דוואן צ'יז'ווי

דוואן צ'יז'ווי
段祺瑞
לידה	6 במרץ 1865; Feixi County, הרפובליקה העממית של סין
פטירה	2 בנובמבר 1936 (בגיל 71); שאנגחאי, הרפובליקה הסינית
מדינה	שושלת צ'ינג, הרפובליקה הסינית
השכלה	האקדמיה הצבאית של באודינג
	1912–1915; (כ־3 שנים)
	→ התפקיד הוקם זואו זישי ←
	1 במאי 1913 – 31 ביולי 1913; (92 ימים)
	→ זואו בינגז'אן שיונג שילינג ←
	26 ביוני 1916 – 23 במאי 1917; (332 ימים)
תחת נשיא הרפובליקה הסינית	לי יואן-הונג
	→ שו שיצ'אנג וו טינגפנג ←
	14 ביולי 1917 – 22 בנובמבר 1917; (132 ימים)
תחת נשיא הרפובליקה הסינית	פנג גוזאנג
	→ לי ג'ינגשי ואנג דאשיה ←
	23 במרץ 1918 – 10 באוקטובר 1918; (202 ימים)
תחת נשיא הרפובליקה הסינית	פנג גוזאנג
	→ שיאן נאנגסון שיאן נאנגסון ←
	24 בנובמבר 1924 – 20 באפריל 1926; (שנה)
	→ הואנג פו (בפועל) חו ויידה (בפועל) ←

זהו שם סיני; שם המשפחה הוא דוואן.

דְווָאן צִ'יזְ'ווֵי (באנגלית: Duan Qirui; ‏ 6 במרץ 1865 – 2 בנובמבר 1936) היה מצביא ופוליטיקאי סיני, מפקד של צבא בייאנג ומנהל בפועל^{[דרושה הבהרה]} של הרפובליקה של סין (בבייג'ינג) מ-1924 עד 1926. הוא היה גם ראש ממשלת הרפובליקה של סין ארבע פעמים בין 1913 ו-1918. הוא היה האיש החזק ביותר בסין מ-1916 עד 1920.

קריירה מוקדמת

בשנת 1885 נכנס דוואן צ'יז'ווי לאקדמיה הצבאית של טיינג'ין, שהתמחתה בארטילריה וסיים את לימודיו במקום ראשון בכיתתו. לאחר סיום הלימודים הוא נשלח ללושאן כדי לפקח על בניית ביצורים ארטילריים והגיע לידיעתו של לי הונג-ג'נג, ששלח אותו ללמוד מדעי הצבא בגרמניה במשך שנתיים^[1]. לאחר חזרתו לסין הוא מונה לראשונה כקצין בצבא בייאנג ולאחר מכן הפך למורה וחונך באקדמיה הצבאית של ויחאי. עד מהרה הוא קבל את חסותו של יואן שה-קאי אשר מינה אותו כמפקד ארטילריה בצבא החדש.

לראשונה דוואן פעל בשדה הקרב במרד הבוקסרים, שם הוא שירת את יואן בפרובינציית שאנדונג^[2]. יואן נתן לו את הפיקוד על חטיבה בצבא בייאנג ב-1904. ב-1906 הוא מונה לראש המכללה של בודינג, מה שאיפשר לו להתחיל לגייס את חבורת הקצינים הזוטרים שיהיו נאמנים לו. יואן ארגן את נישואיה של אחייניתו, שאותה אימץ, לדוואן במאמץ לבסס את כוחו ולבסס את נאמנותו של דוואן.

לאחר פרוץ מרד ווצ'אנג ב־1911 נגד שושלת צ'ינג, פיקד דוואן על הארמייה השנייה של הצבא הלאומני נגד הצבא המהפכני בקרב יאנגשיה, והצליח להחזיר את האנקו ואת האניאנג. אחרי שיואן שייקאי שינה את מהלך המהפכה של שינהאי בכך שהכריח את הקיסר להתפטר, דוואן תמך בו. על נאמנותו זו יואן מינה אותו מושל צבאי של פרובינציות חונאן והובי. הוא נקרא לשרת בממשלה של יואן כשר המלחמה בשנת 1912, ולאחר מכן כראש ממשלה בשנת 1913, תוך שמירה על תפקידו כשר המלחמה^[3].

