאם ממשפחות שנחשבות למהימנות מבחינה אידאולוגית.[10] עיתונאים שחרגו מקווי האידאולוגיה הנוקשים צפויים לעונשים דרקוניים, לרבות מאסר עם עבודת פרך, אפילו על שגיאות פעוטות, כדוגמת טעויות הקלדה.[11] העיתונאים נדרשים לפרסם אך ורק חדשות המציגות את המשטר והמפלגה באור חיובי, בעוד שדיווחי חדשות המתארים בעיות פוליטיות וכלכליות במדינה, או הכוללים ביקורת חיצונית מחו"ל על המשטר, אסורים.[12] על תושבי המדינה חל איסור לקרוא כתבות או דיווחים שנכתבו על ידי גורמי תקשורת זרה, וכל העובר על כך צפוי לעונש חמור.

עם זאת, באירוע נדיר, סוכנות הידיעות הודתה בקיומו של מחסור במזון בשנת 1990.[13]

קיימות גם הגבלות נוקשות על פעילותם של עיתונאים זרים במדינה. רבים כלל לא מורשים להיכנס לשטחה, ואלו המורשים נדרשים לעמוד בכללי פיקוח נוקשים. סוכנות הידיעות הצפון-קוריאנית היא היחידה המעניקה היתרי כניסה לעיתונאים זרים, ועיתונאים לא רשאים להיכנס למדינה בתור תיירים ללא אישור שכזה. התקשורת מתארת את מצב המדינה באור חיובי ומעודד, תוך התייחסות חוזרת לקוריאה הצפונית כ"גן עדן עלי אדמות".[14] עם זאת, התקשורת מעודדת גם את האוכלוסייה לאמץ את "דרך החיים הסוציאליסטית". במקרה אחד, לדוגמה, הושק קמפיין ציבורי נגד גברים המגדלים שיער ארוך, בטענה כי הדבר מרמז על עצלנות ועל פגם בשיקול הדעת.[15]

פולחן אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקשורת הצפון-קוריאנית מקיימת פולחן אישיות סביב משפחת קים, לרבות קים איל-סונג (מוצג בכרזה)

התקשורת הצפון-קוריאנית, עוד מימיה הראשונים של המדינה, הייתה אחראית באופן מסורתי ועקבי לקיום פולחן אישיות סביב בני משפחת קים ששלטו במדינה מאז היווסדה. בעבר, התקשורת נהגה להתייחס לקים ג'ונג-איל בתואר "המנהיג היקר", אך מנהג זה בוטל ב-2004.[16]  לפי כל הסימנים, מגמה זו נמשכת גם ביחס למנהיג העליון הנוכחי, קים ג'ונג-און, אשר מיד לאחר פטירתו של אביו וסימונו כמנהיג העליון הבא, זכה לכינוי התקשורתי "היורש הגדול".[17]

כ-90% מכלל הזמן המוקדש לשידור חדשות בינלאומיות בקוריאה הצפונית מוקדשים לשידורי תעמולה, המפארים את פועלו של המנהיג העליון, ומפרטים על פעילותן של קבוצות לימוד במדינות זרות, אשר מטרתן לכאורה ליצור מצג שווא שלילי בקרב אזרחי קוריאה הצפונית ביחס למדינתם.[18] כאשר קים ג'ונג-איל קיים ביקור רשמי ברוסיה באוגוסט 2001, סוכנות הידיעות הצפון-קוריאנית דיווחה כי הרוסים היו "המומים" מהמפגש, והתפעלו מיכולתו של קים ג'ונג-איל "להפסיק את הגשם, ולהוציא את השמש".

סיקור אזורי ובינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקשורת פועלת ללא הרף לשם קידום מטרות אזוריות ובינלאומיות של המשטר הצפון-קוריאני. נטען כי קים איל-סונג היה הראשון במשטר לזהות את היכולת של התקשורת להשפיע על הצפון קוריאנים ולהטות את העולם החיצון.[19] לעיתים קרובות, סוכנות הידיעות הצפון-קוריאנית בוחרת לפרסם דיווחי חדשות מחוץ למדינה, מבלי לאפשר לתושבי המדינה גישה לדיווחים אלו. במקרים אחרים דיווחי חדשות מפורסמים לתושבי המדינה בלבד, ללא גישה לצופים מחוצה לה.[20]

תושבים צפון-קוריאנים צופים בשידור טלוויזיה בפיונגיאנג

אף שסוכנות הידיעות הצפון-קוריאנית מתייחסת בדיווחיה למספר מסוים של אירועים בינלאומיים, חלק ניכר מאירועי היום-יום ברחבי העולם זוכה להתעלמות מלאה,[21] מוזכרים בקצרה,[22] או מקבלים אזכור רק מספר ימים לאחר התרחשותם, כמו במקרה של אסון ריונגצ'ון[23] בשנת 2004.[24][25][26] לעומת זאת, התקשורת מתעלמת באופן שיטתי מנושאים "נפיצים", כדוגמת בעיות פנים, חברה וכלכלה,[27] [28] חלק נכבד מפקידי הממשל הצפון-קוריאנים ממודרים אף הם מהיחשפות למידע מהימן אודות מדינתם, וזאת בהתאם לייחוסם ולדרגתם.[29]

לעומת זאת, הרעיון של איחוד קוריאה זוכה לאזכור תדיר בתקשורת הצפון-קוריאנית,[30] כמו גם ה"איום המתמיד" של מתקפה על קוריאה הצפונית מצד מדינות זרות, ביניהן ארצות הברית.[31] בשנים האחרונות, התקשורת נוטה לסקר בפירוט שיגורי לוויינים צפון-קוריאנים, כסממן ל"חוסן הכלכלי של המדינה".  

