אוטו קלמפרר
 | |
| לידה |
14 במאי 1885 ברסלאו, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
6 ביולי 1973 (בגיל 88) ציריך, שווייץ |
| מקום קבורה |
בית הקברות אוברר פריזנברג |
| מוקד פעילות |
גרמניה, ישראל |
| תקופת הפעילות |
מ-1906 |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה לאמנויות בברלין, הקונסרבטוריון של קלינדוורת'-שרוונקה, קונסרבטוריון הוך, קונסרבטוריון שטרן |
| סוגה |
סימפוניה |
| שפה מועדפת |
גרמנית |
| חברת תקליטים |
EMI |
| בן או בת זוג |
Johanna Geisler (1919–3 בנובמבר 1956) |
| צאצאים |
ורנר קלמפרר, Lotte Klemperer |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אוטו קלמפרר (בגרמנית: Otto Klemperer; 14 במאי 1885 – 6 ביולי 1973) היה מנצח ומלחין יהודי יליד גרמניה (קיבל אזרחות של ארצות הברית בשנת 1937 ואזרחות ישראלית בשנת 1970). הוא נחשב לאחד המנצחים הדגולים של המאה העשרים.
מעל לכול, תהילתו נשענת על פרשנויותיו לרפרטואר הגרמני, שאותו ביצע בדרך כלל בחומרה ובהדר (בין אם בקונצרטים חיים או בהקלטות). ביצועיו בשנותיו המאוחרות נודעו לא פעם בקצבם האיטי.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנים ראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קלמפרר נולד בברסלאו (כיום ורוצלב, פולין), בן לנתן ואידה קלמפרר. אביו היה סוחר לא מצליח במיוחד, אוטודידקט וזמר חובב אך חסר השכלה מוזיקלית פורמלית, ואמו הייתה פסנתרנית טובה ובעלת השכלה ספרותית רחבה[1]. הוריו עברו להתגורר בהמבורג זמן קצר לאחר הולדתו של אוטו. שם, בהיותו בן תשע, ראה לראשונה את המלחין גוסטב מאהלר והושפע ממנו עמוקות[1]. קלמפרר למד מוזיקה תחילה בפרנקפורט, בקונסרבטוריון הגבוה למוזיקה, ומאוחר יותר נדד לברלין, שם קיבל הדרכה בהרכב וניצוח מהמלחין הנודע הנס פפיצנר[2], והשתלם בנגינה בפסנתר אצל ג'יימס קווסט[3].
עבודתו בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1905 פגש את מאהלר כשניצח על קבוצת כלי הנשיפה ממתכת מאחורי הקלעים בביצוע הסימפוניה השנייה של מאהלר (התחיה). השניים התיידדו ומהלר כתב לו המלצה על כרטיס הביקור שלו. המלצה זו פתחה לפני קלמפרר את דלתות האופרה הגרמנית בפראג, הוא מונה למנצח המקהלה שלה ושנה לאחר מכן, ב-1907, קודם למשרת המנהל המוזיקלי של בית אופרה זה. בהמשך, בשנת 1910, עזר קלמפרר למאהלר בביצוע הבכורה של הסימפוניה השמינית שלו, "סימפוניית האלף".
קלמפרר עבר ממשרה למשרה, בהן תפקידי מנצח בהמבורג (1910–1912); בברמן (1912–1913); באופרה של שטרסבורג (1914–1917); באופרה של קלן (1917–1924); ובאופרה של ויסבאדן (1924–1927).
משנת 1927 עד 1931 ניצח על ה"קרול אופרה" בברלין[4]. במשרה זו העצים את המוניטין שלו כמעודד מוזיקה חדשה, כאשר ביצע מספר ניכר של יצירות חדשות, בהן "מבית המתים" של לאוש יאנאצ'ק, "ציפייה" של ארנולד שנברג, "אדיפוס רקס" של איגור סטרווינסקי ו"קארדיאק" של פאול הינדמית.
ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, עזב קלמפרר את גרמניה והיגר לארצות הברית. שם התמנה למנצח התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס[5]. שם גם החל להתרכז יותר ביצירות הסטנדרטיות של הרפרטואר הגרמני, שהקנו לו מאוחר יותר את תהילתו הגדולה ביותר, בעיקר יצירות משל בטהובן, ברהמס ומאהלר. הוא ביקר גם בארצות אחרות, בהן אנגליה ואוסטרליה.