מאחר שתמך בפומבי בהתפטרותו של הקיסר עוד בשנת 1911, נתמך קידומו של דוואן על ידי הקואומינטאנג^[2].

פוליטיקה

דוואן עלה לשלטון כבעל ברית של יואן שיקאי, אך במשך הזמן בין השניים נוצרו מחלוקות בנושאים שונים. בין השאר בגלל העובדה שדוואן צבר כוח והשפעה על צבא בייאנג כשר המלחמה, ובכך ערער את שליטתו של יואן על הצבא. כשדוואן הבין שכוחו הולך וגובר, הוא הפך ליותר עצמאי, ובהדרגה קרא תיגר על הנשיא בנוגע למינויים ולרפורמות בצבא. מאחר ששניהם היו חמי מזג, המריבות ביניהם ״התחממו״ עוד יותר, ויואן החליט בסופו של דבר לפגוע בכוחו דוואן^[4]. לאחר כישלונו של דוואן וצבא בייאנג לדכא את מרד באן לאנג, יואן יזם טיהורים בצבא מתומכי דוואן, גייס צבא חדש שיהיה נאמן ליואן עצמו ויהיה עם כישורי לחימה טובים יותר מאלה של דוואן. כשדוואן חלה בסוף 1914, הוא לא היה מסוגל לעצור את תוכניות הנשיא, ולכן פוטר כשר המלחמה במאי 1915^[5].

מאחר שציפה בסופו של דבר להחליף את יואן בנשיאות, התנגד דוואן לניסיונו של יואן להכריז על עצמו כקיסר בסוף 1915. לאחר שכמה מחוזות הכריזו על עצמאות מממשלתו של יואן, ניסה דוואן לשחק את המתווך בין המורדים ליואן, בדיוק כפי שיואן עשה במהלך מהפכת שינהאי. ידידותם מעולם לא התאוששה, גם לאחר שיואן קיבל את תפקיד ראש הממשלה, בין היתר משום שיואן ויתר על סמכויותיו אלה. דוואן שימש כראש ממשלה לסירוגין בין השנים 1913–1918, ועמד בראש כמה ממשלות, כחלק מסדרה של קואליציות שבריריות. ניסיונו של יואן להקים את שושלת הקיסרות שלו הרס את אחדותה של סין, ומחוזות רבים הכריזו על עצמאות דה פקטו מבייג'ינג כבר בשנת 1915^[6].

כראש הממשלה

בשנת 1916, כאשר יואן שיקאי היה על ערש דווי, הוא התקשר עם כמה מהדמויות הפוליטיות והצבאיות החשובות ביותר בממשלתו, כולל דוואן, לשמוע את צוואתו הפוליטית האחרונה. יואן היה מסוגל רק לומר את המילה: "החוקה", שאף אחד לא היה מסוגל לפרש. החוקה של יואן משנת 1914 קבעה, כי במקרה של מותו הקרב של נשיא סין, יציין הנשיא את שמותיהם של שלושה אנשים שירשו אותו. לאחר מותו תיפתח הקופסה ויבחר אחד מן השמות^[7].

יואן נפטר ב-6 ביוני 1916. כשהקופסה נפתחה, דוואן צ'יז'ווי, לי יואנהואנג ושו שיצ'אנג היו השמות שהוא ציין. בתחילה אף אחד לא רצה לקחת את הנשיאות. דוואן התייעץ עם מנהיגים צבאיים בכירים אחרים בצפון סין, והעריך כי לי הוא החלש והפחות פופולרי מבין השלושה, ולאחר מכן לחץ עליו בהצלחה לקבל את הנשיאות, אולי מתוך המחשבה שנשיא חלש ולא פופולרי יהיה קל יותר לתמרן. דוואן שירת תחת לי כראש ממשלה, אך שלט בו - ובשאר הממשלה - ופעל כדיקטטור מעשי של צפון סין, שנתמך בעיקר על ידי מצביאים עצמאיים למחצה. דוואן ולי לא ניסו מעולם לאשר את מינויו של לי לנשיא בעזרת בחירות לפרלמנט או בבחירות כלליות, דבר שמצביע על הזלזול של דוואן ברפורמה חוקתית^[8].