התקשורת הצפון-קוריאנית תומכת באופן מסורתי בהפגנות נגד הממשלה הדרום קוריאנית; בשנות ה-80 המאוחרות השיקה קוריאה הצפונית קמפיין תעמולה, הקורא לדרום קוריאנים "להילחם נגד הממשלה, בלי ויתורים ופשרות". במסגרת הקמפיין, ההפגנות בקוריאה הדרומית הוצגו למעשה כהפגנות למען הקומוניזם, אף שבפועל, המפגינים קראו להרחבת הדמוקרטיה הליברלית במדינה.[32]  התקשורת בקוריאה הצפונית מעניקה תמיכה מילולית לקבוצות ולארגונים הפועלים נגד מדיניות ממשלת קוריאה הדרומית, ומצטטת פעמים רבות דברי ביקורת מטעמם נגד מדיניות הממשלה.[33][34] בין ה-1 בינואר ל-22 ביוני 2009 לדוגמה, התקשורת הצפון-קוריאנית העבירה ביקורת פומבית על נשיא קוריאה הדרומית בכ-1,700 מקרים - ממוצע של 9.9 פעמים ביום.[35]

במהלך תקופת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב בברית המועצות, בשעה שהיחסים בין קוריאה הצפונית וברית המועצות היו מתוחים, התקשורת הצפון-קוריאנית פרסמה פעמים רבות מאמרי ביקורת נגד התנהלות ומדיניות ברית המועצות, אשר לעיתים קרובות נכתבו על ידי פקידים צפון-קוריאנים.[36] עם זאת, משעה שהיחסים בין שתי המדינות התחממו, פרסומים אלו חדלו מלהופיע[37] ולאורך השנים הבאות, התקשורת הצפון-קוריאנית והסובייטית כאחד פרסמו מאמרים אוהדים אודות המדינה השנייה.[38]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ North Korea Press Freedom. עיתונאים ללא גבולות.
  2. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-June 4, 2011. בדיקה אחרונה ב-6 במרץ 2014.  Reporters Without Borders - 2013-14 World Press Freedom Index report
  3. ^ http://www.northkoreatech.org/2014/02/12/dprk-again-one-from-bottom-on-press-freedom-ranking/ "DPRK (North Korea) again one from bottom on press freedom ranking" - NorthKoreaTech.org
  4. ^ Ford; Kwon, 2008, p. 90.
  5. ^ Savada (1994)
  6. ^ "North Korea". Reporters Without Borders. 2017. בדיקה אחרונה ב-28 באפריל 2017. 
  7. ^ Lister, Richard (28 באוקטובר 2000). "Life in Pyongyang". BBC News. 
  8. ^ Chong (1995), p. 228.
  9. ^ Freedom House Map of Press Freedom: North Korea, accessed November 30, 2008.
  10. ^ The voice of North Korea. Dec 8, 2009. The World.
  11. ^ Annual Press Freedom Index. Reporters Without Borders.
  12. ^ Liston-Smith, Ian (October 10, 2006). Meagre media for North Korea. BBC News.
  13. ^ Goodkind; West (2001).
  14. ^ Kim (2008), p. 19.
  15. ^ N Korea wages war on long hair. BBC News. January 8, 2005
  16. ^ North Korean media drop Kim Jong Il's glorifying title. AsiaNews / AP. November 18, 2004
  17. ^ Alastair Gale (18 בדצמבר 2011). "Kim Jong Il Has Died". The Wall Street Journal Asia. בדיקה אחרונה ב-19 בדצמבר 2011. 
  18. ^ Hunter (1999), p. 22.
  19. ^ Quick (2003), p. 687.
  20. ^ Oh; Hassig (2000), p. xv.
  21. ^ "North Korean media remains silent on US attacks". Yonhap Yonhap. September 12, 2001
  22. ^ U.S. in great panic. Korean Central News Agency. September 12, 2001
  23. ^ News1 | פיצוץ בעוצמה רבה אירע בצפון קוריאה - חשד לניסוי גרעיני, www.news1.co.il
  24. ^ הידיעות, סוכנויות (22 באפריל 2004). "האסון בצפון קוריאה: הרכבת נשאה חומר נפץ". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-12 באוקטובר 2018. 
  25. ^ Mysteries surround N Korea blast. Taipei Times. April 30, 2004
  26. ^ Bloomfield, Steve (April 25, 2004). How news broke in Pyongyang - silently. The Independent.
  27. ^ North Korean media silent on economic reforms. Asia Africa Intelligence Wire. August 8, 2002.
  28. ^ N Korea missiles could strike South. The Times (South Africa). July 6, 2009.
  29. ^ Hassig et al. (2004).
  30. ^ Hodge (2003).
  31. ^ Pinkston (2003).
  32. ^ North Korean media incite demonstrators in South Korea. Manila Standard. July 28, 1987.
  33. ^ Struggle for Punishment of Lee Myung Bak "Government" Launched in S. Korea. Korean Central News Agency. July 1, 2009.
  34. ^ Campaign for Second Declaration on Situation Launched in S. Korea. Korean Central News Agency. July 5, 2009.
  35. ^ N. Korea scorned S. Korean president 1,700 times this year: official. Yonhap. July 5, 2009
  36. ^ Zhebin (1995).
  37. ^ Kun (1967).
  38. ^ Zagoria (1977).