אן-ז'וזף טרואן דה מריקור

אן-ז'וזף טרואן דה מריקור
Anne-Josèphe Théroigne de Méricourt

לידה	13 באוגוסט 1762 Marcourt, בישופות לייז'
פטירה	8 ביוני 1817 (בגיל 54) פריז, צרפת
מדינה	בישופות לייז'

אן-ז'וזף טרואן דה מריקור, דיוקן משנת 1787–1788, שצויר על ידי אנטואן וסטייה

אן-ז'וזף טרואן דה מריקור בצרפתית: Anne-Josèphe Théroigne de Méricourt;‏ נולדה ביום 13 באוגוסט 1762, באימפריה הרומית הקדושה (כיום בלגיה) -הייתה פעילה פוליטית, מהפכנית צרפתייה ממוצא בלגי. מבשרת של המאבק לאמנציפציה של הנשים. בחלק מחייה הייתה זמרת וקורטיזנה. כונתה "אמזונה של המהפכה הצרפתית","בת לייז' היפה", "הוולונית הנפלאה" או "מוזת הדמוקרטיה".

ביוגרפיה

שנותיה המוקדמות

אן-ז'וזף טראון (במקור: Terwagne) נולדה בשנת 1762 בכפר מרקור, בימינו חלק ממועצת ראנדה (Rendeux), על יד לארוש, בארדנים בבישופות לייז', שהייתה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה שבהנהגת שושלת הבסבורג ובימינו נמצא במחוז לוקסמבורג שבבלגיה. משפחתה הייתה ממוצא ולוני. הייתה הבת הבכורה מבין שלושת הילדים של החוואי פייר טרואן מן היישוב הוריס ושל אליזבט לאה. מאוחר יותר קיבלה את השם הפרטי למברטין. היא תיקרא בעתיד "דה מריקור", לפי השם המשובש של כפר הולדתה, כפי שכונתה בעיתונות המלוכנית הצרפתית. בגיל 5 התייתמה מאמה (שנפטרה ב-22 בדצמבר 1767 בעת לידה) והופקדה בידי אחת מדודותיה בליאז' שהעסיקה אותה כתופרת ומשרתת. נשלחה אחר כך למנזר ברוברמון (Robermont) שבראשו עמדה אם מנזר קרובת משפחה. אחרי כעשור, חזרה לבית אביה הנשוי בשנית, בהוריס. אולם, בגיל 14, בעקבות מתחים עם אמה החורגת, נמלטה ליישוב סוניה -רמושאן ועבדה שם כבוקרת ואחר כך כתופרת, משרתת ומטפלת בבית של בורגנים. בגיל 17 אשה משכילה ממוצא אנגלי, מאדאם קולבר, התרשמה ממנה והעסיקה אותה באנטוורפן כבת לווייה (dame de compagnie) במשך 4 שנים. מאדאם קולבר העניקה לה חום ודאגה לחינוכה, לימדה אותה קרוא וכתוב, זמרה ונגינה. מאוחר יותר הייתה לזמרת וקורטיזנה, והתפרנסה מזמרה ומזנות.

אחרי שהות מסוימת בפריז, ניסתה אן-ז'וזף טרואן קריירה של זמרת בלונדון. שם היה לה למשך 5 שנים קשר רומנטי עם קצין אנגלי, ממנו נולדה לה ילדה, פרנסואז-לואיז, שמתה ב-1788 מאבעבועות שחורות. בשנים 1784–1789 חיה כזמרת חיי נדודים בין צרפת, אנגליה ואיטליה. בהמשך עברה טרואן לאיטליה, בה היו לה קשרים רבים עם גברים ונדבקה בעגבת. טופלה משום כך באמצעות כספית, לפי המסורת הרפואית באותה תקופה והמשיכה לחפש עבודה כזמרת. מרקיז מבוגר ועשיר, האביר דובלה דה פרסאן, שמילא את התפקיד הרם של Maître de requête בפרלמנט, התאהב בה, הקציב לה 5000 פרנק לשנה והתרושש בשל כך. מכספים אלה הצליחה טרואן לסייע גם לבני משפחתה שחיו אז במצוקה. ב-1788 הגיעה לנאפולי בחברת המורה לפיתוח קול שלה, זמר קסטראטו ומלחין בשם ג'וסטו פרננדו טנדוצ'י ("איל סנזינו", 1790-1736) שהחתים אותה על חוזה כזמרת. אולם באותם הימים נודע לה על כינוס אספת המעמדות של צרפת, בהוראת המלך לואי השישה עשר ולכן שבה לפריז ב-11 במאי 1789.

