אייל אנדים צ'יליאני

אייל אנדים צ'יליאני
אייל אנדים צ'יליאני (זכר)
מצב שימור
מצב שימור: בסכנת הכחדה סכנת הכחדה (EN)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	אייליים
תת־משפחה:	איילי העולם החדש
סוג:	אייל האנדים
מין:	אייל אנדים צ'יליאני
שם מדעי
Hippocamelus bisulcus ‏מולינה, 1782
תחום תפוצה
שמות נוספים
אייל דרום האנדים אייל אנדים דרומי אייל פטגוני

אייל אנדים צ'יליאני (שם מדעי: Hippocamelus bisulcus; קרוי גם וֶמוּל או בקיצור אייל צ'יליאני), הוא מין של אייל בסוג אייל האנדים השייך לתת-משפחת איילי העולם החדש, ומצוי בהרי האנדים שבאמריקה הדרומית. האייל הצ'יליאני הוא האייל הדרומי ביותר, ונחשב כחיה הלאומית של צ'ילה.

מקורו שמו המדעי של הסוג מיוונית: Hippo = סוס, camelus = גמל (למה); בעוד שהאייל אינו קשור לאחד מהם הוא תואר לראשונה על פי שמועות כהכלאה בין פרא ולמה. השם המדעי של המין bisulcus פירושו בלטינית "בעל שני תלמים", או "שסוע"; ומתייחס כנראה לסיווג המקורי של אייל זה כסוס שסוע-פרסה.

הכינוי "ומול" הנפוץ בדרום אמריקה, בא מהמילה האינדיאנית "ומין" שפירושה הוא "העוקב"; המתייחס לאופן הליכת האיילים בעדר בשורה אחת. בעבר כאשר קרובו (האייל הפרואני) היה מכונה "הואמול פרואני" מין זה היה מכונה בצ'ילה "הואמול צ'יליאני" ובארגנטינה "ומול פטגוני"; לאחר שכינוי של המין השני הוחלף ל"טריוקה" אייל זה קרוי כיום בפשטות "ומול".

תיאור ומאפיינים פיזיים

האייל הצ'יליאני הוא אוכל העשב הגדול ביותר באזור ההררי של דרום האנדים. אייל זה חסון ומוצק ודומה בצורתו לפרסתנים הרריים מתת-משפחת היעלים, כתוצאה מגבו הקמור ורגליו הקצרות יחסית. כמו כן פרסותיו חזקות וקשות ולהן קצוות חדים המסייעים לו לטפס או לאחוז בסלעים חלקים. יש לו תנוחת גוף שפופה הנובעת מכך שרגליו האחוריות גבוהות יותר מהקדמיות. הזכרים גדולים וכבדים בצורה ניכרת מהנקבות והדו-צורתיות הזוויגית בולטת בעיקר בעובי הצוואר ובקרניים. גופו של אייל האנדים ארוך ורחב, צווארו קצר, וראשו גדול וחרוטי. עיניו קטנות, אפו גדול ושחור ומסביבו כתם שחור. השפה העליונה שחורה והשפה התחתונה לבנה.

איור של האייל הצ'יליאני.

לאייל הצ'יליאני יש פרווה גסה בעלת צבע חום כהה, המשתנה בקיץ בין גוון חלודה כהה לקפה עמוק ובחורף חיוורת יותר ובעלת גוון צהוב חולי או אפרפר. חלקו האחורי כהה יותר מחלקו הקדמי ולעיתים צבעו הוא ערמוני עם סימנים כהים יותר בסוף השדרה, בזנב ובשוקיים. החלק התחתון הכולל את העכוז, הגחון וצידו הפנימי של הזנב, לבנבן ומנוגד בחריפות לצד העליון הכהה. את האייל הצ'יליאני ניתן להבדיל בקלות מקרובו הצפוני (האייל הפרואני), הן בשל פרוותו הכהה והן בשל גופו הגדול יותר. לאייל הצ'יליאני אין סינר לבן בגרון או כתם לבן בחלק האחורי ומסביב לאף כפי שנראה אצל האייל הפרואני, ותחתם יש לו סימונים כהים בחלקו האחורי, וגרון הבהיר יותר משאר הגוף.

