חוקת קוריאה הצפונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל קוריאה הצפונית
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של קוריאה הצפונית
כריכת המהדורה האנגלית של החוקה, גרסת 2010

החוקה הסוציאליסטית של הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (הנגול: 조선민주주의인민공화국 사회주의헌법) היא החוקה של קוריאה הצפונית. החוקה קובעת כי קוריאה הצפונית היא מדינה סוציאליסטית, ומגדירה את תפקידן ואופן פעילותן של ממשלת קוריאה הצפונית, מפלגת הפועלים של קוריאה (המפלגה השלטת), ואספת העם העליונה (בית המחוקקים).

החוקה מורכבת מ-166 פרקים, ומפוצלת לשלושה חלקים.

במקביל לחוקה, קוריאה הצפונית מסתמכת גם על עשרת העקרונות להקמתה של מערכת אידאולוגית מרכזית, כאשר יש הטוענים כי עקרונות אלו צריכים להחליף את החוקה, ולשמש בפני עצמם כחוק העליון של המדינה.[1][2][3]

מאפייני החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה הצפון קוריאנית ייחודית בהשוואה לחוקות אחרות בשל שילובם של עקרונות סוציאליסטיים מחד, ועקרונות לאומניים מאידך, כמו גם בשל הסתמכותה על עקרונות אידאולוגיית ג'וצ'ה, אשר נתפסת במידה רבה כ״דת המדינה״ בקוריאה הצפונית.[4]

החוקה קובעת כי קוריאה הצפונית היא מדינה סוציאליסטית ומהפכנית,[4] אשר שמה הרשמי הוא הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה.[5] על פי החוקה, המדינה "תנהל את כל פעילויותיה באמצעות מפלגת הפועלים של קוריאה", סעיף המעגן את השלטון במדינה כמשטר חד-מפלגתי. אף שהחוקה מכירה בזכותם המוגבלת של אזרחי המדינה לרכוש ולהחזיק ברכוש פרטי, הדבר בא לידי ביטוי באמצעות מבנה של כלכלה מתוכננת, בה כל אמצעי הייצור נמצאים בבעלות המדינה.[4]

פרק מספר 12 מגדיר את זהות המדינה כ"דיקטטורה של דמוקרטיה עממית", תחת הנהגתה של מפלגת הפועלים של קוריאה. הפרק מעגן את זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות של תושבי המדינה, כגון חופש הביטוי, זכות ההצבעה, הזכות למשפט הוגן, והזכות לחופש דת, וקובע כי לכל אזרח הזכות לעבודה, חינוך, מזון ושירותי בריאות. בפועל, עם זאת, זכויות אלו מוגבלות על ידי פרק 81, אשר מחייב את כל אזרחי המדינה "להגן בכל כוחם על האחדות והסולידריה הפוליטית-אידאולוגית", ועל ידי פרק 82, אשר דורש מהאזרחים לאמץ את "אופן החיים הסוציאליסטי".

פרק 67 לחוקה מגדיר כי: "לכל אזרח מובטחים חופש הדיבור, העיתונות, ההתארגנות, ההפגנה וההתאגדות. המדינה תאפשר ותספק תנאים לפעילותם התקינה של מפלגות פוליטיות וארגונים חברתיים."[6]

אף שהחוקה מעגנת באופן פורמלי את מעמדה של אספת העם העליונה כפרלמנט של קוריאה הצפונית, בפועל, המדינה מתנהלת דה-פקטו כדיקטטורה תחת שלטונו של המנהיג העליון. אחד מתפקידיה של אספת העם העליונה הוא למנות את יו״ר ועדת ההגנה הלאומית של קוריאה הצפונית. מאחר שהמנהיג העליון נושא באופן מסורתי בתפקיד זה, התפקיד יכול להיחשב בפועל כעמדה הבכירה ביותר בשירות המדינה הצפון-קוריאני.[7]

פרקי וסעיפי החוקה ניתנים לשינוי או לעדכון באמצעות הצבעה של רוב של שני שלישים באספת העם העליונה. בפועל, כל שינוי בחוקה דורש הסכמה ואשרור מצד יו״ר מפלגת הפועלים של קוריאה (משרה בה מחזיק המנהיג העליון לפי חוק).[7] בקוריאה הצפונית לא קיימת ביקורת שיפוטית או חוקתית ביחס לפעילויות הממשלה, וכן לא קיים מוסד נציב קבילות הציבור (אומבודוסמן) או מבקר המדינה.[8]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה הצפון-קוריאנית אומצה לראשונה ב-1948[9] כאשר גרסה חדשה לחוקה אומצה ב-1972‏.[8] תיקונים בחוקה בוצעו בשנים 1992,‏[10] 1998,[11] 2009, 2013, ו-2016.