עם תום מלחמת העולם השנייה חזר קלמפרר ליבשת אירופה לעבוד כמנצח עם תזמורתו בבית האופרה של בודפשט (1947–1950). המשטר הקומוניסטי בהונגריה הטריד אותו במידה גדלה והולכת, עד שקיבל לבסוף משרת מנצח התזמורת הסימפונית של מונטריאול, קנדה, ונשאר שם משנת 1950 עד 1953, לפני שעבר ללונדון והתמנה למנצח הראשי של תזמורת פילהרמוניה בשנת 1955. המעבר ללונדון העצים מאוד את הקריירה המוזיקלית של קלמפרר. הקלטותיו עם התזמורת בנגינת יצירותיהם של הקלסיקונים הגרמניים זכו לתהילה עד עצם היום הזה. בשנת 1964 החליט מייסד התזמורת, המפיק האנגלי וולטר לג, לפרקה. אולם נגני התזמורת, בתמיכתו המלאה של קלמפרר, החליטו להמשיך את קיומה בשם פילהרמוניה החדשה, וקלמפרר מונה למנצחה הראשי, משרה בה החזיק עד סוף ימיו[4][6].
הוא עבד גם בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן, לפעמים גם כבמאי, נוסף לניצוח, כמו בהפקת "לוהנגרין" של וגנר בשנת 1963.
קלמפרר איננו מוכר כל כך כמלחין, אבל הוא כתב לא מעט יצירות, בהן שש סימפוניות, תשע רביעיות מיתרים ואופרה בשם Das Ziel. הוא עצמו ניצח על יצירות אלה לעיתים רחוקות מאוד, והן נשכחו כמעט לגמרי מאז מותו.
בשלהי חייו סבל קלמפרר משיתוק חלקי, שהיה ברובו תוצאה של ניתוח להסרת גידול במוחו, בשנת 1939. הניתוח הזה גם הגביר את ההפרעה הדו-קוטבית שסבל ממנה.
בנוסף היה מעורב בתאונה, נכווה קשות כאשר סיגריה נשמטה מידיו במיטה והוא ניסה לכבותה עם תמיסת אלכוהול וקמפור, וגם נפילה קשה בתקופת מגוריו בקנדה השפיעו והחמירו מצבו. על אף כל זאת, ובמידה רבה הודות לתמיכת בתו, לוטה, המשיך לנצח עד לפרישתו בשנת 1971.
הפרק הישראלי בחייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחותו של קלמפרר התגוררה בירושלים והייתה רעייתו של המנתח ברנרד יוסף. קלמפרר נהג לבקרה לעיתים קרובות. רצונו לנצח במהלך ביקורים אלה על התזמורת הפילהרמונית לא צלח עקב סירוב הפילהרמונית לבקשותיו. רשמית, עקב היותו יהודי מומר, אך למעשה חששה התזמורת שעקב נכותו ותנועותיו המוגבלות, לא יתקבל יפה על ידי מנוייה. באחד הביקורים, בשנת 1951, נפגש קלמפרר במהלך מסיבה שאורגנה לכבודו על ידי פנחס רוזן (לימים שר המשפטים בממשלת ישראל), שהיה יו"ר הנהלת התזמורת, עם אלי גורן, הכנר הראשון של תזמורת קול ישראל[7]. הוא הביע את כעסו על סירוב הפילהרמונית לנצח עליה והציע לו לנצח על תזמורתו, שנחשבה כעלובה למדי. גורן לא האמין למשמע אוזניו וניסה להניא את קלמפרר מכך אך הוא לא ויתר. תוך זמן קצר ארגן קונצרט שנערך באולם קולנוע אדיסון בירושלים[8], יחד עם הסולן פרנק פלג. הקונצרט נחל הצלחה לא רגילה ובעקבותיו נערכו שני קונצרטים זהים באולם "רמה" ברמת גן והצלחתם הרקיעה שחקים[5]. כל הביקורות בעיתונות תארו את הקונצרט כנס מוזיקלי, המבקרים שיבחו את המנצח בסופרלטיבים על הצלחתו להפיק מתזמורת בינונית ביצועים מעולים ליצירותיו של מוצרט. במשך השנים המשיך קלמפרר לבוא ולנצח על תזמורת קול ישראל, כאשר הוא ממשיך בשנים אלה לקבוע ולבטל קונצרטים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ולמעשה לא ניצח עליה מעולם בקונצרט פומבי. לאחר מלחמת ששת הימים גברה הזדהותו של קלמפרר לישראל. בשנת 1967 חזר קלמפרר ליהדות, אותה נטש כאשר המיר את דתו לנצרות קתולית בשנת 1919. הוא החל לבקר בבית כנסת לונדוני והשתתף בתפילות[9], התעניין בקבלה וחיזק את קשריו עם ישראל ואליה בא שוב וניצח כהרגלו על תזמורת רשות השידור (קול ישראל). בשנת 1970 קיבל מידי מנכ"ל משרד הפנים אזרחות ישראלית ותעודת עולה בטקס מיוחד[10].