בחורף פרוותו מורכבת משתי שכבות: שכבה חיצונית ארוכה וגסה של זיפים דמויי שערות, ושכבה פנימית של פרווה צפופה וצמרית; השערות החיצוניות הן חלולות ושבירות באורך של 5–7 ס"מ, ובשילוב עם הפרווה הצמרית הן מספקות בידוד לאייל מפני רוחות חזקות עם טמפרטורות של עד 50 מעלות מתחת לאפס לפעמים. באביב השכבה החיצונית של הפרווה נושרת בגושים גדולים ומתחלפת בפרוות קיץ קצרה של שערות באורך 3–4 ס"מ. בכל עונות השנה השערות מקומטות מעט וארוכות יותר בחלק התחתון של הגוף, בזנב וברגליים.

האוזניים של מין זה ארוכות וצרות כשל אייל פרדי, ובשל גודלם הם מתוארות לעיתים כ-"אוזני פרד"; צידם החיצוני הוא חום כהה עם פס שחור בקצה, ואילו צידם הפנימי מלא בשערות לבנות ורכות. לאייל הצ'יליאני יש סימון שחור בצורת "Y" היורד מהעיניים לאף, והמצח החום בהיר המפלג בין העיניים יוצר מעין גבות שחורות מעליהם. אף על פי שסימון זה מיוחס בדרך כלל לזכרים בלבד, באוכלוסיית החוף הצ'יליאני הסימון נראה גם אצל הנקבות ולפעמים בולט אצלם אף יותר מהזכרים. הפנים והעיניים מוקפות בשיער בהיר יותר מהמצח, אשר מדגיש את בלוטות הריח הגדולות בעיניים. חוקרים שונים מדווחים על נוכחות או העדר ניבים עליונים.

הזכרים מגדלים זוג קרניים פשוטות המתפצלות לשני סיעופים, ונרשמו מקרים נדירים שבהם הקרן התפצלה עד חמישה סיעופים. כקרני איילים טיפוסיות הסיעוף האחורי ארוך יותר, ואורכו הוא כ-35 ס"מ הנמדד מהגולגולת ועד קצה הקרן; הסיעוף הקדמי לעיתים שווה באורכו, ובדרך כלל קטן פי שניים. הקרניים הראשונות של הזכרים הצעירים נראות ככפתורים, מופיעות על פי רוב בגיל 18 חודשים, ועשויות להופיע לפעמים כבר בגיל חמישה חודשים. הזכרים משירים את קרניהם לקראת סוף החורף, מאמצע יולי ועד תחילת ספטמבר או (באזורים מסוימים) באוקטובר ונובמבר. הקרניים החדשות מתחילות לצמוח מיד לאחר שהישנות נופלות, ומגיעות לגודלן המלא לאחר כחמישה חודשים של צמיחה. לאייל זה אין תת-מינים, אם כי אוכלוסיות מסוימות משתנות בצבע הפרווה.

מידות גופו של האייל הצ'יליאני:
גובה כתף הזכר: 100-81 ס"מ.
גובה כתף הנקבה: 90-77.5 ס"מ.
אורך ראשו וגופו של הזכר: 175-151 ס"מ.
אורך ראשה וגופה של הנקבה: 165-140 ס"מ.
אורך ראשם וגופם של העופרים: 61.5 ס"מ.
אורך הזנב: 13-11.5 ס"מ.
אורך האוזניים: עד 17 ס"מ.
אורך הקרניים: 35-30 ס"מ.
משקל הזכר: 100-70 ק"ג.
משקל הנקבה: 65-45 ק"ג.
משקל העופר: 2.35 ק"ג.

תפוצה ובית גידול

זכר בשמורת הטבע קרו-קסטיליו.

זכר ונקבה בפארק הלאומי טורס דל פיינה.

האיילים הצ'יליאנים אנדמיים לדרום הרי האנדים במדינות: צ'ילה ודרום ארגנטינה; בצפון צ'ילה האייל נפוץ לאורך הגבול עם פרו, ובאזור קטנטן בגבול מצוי גם בצד הפרואני. לפני הגעת הספרדים לדרום אמריקה, האייל הצ'יליאני היה נפוץ בצורה נרחבת בדרום צ'ילה וארגנטינה לאורך דרום האנדים, ואף בערבות ובפטגוניות שממזרח להרים. כיום התפוצה הנוכחית צומצמה באופן משמעותי, כאשר מרבית האוכלוסיות מוגבלות למרומי דרום האנדים, ומספרים קטנים מצויים עדיין בדרום הפטגוניה (ארגנטינה) ובחופים (צ'ילה). אייל זה נמצא כיום בפרובינציות הצ'יליאניות: ניובלה, מגאיאנס, אייסן וצ'ילואה; ובארגנטינאיות: נאוקן, ריו נגרו, צ'ובוט ו"סנטה קרוס". איילים אלה גם נפוצים במספר איים צ'יליאנים מבודדים.