המהפכה הצרפתית

טרואן דה מריקור, תחריט מאת אוגיסט ראפה לפי ציור בן זמנה

על מנת שלא להחמיץ את האירועים הפוליטיים התיישבה בוורסאי ופקדה תכופות את ישיבות האספה המחוקקת שקמה. הייתה אז האישה היחידה בטריבונות. לפי דוגמה שבדיוקן המאדאם דו בארי מאת איבר דרואה משנת 1767, החליטה להתלבש ל"אמזונה". השתמשה בשלוש תלבושות: לבנה, אדומה ושחורה. שונאיה תיארו אותה לבושה באדום כמו באקחה שוחרת דם. הצגיה את עצמה בשם אן-ז'וזף טרואן, כששם המשפחה כתוב בכתיב צרפתי -Théroigne, אך הייתה ידועה גם תחת הכינוי "הרוזנת דה קמפינאדוס" או מאדאם דה קמפינאדוס".

בימים 5-6 באוקטובר 1789 שהתה טרואן בוורסאי. היא לא הצטרפה לתהלוכה שהייתה מורכבת בעיקר מנשים שיצאה מפריז וצעדה אל ורסאי כדי לשים יד על "האופֶה, האופָה ועוזר המאפיה הקטן" ( «le boulanger, la boulangère et le petit mitron"), כשהכוונה למלך, למלכה ולילדם. יש שטענו כי ראו אותה לבושה כמו פרש, חובשת כובע נוצות, ועם אקדח וחרב במותניה, מנסה לשכנע חיילים מגדוד מלכותי מפלנדריה לעבור לצד המהפכנים. ב-6 באוקטובר ההמון פלש לארמון ורסאי. שני שומרים של חדרי המלכה נהרגו. בסוף הבוקר המשפחה המלכותית עזבה את ורסאי לפריז ועברה לארמון טווילרי. ב-19 באוקטובר 1789 גם האספה המחוקקת עברה לפריז. טרואן עבר לפריז בעקבותיה. היא פתחה סלון ברחוב בולואה 20 ואירחה בו מנהיגים מהפכנים כמו האב סיאייס, קאמי דמולן, פטיון, בריסו, אנדרה שנייה, פאבר ד'אגלנטין. היא נקשרה אל המתמטיקאי רום. חבריה כינו אותה "בת לייז' היפה".