דוואן צ'יז'ווי, במינויו כראש ממשלה, סירב להכיר בחוקת 1912 הישנה. הוא התנגד גם לנשיא לי יואנהונג וגם לסגן הנשיא פנג גוזאנג, המפקד הצבאי השני החשוב ביותר של צבא בייאנג אחרי דוואן עצמו. ב־15 ביוני 1917 פרסם האדמירל של הצי הראשון של סין, לי טינג-שיין, יחד עם מפקדים ימיים בכירים נוספים, הצהרה התומכת בחוקת 1912 ואיים להתעלם מהוראות מבייג'ינג אם לא יחזירו את החוקה. הם הכריזו על סולידריות עם הצבא הלאומי בדרום מערב סין שגם תמך בחוקה^[9]. בסופו של דבר הצליח פנג לשכנע את דוואן להתרכך, והממשלה החליפית שקמה בדרום הסכימה להתבטל עם חידוש הפרלמנט. אף על פי כן, הפרלמנט והמדינה נותרו חלוקים כתמיד בין צפון לדרום. דוואן ומנהיגי בייאנג האחרים סירבו להיכנע לתכתיבים של חברי פרלמנט דרומיים, שהשתייכו בעיקר למפלגת הקוומינטנג של סון יאט-סן בגואנגדונג, הם נתמכו על ידי צבאות מהדרום מחוץ לבייאנג. דוואן החליט לפעול נגד מפקדי הצבא הדרומי על ידי העברתם לתפקידים אחרים ובכך לשבור את כוחם הפוליטי. כדי לעשות זאת הוא החליט להדיח את המפקד הצבאי הפרו-קומינטאנג של חונאן; אולם הקבינט שלו סירב לבצע זאת. למרות זאת, יד ימינו של דוואן ומזכיר הממשלה, שו שו-שנג, הוציא פקודות מיוזמתו לפתוח בהתקפה על הונאן^[10].

מלחמת העולם הראשונה

באירופה מלחמת העולם הראשונה הגיעה לנקודה הכרעה בשנים 1916–1917. דוואן ראה בכך הזדמנות לטפח את הקשרים של סין עם המעצמות האירופיות ועם ארצות הברית על ידי הכרזה שהם עומדים לצד בעלות הברית נגד כוחות הציר^[1]. עם זאת, דוואן נתקל בהתנגדותם של הנשיא וגם סגן הנשיא, וכן רוב הפרלמנט. הוא היה נחוש לקבל את אישור הפרלמנט באמצעות משא ומתן ונקט טקטיקה של הסתה עם אספסוף מאורגן. בתגובה, הנשיא לי יואן-הונג, במאי 1917, פיטר את דוואן כראש הממשלה לאחר שהפרלמנט הצביע על הדחתו^[11].

באותה העת הגנרל המלוכני, ג'אנג שון, צעד עם צבאו לבייג'ינג והודיע על חידוש שושלת צ'ינג ב־1 ביולי 1917^[6]. הגנרלים של צבא בייאנג ואחרים, בראשות סגן הנשיא פנג ג'ואזנג התנגדו למהלך, גייסו את כוחותיהם וסיימו את הניסיון המלכותי הקצר הזה. דוואן הוחזר לשלטון בעוד שלנשיא לי יואן-הונג, נמאס מהפוליטיקה של בייאנג, והוא התפטר מהנשיאות. כעבור כמה ימים, ב־14 באוגוסט 1917, נכנסה סין למלחמת העולם הראשונה, לצד בעלות הברית. דוואן הכריז מלחמה על גרמניה ועל האימפריה האוסטרו-הונגרית והשתלט על המובלעת הגרמנית והאוסטרו-הונגרית בטיינג'ין. בהיכנסו למלחמה קיווה דוואן לקבל הטבות לסין מבנות הברית, כגון ביטול של הסכמים רבים שסין נאלצה לחתום עליהם בעבר. הוא גם קיווה כי סין תוכל להשיג יוקרה בינלאומית על ידי מעורבותה ב"מלחמה הגדולה "^[10].