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוטו קלמפרר מת בציריך כעבור שנתיים, בגיל 88, ונקבר שם בבית הקברות היהודי Israelitischer Friedhof — Oberer Friesenberg.
קלמפרר זכה בשני פרסי גראמי: ב-1963 זכה בפרס על הביצוע הקולי ליצירתו של באך "מתאוס פסיון" וב-2008 נכנס להיכל התהילה.
בן דודו הוא העיתונאי היהודי- גרמני ויקטור קלמפרר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נתן דונביץ, מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הזמנים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2006, הפרק "אוטו קלמפרר - סבך אסונותיו של בונה קתדרלות הצלילים", עמ' 184–201.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוטו קלמפרר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אוטו קלמפרר, באתר AllMovie (באנגלית)
אוטו קלמפרר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
אוטו קלמפרר, באתר ספוטיפיי
אוטו קלמפרר, באתר AllMusic (באנגלית)
אוטו קלמפרר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אוטו קלמפרר, באתר Discogs (באנגלית)- אוטו קלמפרר, דף שער בספרייה הלאומית
- אוטו קלמפרר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אוטו קלמפרר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 his life and timesotto klemperer, cambridge university press, 1983
- ^ Otto Klemperer - Biography - Amoeba Music, www.amoeba.com
- ^ Otto Klemperer (Conductor, Arranger) - Short Biography, www.bach-cantatas.com
- ^ 1 2 Otto Klemperer - Biography - Amoeba Music, www.amoeba.com (באנגלית)
- ^ 1 2 נתן דונביץ, מאסטרו גדולי המנצחים בכל הזמנים, זמורה ביתן, 2006, עמ' 184–197
- ^ מאסטרו גדולי המנצחים בכל הזמנים, זמורה ביתן, 2006
- ^ מיכל זמורה כהן, רפרטואר אישי, הוצאת דביר, 1997
- ^ ""הר קוליגה – הרשה נא לי לנצח על התזמורת למשך 5 הדקות הבאות" – אוטו קלמפרר למנצח חנן שלזינגר, פברואר 1951". The Jerusalem Symphony Orchestra. 2013-01-16. נבדק ב-2018-09-15.
- ^ אוטו קלמפרר בבית־כנסת לראשונה זה 70 שנה, מעריב, 7 באפריל 1967אוטו קלמפרר בבית־כנסת לראשונה זה 70 שנה, מעריב, 7 באפריל 1967
- ^ יחיאל לימור, אוטו קלמפרר – אזרח ישראל; קיבל דרכון תוך 12 שעות, מעריב, 5 באוגוסט 1970
!
- מנצחים יהודים אמריקאים
- מנצחים ישראלים
- מנצחים יהודים גרמנים
- מלחינים יהודים גרמנים
- מלחינים ישראלים
- מלחינים יהודים אמריקאים
- מוזיקאים שעזבו את גרמניה הנאצית
- אמריקאים ממוצא גרמני
- מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
- מעוטרי פור לה מריט
- מהגרים מגרמניה לארצות הברית
- בוגרי קונסרבטוריון שטרן
- יהודים מומרים גרמנים
- יהודים מומרים אמריקאים
- יהודים מומרים ישראלים
- ישראלים שנולדו ב-1885
- ישראלים שנפטרו ב-1973