היא משכה אש מצד המתנגדים למהפכה. ב-10 בנובמבר 1789 שמה מוזכר על ידי העיתונאי המלוכני רישבור דה שאנסנץ שקרא לה "טרואן דה מריקור" תוך הפיכת שם משפחתה לשם פרטי ושמו המשובש של כפר הולדתה בתור שם משפחה. העיתון הסאטירי המלוכני "Actes des Apôtres" ("מעשי השליחים") כינה אותה "זונת העם" (la catin du peuple) תוך צירופה אל חבר אספה בשם Populus ("עם" בלטינית). בשנים 1789–1791 התעמולה נגדה הצליחה להציגה כאישה חסרת בושה, שנאבקה בחיילים, שהשתתפה בהפלת בסטיליה, הולכת לבושה באדום וכותבת בנוצה שחורה. בשנת 1791 פרסמו את המהדורה השנייה לספר הארוטי "הקטכיזם הליברטיני", מעין ספר לימוד לזונות, תחת שמה: "מאת העלמה טרואן". בפועל היא רק השתתפה בדיוני האספה המחוקקת, לפעמים לבושה בבגדי גבר, ולא לקחה חלק באף פעולה אלימה. בינואר 1790 טראון הקימה יחד עם רום את "מועדון ידידי החוק" (Club des Amis de la Loi) שנועד לעודד פעילות פטריוטית בפרובינציה ליידע את העם בקשר לדיוני האספה המחוקקת. במרץ 1790 עקב סכסוכים פנימיים חברי המועדון נטשו אותו לטובת "מועדון הקורדליירים". גם טרואן הפכה לחברה פעילה במועדון זה ובמסגרתו ובטראסות של האספה המחוקק נאמה לטובת פתיחת הזדמנויות לנשים הפטריוטיות, קראה להקמת מועדונים מעורבים לגברים ונשים ולמועדונים פטריוטיים לנשים.

ההגליה והמעצר

מבצר קופשטיין, בתמונה משנת 1889 מאת הצייר הפולני אלכסנדר גיירימסקי

בסוף שנת 1790 לחוצה מצבירת חובות רבים ומואשמת בהשתתפות באירועים מ-5–6 באוקטובר בוורסאי ומושמצת על ידי עיתונאים וזמרים מלוכנים, החליטה טרואן לשוב לכפר הולדתה מרקור והתיישבה אחר כך בלייז'. אולם בלילה שבין 15 ל- 16 בפברואר 1791 נעצרה על ידי סוכנים אוסטרים, ייתכן מהגרים צרפתים. האשימו אותה בכוונות לרצוח את המלכה מארי אנטואנט ובהסתה למרד נגד השלטון האוסטרי במחוזות הבלגיים. בתוך עגלת דואר נעולה היא נשלחה לכליאה במבצר קופשטיין בטירול בשם "מאדאם תאובלד". למשך כמה שבועות רצופים עברה שם חקירות בידי הבלשים של הקנצלר קאוניץ בחשד כי תכננה קשר מהפכני נגד הנסיכות הבישופית ליאז' והרשויות האוסטריות של ארצות השפלה. מצב בריאותה הידרדר - סבלה מדיכאון, לחצים בחזה ומיגרנות. החוקר האוסטרי הבין שאיננה מרגלת ואף לא ממש מנהיגה של המהפכה, וסידר לה אחרי 9 חודשי מאסר שחרור מן הכלא באמצעות צו של הקיסר לואופלד השני. היא נשלחה בתנאי הסגר לווינה עד נובמבר 1791. בזמן הזה מעצרה באימפריה ההבסבורגית העלתה את הפופולריות שלה בפריז, לשם חזרה בשלהי שנת 1791.

שובה לפריז

ב-26 בינואר 1792 התקבלה טרואן בהתלהבות כמו גיבורה במועדון היעקובינים. ב-1 בפברואר 1792 נאמה במועדון, תארה את תלאותיה והקהל שיבח אותה כ"אחת האמזונות של החירות". בנאומיה התבטאה לטובת שינוי מעמד הנשים בחברה. היא עמדה מבחינה אידאולוגית לצדו של בריסו, בעד הרפובליקה ונגד המלוכנים להם קראה "מפלגת האריסטוקרטים". בעת ובעונה אחת גינתה את גישת הבורגנים הרוצים שהאישה תמשיך להישאר במשק הבית. העמדה האחרונה הביאה לה אויבים רבים גם בקרב המהפכנים. באביב 1792 חייבה את המלחמה וניסתה לגייס "פלנגה של אמזונות". ב-6 במרץ 1792 פולין לאון הציגה בפני האספה המחוקקת עצומה חתומה על ידי מעל 320 נשים פריזאיות שדרשה את הזכות להקים משמר לאומי מורכב מנשים. כעבור עשרים יום, ב-25 במרץ 1792 גם אן-ז'וזף טרואן פנתה לאזרחיות בנאום שנאמה ב Société fraternelle des Minimes. היא קראה לנשים להתגייס לגוף חמוש באומרה: "נשבור את שרשראותינו, הגיע הזמן שהנשים תצאנה מהשפל והבורות המבישים. גאוותנותם ואי הצדק של הגברים משעבדים אותן מכל כך הרבה זמן". היא דרשה את השוויון הפוליטי לנשים, כולל הזכות לשאת נשק. עם זאת מאמציה לגייס נשים לגדוד שתכננה לא עלו יפה היו שקבלו בפני היעקובינים כי גרמה למהומות בפובור סנט אנטואן.