חוקת 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה הצפון קוריאנית הראשונה אומצה על ידי אספת העם העליונה בספטמבר 1948, זמן קצר לאחר הכרזת עצמאותה של המדינה. החוקה עצמה נוסחה על בסיס חוקת ברית המועצות משנת 1936, ובסיוע מצד גורמי ממשל בברית המועצות (אשר שלטו במדינה במסגרת ממשל צבאי לאחר תום תקופת הכיבוש היפני בקוריאה), כאשר יוסיף סטלין באופן אישי ערך את החוקה לצד טירנטיי שטיקוב, המושל הצבאי הסובייטי בקוריאה הצפונית. פרקים נוספים נכתבו מאוחר יותר על ידי מפקחים סובייטים.[12]

במסגרת חוקת 1948, אספת העם העליונה הייתה הגוף השלטוני הגבוה במדינה, כאשר נשיא האספה היה אחראי על ביצוע פעולות ועל קביעת מדיניות. בניגוד לחוקה המאוחרת יותר, חוקת 1948 לא העניקה מעמד מועדף למפלגת הפועלים של קוריאה.[13] חוקת 1948 הגדירה את סיאול כעיר הבירה של המדינה, כאשר רק החוקה משנת 1972 שינתה את מיקום עיר הבירה לפיונגיאנג.[14][15]

חוקת 1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל הג'וצ'ה בפיונגיאנג

הצעות לשינוי החוקה הצפון קוריאנית הועלו כבר החל משנות ה-60 של המאה ה-20.[16] בסופו של דבר, מפלגת הפועלים של קוריאה מינתה באוקטובר 1972 ועדת חוקה רשמית, אשר המנדט שלה היה ניסוח חוקה חדשה למדינה. הצורך באימוץ חוקה חדשה למדינה הודגש גם על ידי המנהיג העליון של קוריאה הצפונית, קים איל-סונג, במסגרת נאומו בישיבה הראשונה של אספת העם העליונה החמישית, ב-25 בדצמבר 1972.

חוקת 1972 אומצה על ידי אספת העם העליונה באופן רשמי ב-27 בדצמבר 1972.[17] במסגרת החוקה החדשה, קים איל-סונג זכה לתואר נשיא צפון קוריאה, וכך אימץ את עמדת המנהיגות הפורמלית במשטר הצפון קוריאני, בניגוד למצב תחת חוקת 1948, במסגרתה אף גורם לא הוגדר פורמלית כ״ראש המדינה״ הצפון קוריאנית, אך שיו״ר אספת העם העליונה ייצג את המדינה בפועל בפני גורמי חוץ.[4] מאפיין ייחודי של חוקת 1972 הוא הסתמכות ניכרת, וכן הפניות רבות, לעקרונותיה של אידאולוגיית ג'וצ'ה. הדבר הוביל מומחי חוץ לכנות את חוקת 1972 בשם ״חוקת ג׳וצ׳ה״[18]

תיקון קים איל-סונג משנת 1998[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיקון לחוקה משנת 1998 מינה את קים איל-סונג, אשר נפטר ב-1994, לתפקיד הנשיא הנצחי של הרפובליקה[19]. תיקון 1998 כלל גם לראשונה הקדמה לחוקה, המתארת את ההיסטוריה של המדינה תוך התמקדות בדמותו ובפועלו של קים איל-סונג[20][4].

תיקון סונגון משנת 2009[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיקון החוקה משנת 2009 זכה לכינוי ״תיקון סונגון״, על שם עיקרון הסונגון הצפון קוריאני, המגדיר מתן עדיפות לצבא על פני הכלכלה והחברה.[21] התיקון החדש כלל שישה פרקים נוספים לחוקה. כמו כן, בפרקים 29 ו-40 (כלכלה ותרבות בהתאמה) המילה 공산주의 (קומוניזם) בוטלה[22].

תיקון קים איל-סונג - קים ג׳ונג-איל משנת 2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיקון 2012, שהתקבל במהלך המושב ה-12 של אספת העם העליונה, כלל שינויים בהקדמה לחוקה, תוך אזכור פועלו ומורשתו של קים ג׳ונג-איל, וכן הגדרתה של קוריאה הצפונית כ״מדינה בעלת חימוש גרעיני"[23][24]. לפיכך, התיקון החדש זכה לכינוי ״תיקון קים איל-סונג - קים ג׳ונג-איל״[25] כמו כן, בוצעו מספר שינויים ותיקונים מינוריים בחוקה.