בית הגידול המועדף על אייל זה כולל אזורים הרריים וסלעיים עם שיחים צפופים (65%), ומרעה תת-אלפיני כמו גם יערות ממוזגים (20%). בעוד שרוב האוכלוסייה מוגבלת כיום לאזורים גבוהים, הנעים בין 900 ל-1,700 מטר מעל פני ים, במערב צ'ילה הם נצפים בגובה נמוך מאוד ואפילו על החופים. המין נצפה בדרך כלל במדרונות הפונים לכיוון צפון או מערב, ולעיתים קרובות בזווית של 30–40 מעלות; בפרובינציית צ'ובוט שבארגנטינה לעומת זאת, תצפיות על מין זה נעשו על מדרונות בזווית של 25 מעלות. השלג מהווה גורם המגביל בבחירת בית הגידול: מין זה לא נמצא באזורים שבהם מעל 30 סנטימטרים של שלג.
האייל הצ'יליאני גם מושפע משינוי העונה: בקיץ הוא מאכלס מקומות מרעה גבוהים מעל קו העצים, ובחורף יורד לאזורים נמוכים יותר בהם הקור נסבל. נקבות מעדיפות במיוחד מצוקים ורכסים גבוהים המספקים להם הגנה מטורפים, ואילו זכרים נמצאים כמעט באופן בלעדי במדרונות בעלי שיחים עבותים.
צפיפות האוכלוסייה בארגנטינה וצ'ילה היא בסביבות 5.66-0.02 פרטים לקמ"ר או על פי חוקרים אחרים 1.2-0.02 לקמ"ר. גודל הטווח השנתי שבו האייל חי הוא בסביבות 340 דונם, ו"בשמורת הטבע טאמאנגו" שבצ'ילה מוערך ב-300 דונם. בעונת הרבייה האייל מגביל את תנועותיו לטווחים של 36–73 דונם, ולעיתים עשוי להישאר בהם במשך כל ימות השנה. האיילים עוברים על בסיס יומי 3.9-2 קילומטרים כדי לחפש מזון ומחסה.

אקולוגיה

האיילים הקרובים מבחינה גנטית לאייל האנדים: אייל הביצות (למעלה), אייל פרדי (במרכז), אייל הפאמפאס (למטה).

מאפיינים והתנהגות

האייל הצ'יליאני הוא בעל חיים יומי, ולעיתים רחוקות (בעיקר באזורים עם הפרעה אנושית) יהיה פעיל גם בלילה. אף על פי שלאיילים הצ'יליאנים יש חושים חדים של ראייה שמיעה וריח, באזורים ללא הפרעה הם סובלניים להפליא לבני אדם וניתן לגשת אליהם עד מרחק מטרים ספורים (אופן דומה נצפה גם אצל קרובו הפרואני ואצל אייל הפאמפאס). מצד שני באזורים שבהם הם מופרעים בכבדות האיילים הרבה יותר מבוהלים ומפוחדים בשל התנכלויות מצד בני אדם ובמיוחד הכלבים הביתיים, ועלולים לברוח במהירות אם יבחינו באדם במרחק של כ-300 מטר.

מין זה חי בבדידות או בקבוצות קטנות המורכבות בדרך כלל מ 2–5 פרטים, על אף שבאזורים נמוכים נצפו גם עד עשרה איילים. המבנה של קבוצות אלה הוא גמיש מאוד, ואייל אחד עשוי להשתייך לכמה "קבוצות" על ידי זה שהוא נודד מאחת לשנייה במהלך היום. זכרים ונקבות מבוגרים נראים לעיתים קרובות לבד, והקבוצה המשפחתית הנצפית ביותר היא נקבה עם צאצאים (29%). זוגות של זכר ונקבה בוגרים לבד או בליווי עופר נראים גם באופן קבוע, ואילו קבוצות של זכרים בוגרים הן די נדירות ושל נקבות לא נצפו מעולם. זכרים בוגרים סובלים את נוכחותם של זכרים אחרים בשטחם ומסתפקים בהפגנת דומיננטיות בעיקר בעונת הרבייה, מה שמראה שמין זה אינו טריטוריאלי.