ב-10 באוגוסט 1792 הצטרפה ל"מרד הסנקילוטים" כשהמוני פריזאים פלשו לארמון טווילרי. נטען שהייתה מעורבת ברציחת אסירים מלוכנים, אף בעריפת ראשיהם. בכיכר ונדום. העיתונאי המלוכני ז'אן-גבריאל פלטייה האשים אותה שהסיתה למעשה לינץ' נגד הפמלטיסט המלוכני פרנסואה-לואי סילו (Suleau), שנהג לכתוב בעיתון "Les Actes des Apotres" שהפיץ נגדה שמועות והשמצות. טרואן זכתה באות על האומץ שהפגינה בעת הפלישה לטווילרי. היו שטענו בדיעבד כי טרואן לא יכלה להיות אשמה ברציחתו של סילו, מפני שלא הכירה אותו ולא יכלה לזהותו. היו טענות שטרואן "האמזונה האדומה" השתתפה גם בשפיכות הדמים של הטבח בספטמבר 1792 ושיחד עם מאהב שלה, ה"קפטן" סטניסלס-מארי מאיאר, חנקה למוות אריסטוקרטית צעירה.

בהמשך ידוע כי טרואן הטיפה ליותר מתינות וביקשה השכנת פיוס. לדבריה, היה לנשים תפקיד חשוב בהשגת הפיוס. על מנת למנוע מלחמת אזרחים הציעה באביב 1793 שבכל גזרה יוקם חבר משפטי בן שבע אזרחיות, לבושות בצעיף שעליו ייכתב "ידידות ואחווה" (« Amitié et fraternité ») הן היו אמורות לפעול למניעת סכסוכים.

ב-13 במאי 1793 באספה המחוקקת, בעת שנאמה בפני אנשים בטראסת הפייאנטים, נשות שמאל הידועות כ"הסורגות" (Tricoteuses) שנהגו להיות נוכחות בישיבות, האשימו אותה בתמיכה בבריסו, מנהיג הז'ירונדינים. צעקו עליה שהיא "בריסוטינית" ו"ז'ירונדינית", הפשיטו אותה מבגדיה וה"נזעמת" קלר לאקמוב הצליפה בה בשוט באכזריות. לבסוף ז'אן-פול מארה התערב ושם קץ למעשים, כשהוא מציל אותה ממוות. בהמשך העיתונאים המונטניארדים הפחיתו בחומרת האירוע ולעגו לה מעל דפי העיתונים.

האשפוז

קפלת בית החולים סלפטרייר בפריז

לדעתם של ז'ול מישלה ושל האחים גונקור התקיפה וההשפלה במאי 1793 הייתה הזרז לפריצת מחשבות שוא של רדיפה ושגעון. ייתכן כי זרז אחר היה הפחד לצאת להורג בגיליוטינה או היה מדובר בשלב מאוחר של העגבת - נוירוסיפיליס.