האסטרטגיה של דוואן הייתה עתה לנהל משא ומתן על הלוואות פיננסיות עם יפן, תמורת ויתורים, כדי לממן כוח צבאי להשתלטות על הדרום. הכיסוי הפוליטי למהלך הזה היה כניסת סין למלחמת העולם הראשונה. עקב מצב האשראי הדל של הממשלה והוצאות המלחמה באירופה, מה שהפך את המימון המערבי והמקומי לבלתי אפשרי, דוואן ניהל בחשאיות את השגת ההלוואה הראשונה מיפן ב-29 בספטמבר 1917. בתמורה הוא הציע ליפן את הזכות להציב חיילים במחוז שאנדונג, כמו גם את הזכות לבנות ולהפעיל שם שתי רכבות חדשות. כאשר נחשף בעתיד המהלך הזה, הוא גבה מחיר פוליטי גבוה, אבל בינתיים קיבל דוואן את הכסף לחיזוק הצבא שלו. המהלך הפך מאוחר יותר לחלק מבעיית שאנדונג^[6].

חבורת אנחווי

לאחר שפנג גואז'אנג החזיר את דוואן לתפקיד ראש הממשלה, הוא החל את ההכנות לגייס כוחות לכיבוש הדרום. הדרום הגיב על ידי הקמת ממשלה יריבה נוספת נגד הצפון וארגן תנועה להגנת החוקה. דוואן שיגר שני כוחות נאמנים של פנג גואז'אנג לדרום כדי לכבוש את הונאן, הציר המרכזי של סין המרכזית; אחד המפקדים האלה היה וו פאיפו. וו תמך בהעדפתו של פנג לפיוס בדרכי שלום עם הדרום וסירב להילחם. דוואן יצא נבוך על ידי הפיאסקו הזה, ונאלץ להתפטר בפעם השנייה כראש הממשלה בנובמבר 1917^[12].

אף על פי כן, לדוואן עדיין הייתה השפעה אדירה בבייג'ינג בקרב המפקדים הצבאיים השונים שעדיין היו נאמנים לו. פנג גואז'אנג נאלץ להחזיר אותו מחדש לממשלה כשר המלחמה, ושוב שלח דוואן כוחות לדרום. הוא גם הורה לג'אנג דזוו-לין, שליט צבאי במנצ'וריה, לשלוח חיילים לבייג'ינג כדי להמשיך ללחוץ על פנג להחזירו לראשות הממשלה. עם זאת, וו פיאפו שוב סירב למלא את פקודותיו לפלוש למחוזות הדרומיים. לנוכח האיום של פנג גוז'אנג, קאו קון וו פאיפו התמזגו עם "חבורת ז'ילי". דוואן ניסה לחזק את מעמדו על ידי יצירת מפלגה פוליטית בשם חבורת אנחווי. הוא גם השתמש בכספי הלוואות שקיבל מיפן, כדי לבנות את כוחותיו הצבאיים, באמצעות קצינים יפנים שהכשירו את כוחותיו^[13].

כהונתו של הנשיא פנג גואז'אנג הסתיימה ב־10 באוקטובר 1918; בניסיון לפייס את הדרום, הוא הסכים לא להעמיד את מועמדותו מחדש לבחירות, בתנאי שגם דוואן יפנה את משרד ראש הממשלה. גם מעמדו של דוואן החל להחלש כאשר הופיעו שמועות על יחסיו הסודיים עם היפנים. כאשר נחשף עניין הלוואות יחד עם ההסכם הסודי עם יפן להעביר את שאנדונג ליפנים, בזמן וועידת השלום של ורסאי, החלו מהומות גדולות בעיר הבירה. את המהומות האלה יזמו סטודנטים אנטי אימפריאליסטים והם נודעו בשם התנועה של הארבעה במאי 1919. יריביו של דוואן, קאו קון וו וו פאיפו מחבורת של ז'ילי, דחקו אותו לפינה על ידי ארגון ברית של מנהיגים צבאיים, כולל ג'אנג זאולין, שהתנגד לדוואן. הם גם דרשו את פיטוריו של שו שו-צ'נג, מפקדו הראשי של דוואן, ב-4 ביולי 1919. כגמול, דוואן אילץ את הנשיא החדש לפטר את קאו ואת וו גם אם לא הייתה שום דרך חוקית לסלק אותם בפועל. הוא גם שינה את שם צבאו וגייס אותו למלחמה עם חבורת ז'ילי ותומכיה^[14].