אייל זה הוא שקט בדרך כלל, אם כי קולות רבים שלו נשמעים לבני אדם במרחק של 30 מטר ויותר. במהלך עונת הרבייה, הזכרים משמיעים גניחות או יבבות והנקבות משמיעות בתמורה נחירות. מפגשים בין זכרים יריבים מלווים בסדרה מהירה של תווים חדים, שנמשכים 3–6 שניות ויורדים בהקפם ככל שעובר הזמן; זכרים מבוגרים עשויים לייצר קולות צורמניים, המפרסמים את מעמדו של הזכר. העופרים גם הם משמיעים אנקות או פעיות שגורמות לאם לבוא אליהם מיד. קריאת האזעקה של האייל הצ'יליאני היא נחירה, המלווית בדרך כלל ברקיעת הרגליים הקדמיות.

אייל אנדים צ'יליאני בבית גידולו ההררי.

תזונה

האייל הצ'יליאני הוא צמחוני מובהק וניזון באופן כמעט בלעדי על שיחים, עלים וצמחים, ורק לעיתים רחוקות יאכל גם עשבים או חזזיות. עם זאת העדפת המזון משתנה בין האזורים: ב"גן הלאומי נאוול ואפי" שבארגנטינה זוהו 32 מיני צמחים הנצרכים על ידו כאשר שיחים מהווים 58.6% מהתזונה, מיני עצים 19.5% ואילו עשבים, חזזיות וצמחים אחרים כ-9%; באוכלוסיית החוף הצ'יליאני זוהו 11 צמחים הנצרכים על ידם כשעצים מהווים 82.7% מהתזונה ושיחים כ-15.3% בלבד; בארגנטינה דווח על 48 מיני צמחים שזוהו בצואתו של האייל הצ'יליאני כאשר שיחים מהווים 43%, עצים 30%, שושן פרואני 9%, סחלבים 8%, גרניום 5% וצמחים אחרים 5% נוספים. איילים בשבי הראו דווקא העדפה לצמחי ערבה.

טורפים

הטורפים של אייל צ'יליאני בוגר כוללים בעיקר את פומת ההרים וכלבי הבית, בעוד ששועלים (כדוגמת שועל קולפאו ושועל ארגנטינאי אפור), חתולי בר, (כדוגמת נמרון ג'ופרי וחתול קודקוד) ועופות דורסים (בעיקר קונדור האנדים) מהווים איום לעופרים. כאשר האייל מאוים על ידי טורפים, הוא ינסה להימנע מריצה על ידי הסתתרות בצמחייה בשלב הראשון, וימלט במהירות בשלב השני במקרה שהטורף קרוב אליו מדי או שגילה אותו. למין זה יש סיבולת נמוכה בעת הריצה, ולכן במרדף מתמשך ינסה למצוא מקלט בצוקים או על ידי שחייה באגמים (איילים אלו שחיינים מצוינים).

רבייה ומחזור חיים

בתחילת עונת הרבייה (שבחודשי פברואר ומאי) הזכרים משפשפים את קרניהם בצמחייה, וממהרים את נשירת הקטיפה מהקרן; על מנת לגרד את כל הקטיפה הם עלולים לשחוק קליפות של גזעי עצים עד 113 ס"מ מעל הקרקע. התנהגות זו ממשיכה לתקופת היחום כשאז הם מסמנים את הצמחייה באמצעות בלוטות הריח ברגליים ובעיניים. אף על פי שהזכר מתרבה עם מספר נקבות, הוא עשוי להיות בקשר איתן עוד 8–9 שבועות, גם כאשר עובר זמן רב מעונת הרבייה. במהלך העונה זכרים דומיננטיים עשויים להבריח זכרים אחרים אם הם נמצאים במרחק 300 מטר מנקבה מיוחמת, אך קרבות ממשיים ביניהם נדירים מאוד; צפיפות האוכלוסייה הנמוכה של האייל הצ'יליאני מקטינה את המפגשים בין זכרים, ומסבירה מדוע מין זה מפגין דומיננטיות בתדירות הנמוכה, כמו גם מדוע קרניו אינן מפותחות.