באביב 1794 ביקש אחיה לקבל אפוטרופסות עליה ואת אשפוזה. האשפוז היה עשוי למנוע האשמתה בפשעים פוליטיים ועריפת ראשה על ידי גיליוטינה. חוות הדעת הראשונות אבחנו אותה כשפויה. הייתה מאושפזת פעמים חוזרות, אך החל משנת 1797 ברציפות. הייתה עסוקה בטקסים של טומאה וטהרה. עמדה בעירום ושפכה על עצמה דליים של מים עם קרח. מנהל בית החולים סלפטרייר באותה תקופה, פיליפ פינל השתדל לשנות את תנאי האשפוז ליותר אנושיים.

ב-1808 יועץ של נאפוליון, מישל רניו דה סן-ז'אן אנז'לי הורה על חקירה מנהלית כדי לקבוע באם אשפוזה לא נועד בזמנו לנשל אותה מנכסיה לטובת אחיה ז'וזף טרואן. בין השנים 1812–1817 היא נבדקה על ידי הפסיכיאטר הנודע ז'אן-אטיין אסקירול שגם צייר אותה. טרואן דה מריקור הלכה לעולמה בשנת 1817 בבית החולים סלפטרייר אחרי 23 שנות אשפוז.

מורשתה הטרום-פמיניסטית

טרואן דה מריקור הביעה בנאומיה דעות רדיקליות שהקדימו את זמנן על זכות הנשים לשוויון בחיים הפוליטיים, הזכות לבחור ולהיבחר בארגונים פוליטיים, נגד דחיקתן אל התפקיד המסורתי של אמהות ובנות זוג לבעליהם. פעלה בנוסף למען שילוב הנשים בצבא וניסתה בעצמה להקים גדוד נשים. דעותיה משכו נגדה שנאה רבה לא רק בקרב החוגים המלוכנים אך גם בקרב המהפכנים עצמם, שהושפעו על ידי דעות שמרניות, כולל של ז'אן-ז'אק רוסו לגבי תפקיד האישה בחברה. בתעמולה נגדית הוצגה טרואן דה מריקור כ"רוצחת צמאת דם". בסתיו 1793 השלטון המהפכני אסר על הפעילות הפוליטית של הנשים וסגר את המועדונים הפוליטיים של הנשים.

טרואן דה מריקור במדיה האומנותית

דיוקן של טרואן דה מריקור, מיניאטורה על שנהב מאת פרנסואה איפוליט דבויסון, יליד 1745

• 1902- הוצג בתיאטרון שרה ברנאר בפריז המחזה של פול ארווייה (Hervieu) "טרואן דה מריקור", בכיכובה של שרה ברנאר

לקריאה נוספת

• Jackie Pigeaud (ed.), Théroigne de Méricourt, La Lettre-mélancolie, Lettre adressée en 1801 à Georges Jacques Danton 1794), transcribe par Jean-Pierre Ghersenzon, Verdier / L’Éther Vague, 2005.

(ג'קי פיז'ו - עורכת - טרואן דה מריקור - "מכתב -מלנכוליה", אל ז'ורז' דנטון, 1794

• Elisabeth Roudinesco, Théroigne de Méricourt, Une femme mélancolique sous la Révolution, Préface d'Elisabeth Badinter, Albin Michel, Mars 2010.

(אליזבת רודינסקו - "טרואן דה מריקור, אישה מלנכולית בימי המהפכה", מבוא מאת אליזבת בדינטר

• Ballard, Richard: A New Dictionary of the French Revolution. I.B.Tauris, 2011. ISBN 978-1848854659
• Wilson, Catharine: Encyclopedia of Continental Women Writers. Routledge, 1991. ISBN 978-0824085476.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אן-ז'וזף טרואן דה מריקור בוויקישיתוף

• Charlotte Denoël « Théroigne de Méricourt » Histoire par l'image באתר חינוכי בחסות משרד התרבות ומשרד החינוך הצרפתי - "ההיסטוריה בתמונות"
• כתבי אן-ז'וזף טרואן דה מריקור בפרויקט גוטנברג (באנגלית)