תיקון 2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיקון חדש לחוקה התקבל ב-1 באפריל 2013.[26]

תיקון 2016[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיקון נוסף לחוקה התקבל במהלך חודש יוני 2016, בעקבות כינוס הוועידה השביעית של מפלגת הפועלים של קוריאה. תיקון זה שינה את שם ועדת ההגנה הלאומית לוועדה לענייני המדינה, וכן הגדיר באופן פורמלי את קים ג׳ונג-און כראש המדינה.[27]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "N. Korea revises leadership ideology to legitimize rule of Kim Jong-un". Yonhap News Agency. 12 באוגוסט 2013. בדיקה אחרונה ב-20 בינואר 2014. 
  2. ^ Lim, Jae-Cheon (2008). Kim Jong-il's Leadership of North Korea. United Kingdom: Routledge. ISBN 9780203884720. בדיקה אחרונה ב-20 בינואר 2014. 
  3. ^ Green, Christopher. "Wrapped in a Fog: On the North Korean Constitution and the Ten Principles," Sino-NK, June 5, 2012. Retrieved January 3, 2016.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Maddex 2012, p. 328.
  5. ^ Scalapino Scalapino, Robert A.]; Kim, Chun-yŏp (1983). North Korea today: strategic and domestic issues. Institute of East Asian Studies, University of California, Berkeley, Center for Korean Studies. p. 24.
  6. ^ "Constitution of North Korea". en.wikisource.org. 
  7. ^ 7.0 7.1 Maddex 2012, p. 329.
  8. ^ 8.0 8.1 Maddex 2012, p. xxii.
  9. ^ Kim, Hyung-chan; Kim, Tong-gyu (2005). Human remolding in North Korea: a social history of education. University Press of America. p. 134.
  10. ^ Haale, Christopher (2002). 'North Korea in Evolution: The Correlation Between the Legal Framework and the Changing Dynamic of Politics and the Economy.' Korea Observer, Vol. 33 No. 3
  11. ^ North Korea drops Communism from its Constitution Azerbaijan Press Agency. September 28, 2009.
  12. ^ "Terenti Shtykov: the other ruler of nascent North Korea" by Andrei Lankov. "...even the North Korean constitution was edited by Stalin himself and became law of the land only after a lengthy discussion in Moscow, where Shytkov and Stalin sat together looking through the draft of the country’s future supreme law. They approved it, but not completely, since some articles were rewritten by Soviet supervisors. So Shytkov, together with Stalin himself, can be seen as the authors of the North Korean constitution." Korea Times
  13. ^ Przeworski, Adam (2013). "Ruling against Rulers". in Ginsburg, Tom; Simpser, Alberto. Constitutions in Authoritarian Regimes. Cambridge: Cambridge University Press. עמ' 27. ISBN 978-1-107-04766-2. 
  14. ^ Lankov, Andrei (2014). The Real North Korea: Life and Politics in the Failed Stalinist Utopia. Oxford: Oxford University Press. עמ' 11. ISBN 978-0-19-939003-8. 
  15. ^ Constitutionalism in Asia: Cases and Materials. By Wen-Chen Chang, Li-ann Thio, Kevin YL Tan, Jiunn-rong Yeh
  16. ^ “Korea Today”. Foreign Languages Pub. House, (196), 1987. p. 3.
  17. ^ Youn-Soo Kim (1980). "Introduction". in Simons, William B. The Constitutions of the Communist World. Leiden: BRILL. עמ' 228. ISBN 90-286-0070-1. 
  18. ^ Amarnath Amarasingam (19 בדצמבר 2011). "The Prophet Is Dead: Juche and the Future of North Korea". The Huffington Post. בדיקה אחרונה ב-3 ביולי 2015. 
  19. ^ Kwon, Heonik; Chung, Byung-Ho (12 במרץ 2012). North Korea: Beyond Charismatic Politics. Rowman & Littlefield Publishers. ISBN 978-1-4422-1577-1. בדיקה אחרונה ב-9 ביולי 2015. 
  20. ^ News1 | קים ג'ונג איל נבחר שוב למנהיג צפון קוריאה, www.news1.co.il
  21. ^ David-West, Alzo (פברואר 2011). "North Korea, Fascism, and Stalinism: On B. R. Myers' The Cleanest Race". Journal of Contemporary Asia 41: 152. doi:10.1080/00472336.2011.530043. 
  22. ^ DPRK has quietly amended its Constitution | Leonid Petrov's KOREA VISION. Leonidpetrov.wordpress.com (2009-10-12). Retrieved on 2013-07-12.
  23. ^ חוקת קוריאה הצפונית: אנחנו מדינה גרעינית, NRG מעריב
  24. ^ North Korea proclaims itself a nuclear state in new constitution - CNN.com. Articles.cnn.com. Retrieved on 2013-07-12.
  25. ^ "North Korea Amends the Constitution". The Institute for Far Eastern Studies. 14 ביוני 2012. בדיקה אחרונה ב-9 ביולי 2015. 
  26. ^ Korea Institute for National Unification (10 בספטמבר 2014). White Paper on Human Rights in North Korea 2014. 길잡이미디어. עמ' 86. ISBN 978-89-8479-766-6. בדיקה אחרונה ב-23 ביולי 2015. 
  27. ^ JH Ahn (30 ביוני 2016). "N.Korea updates constitution expanding Kim Jong Un's position". NK News. בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2016.