ירידתו של דוואן

הסכסוך נודע כ"מלחמת ז'ילי-אנחוי" ונמשך בין 14 ביולי עד 18 ביולי 1920. אף שצבאו של דוואן הוכשר על ידי יפן, הוא נכנע בקלות לכוחות ז'ילי של וו פאיפו ולבעלי-בריתו. לאחר שכוחו הצבאי התנפץ, דוואן נמלט למובלעת היפנית בטיאנג 'ין. החבורה של אנחוי החלה לאבד את גיבושה, כיוון שכמה מחבריה הזדהו עם חבורת ז'ילי או עם חבורת פנגטיאן של ג'אנג זואולין. רק ג'ה-ג'יאנג נותרה בידיה של חבורת אנחווי, אם כי בסופו של דבר גם היא נפלה ב-1924.

שאנדונג נותרה כמובלעת על ידי חבורת ז'ילי, אבל לאחר מכן, המשטר של חבורת אנחוי הטיל עליה תנאים קפדניים של נייטרליות. אף על פי כן, כמה פוליטיקאים של חבורת אנחווי נותרו פעילים בממשלה, כשחבורת ז'ילי וסיעתו של פנגטיאן החלו להילחם זה בזה. ג'ין יונפנג, שהיה בן חסותו של דוואן, מונה לראש הממשלה באוגוסט 1920. חברי אנחווי אחרים תיווכו בסתר בין ג'אנג זואולין לפנג יו-צ'יאנג, מנהיג חשוב בחבורת ז'ילי, כשהחליט האחרון להתקומם נגד בעלי בריתו לשעבר פרצה מלחמת ז'ילי-פנגטיאן השנייה.

סטודנטים מפגינים וחיילים מול משרדו של דוואן, בזמן הטבח של 18 במרץ 1926

חזרה כמנהל כללי

תבוסתם של וו פאיפו ושל חבורת ז'ילי הכריחה אותם לסגת דרומה. ז'אנג זואולין המנצח, במהלך בלתי צפוי מינה את דוואן צ'יז'ווי כמנהל הכללי החדש של הממשלה ב-24 בנובמבר 1924. דוואן נחשב לבחירה נייטרלית, מאחר שלא עמד לרשותו בשלב זה צבא משלו. בנוסף, במקום "הנשיא" דוואן נקרא עכשיו "מנכ"ל", שם שמרמז כי התפקיד היה זמני ולכן חלש מבחינה פוליטית. דוואן פנה לסון יאט-סן ולקואומינטאנג שבדרום כדי לפתוח מחדש את המשא-ומתן לקראת איחוד. סון דרש לבטל את "האמנות הבלתי שוויוניות" עם המעצמות הזרות ולהרכיב אספה לאומית חדשה. כדי ליצור לחץ ציבורי, דוואן הבטיח לכנס אספה לאומית חדשה בתוך שלושה חודשים. מאידך הוא לא יכול היה לבטל באופן חד-צדדי את "החוזים הלא שוויוניים", שכן בזכותן המעצמות הזרות הכירו רשמית במשטרו של דוואן^[15].

סון נפטר ב-12 במרץ 1925 והמשא ומתן התמוטט.

עם כוחה הצבאי הדל, ממשלתו של דוואן הייתה תלויה לחלוטין בפנג יאשיאנג וג'אנג זאולין. דוואן ידע כי שני אלה לא מסתדרים, והוא ניסה בחשאי לנגח אחד בשני. ב־18 במרץ 1926 התקיימה צעדת מחאה נגד המשך הפגיעה הזרה בריבונות הסינית, וכן התרחשה באותה העת תקרית בטיאנג'ין בהשתתפות ספינת מלחמה יפנית. דוואן שיגר צבא כדי לפזר את המפגינים, וכתוצאה מכך נהרגו 47 מפגינים והיו מעל 200 פצועים, כולל מייסד המפלגה הקומוניסטית הסינית. האירוע קיבל את השם הטבח של 18 במרץ. חודש מאוחר יותר פנג יושיאנג שוב מרד הפעם נגד חבורת פניטאן. דוואן הודח ונאלץ לברוח לג'אנג להגנה. ג'אנג, שהתעייף מהפוליטיקה הכפולה של דוואן, סירב להחזיר אותו לשלטון לאחר שכבש מחדש את בייג'ינג. רוב המצביאים של אנחווי כבר עמדו לצד ג'אנג. דוואן צ'יז'ווי הגלה את עצמו לטיאנג'ין ולאחר מכן עבר לשאנגחאי ושם נפטר ב-2 בנובמבר 1936.