תקופת ההריון מעולם לא נמדדה באופן ישיר, אך ההערכות הם בין 6–8 חודשים כשמספר הימים שדווחו כולל 180–210 ימים, 220-200 ימים ו-240 ימים. הנקבות ממליטות כמעט תמיד עופר אחד, בדרך כלל בחודשי נובמבר ודצמבר שאז הצמחייה המקומית מזינה מאוד. העופרים נולדים עם פרווה עבה וצמרית ללא כתמים לבנים (בניגוד למיני איילים רבים), וצבעה הוא קפה-כהה כשל הבוגרים; השיניים כבר נראות מיד לאחר הלידה.

לפני הלידה, הנקבה מחפשת אזור מבודד עם צמחייה גבוהה שבו תוכל להחביא את העופר; לאחר הלידה העופר מבלה את רוב זמנו בשכיבה בהסוואה בצמחייה, כשאימו מגיעה מדי פעם להיניקו או כדי להחליף (בתדירות גבוהה) את מקום המסתור שימנע חשיפה לטורפים. לאחר מספר שבועות העופר יתחיל ללכת אחרי אימו, וברגע שהיא תרקע באדמה עם רגליה הוא מיד ישכב בצמחייה ללא תזוזה. העופרים נגמלים לאחר 4–5 חודשים, ומגיעים לבגרות בגיל שישה חודשים; למרות העובדה שנקבות יכולות להגיע לבגרות כבר בגיל 6 חודשים, הפוריות של האייל הצ'יליאני נמוכה מאוד, כאשר פחות מ-50% מהנקבות נכנסות לרבייה על בסיס שנתי.

תוחלת החיים המרבית שנצפתה לאייל הצ'יליאני היא בסביבות 14 שנים.

איומים ושימור

האייל הצ'יליאני על סמל צ'ילה

לפני הגעת האדם הלבן האייל הצ'יליאני היה ניצוד על ידי האינדיאנים בעיקר לעורו, אולם ציד זה היה מתרחש לעיתים נדירות כיוון שאייל זה היה קטן יותר ופחות נפוץ מהפרסתן השני באזור - הגואנקו.

האייל הצ'יליאני מסווג ב"סכנת הכחדה" על ידי IUCN, ומופיע בנספח של אמנת CITES יחד עם קרובו הפרואני בשל ירידה דרסטית במספרו; האוכלוסייה של מין זה נאמדת בין 1,000 ל-1,500 פרטים, כשמתוכם 350–600 מאכלסים את ארגנטינה והשאר בצ'ילה. יחד עם הירידה במספר הפרטים, התרחשה ירידה בטווח ההיסטורי שלו והוא מאכלס כיום רק 30% מתפוצתו המקורית. האיומים על אייל זה רבים; בני אדם משפיעים עליו ישירות דרך ציד, תיירות, רעיית יתר על ידי בעלי חיים מבויתים, בנייה, כריתת יערות ונטיעת עצים אקזוטיים במקום אלו המקוריים, ובאזור הצפוני של צ'ילה גם מקימים תשתיות של צינורות וכבישים המצמצמים את הקשר בין האוכלוסיות. כמו כן רגישות יתר למחלות וטפילים של בקר וצאן, ותחרות ממיני בר שהובאו (כגון האייל האדום) הם גורמים מרכזיים נוספים בירידה המתמשכת של מין זה. דווקא אובדן בית הגידול על ידי שרפות חקלאיות, הוא איום פחות על אייל זה כיוון שמרבית ההרים אינם נגישים למקומיים.

האייל הצ'יליאני מוגן באופן פעיל בצ'ילה משנת 1929, ומאז מופיע גם בסמל המדינה לצד קונדור האנדים. כמו כן קיים הסכם שימור בין ארגנטינה וצ'ילה, אם כי ארגוני השימור מודאגים ממצב השימור בפועל בארגנטינה. מין זה מצוי בפארקים לאומיים בשתי המדינות, וישנם מספר פרויקטים בהתקדמות לסימון בית גידולו למרות הקושי בפעילות באזור טרשי. ניסיונות רבים לשמר ולהרבות אייל זה בשבי התגלו כקשים, מה שמראה שעתידו של אייל זה תלוי בהצלחת פעולות השימור בטבע.

קישורים חיצוניים

• אייל אנדים צ'יליאני, באתר ITIS (באנגלית)
• אייל אנדים צ'יליאני, באתר NCBI (באנגלית)
• אייל אנדים צ'יליאני, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• אייל אנדים צ'יליאני, באתר GBIF (באנגלית)