חיים אישיים

דוואן זכה למוניטין כאישיות קשוחה וסמכותית, אך ללא אהבה גדולה למשרות ציבוריות. הוא הראה שיש לו "נטייה בודהיסטית", ונהנה מבדידות. הוא האציל סמכויות רבות על פקודיו, ותמך בדרך כלל בהחלטותיהם. התעניינותו המקצועית העיקרית הייתה אימון חיילים. בממשלה הוא העדיף מערכת של קבינט, שבה התקבלו החלטות בקרב קבוצה קטנה של אנשים רבי עוצמה, ולא כמו דיקטטורה של אדם אחד, של יואן שיקאי או את צורת הממשל הפתוח שהוצעה על ידי סון יאט-סן.

דוואן היה ידוע גם בתור שחקן מעולה של משחק סיני הנקרא גו. בדרך כלל הוא ניצח כי יריביו חששו להביס אותו, למעט חתנו, שהיה גם הוא פטרון של המשחק הזה, ולא חשש להביס את חותנו. לדוואן היו ארבע בנות.

לאחר פרישתו של דוואן מהפוליטיקה הוא הפך לבודהיסט מסור, בנה בית תפילה בביתו והתפלל בכל בוקר. רבים מפקודיו לשעבר באו לעיתים קרובות להתפלל אתו. ביום הראשון וביום ה-15 של כל חודש (לוח שנה ירחי), דוואן הלך למקדשים כדי להשתתף באירועים בודהיסטיים שונים. הוא הפך צמחוני לאחר הטבח של 18 במרץ כמעשה של חרטה וחזרה בתשובה על מעשיו בטבח.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דוואן צ'יז'ווי בוויקישיתוף

דוואן צ'יז'ווי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² Spence, Jonathan D. (1990). The Search for Modern China. New York: W.W. Norton & Company, p. 285
^ ¹ ² Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995.p 41
^ Ch'en, Jerome (1972) [1st pub. 1961]. Yuan Shih-k'ai (2nd ed.). Stanford, California: Stanford University Press, pp. 168-9
^ Ch'en, Jerome (1972) [1st pub. 1961]. Yuan Shih-k'ai (2nd ed.). Stanford, California: Stanford University Press, p.160
^ Ch'en, Jerome (1972) [1st pub. 1961]. Yuan Shih-k'ai (2nd ed.). Stanford, California: Stanford University Press, p. 161
^ ¹ ² ³ Spence, Jonathan D. (1990). The Search for Modern China. New York: W.W. Norton & Company, pp. 282-3
^ Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, pp. 82-3
^ Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, pp. 43-45
^ Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, p. 46
^ ¹ ² Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press.,pp. 171-2
^ Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press., p. 173
^ Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press. pp. 174-5
^ Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press. p. 177
^ Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press., pp. 178-9
^ Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press., pp, 186-7

[הערה_מספר_25347122:0-1] ¹ ² Spence, Jonathan D. (1990). The Search for Modern China. New York: W.W. Norton & Company, p. 285

[הערה_מספר_25347122:1-2] ¹ ² Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995.p 41

[3] Ch'en, Jerome (1972) [1st pub. 1961]. Yuan Shih-k'ai (2nd ed.). Stanford, California: Stanford University Press, pp. 168-9

[4] Ch'en, Jerome (1972) [1st pub. 1961]. Yuan Shih-k'ai (2nd ed.). Stanford, California: Stanford University Press, p.160

[5] Ch'en, Jerome (1972) [1st pub. 1961]. Yuan Shih-k'ai (2nd ed.). Stanford, California: Stanford University Press, p. 161

[הערה_מספר_25347122:2-6] ¹ ² ³ Spence, Jonathan D. (1990). The Search for Modern China. New York: W.W. Norton & Company, pp. 282-3

[7] Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, pp. 82-3

[8] Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, pp. 43-45

[9] Bonavia, David. China's Warlords. New York: Oxford University Press. 1995, p. 46

[הערה_מספר_25347122:3-10] ¹ ² Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press.,pp. 171-2

[11] Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press., p. 173

[12] Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press. pp. 174-5

[13] Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press. p. 177

[14] Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press., pp. 178-9

[15] Gray, Jack (2002). Rebellions and Revolutions: China from the 1800s to 2000. New York: Oxford University Press., pp, 186-7

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]