הסימפוניה התשיעית של בטהובן

הסימפוניה התשיעית ברה מינור אופוס 125 היא הסימפוניה האחרונה הגמורה שכתב המלחין הגרמני לודוויג ואן בטהובן. הסימפוניה, שמלאכת כתיבתה הושלמה בשנת 1824, היא אחת היצירות הנודעות ביותר ברפרטואר המוזיקה המערבית, הן כמסמלת והן כמבשרת את התקופה הרומנטית, ונמנית עם יצירות המופת של בטהובן.

הסימפוניה התשיעית מכונה "הכוראלית" משום שבפרק הרביעי, האחרון שלה כלל בטהובן קטעי שירה לארבעה סולנים, ומקהלה. המילים של הקטע הווקאלי היו מילות האודה לשמחה של פרידריך שילר, שנכתבו בשנת 1785, עם תוספות קטנות שהכניס בטהובן לטקסט המקורי. הייתה זו הפעם הראשונה, שמלחין גדול הציב את קול האדם באותה רמה עם כלי התזמורת בסימפוניה ויצר בכך יצירה רחבת יריעה ומפוארת, שנתנה את הטון לסימפוניה הרומנטית. ב־2016, על פי משאל שערך BBC Music Magazine (אנ') בקרב 151 מנצחים, דורגה הסימפוניה במקום השני ברשימת עשר הסימפוניות הגדולות בכל הזמנים^[1].

כתב היד של הסימפוניה שמור בספריית המדינה בברלין.

היסטוריה

חיבור הסימפוניה

הסימפוניה הוזמנה מבטהובן על ידי החברה הפילהרמונית המלכותית של לונדון בשנת 1817 ועבודת ההלחנה החלה כשנה מאוחר יותר, ב-1818. את הסימפוניה השמינית השלים כ-10 שנים קודם לכן וככל הנראה החל בכתיבת הסימפוניה התשיעית עוד זמן רב קודם. ידוע כי בטהובן רצה להלחין את האודה לשמחה ועשה זאת כבר בשנת 1793, אך המוזיקה הזו אבדה. את נושא הסקרצו אפשר לאתר בפוגה שנכתבה ב-1815. המבוא לחלק הווקאלי של הסימפוניה גרם לבטהובן קשיים רבים. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא - או כל מלחין גדול אחר - עשה שימוש ברכיב ווקאלי בסימפוניה. ידידו של בטהובן, אנטון שינדלר, אמר אחר כך: "כשהחל לעבוד על הפרק הרביעי, התחולל מאבק שלא היה כמותו. המטרה הייתה למצוא דרך נכונה להצגת האודה של פרידריך שילר. יום אחד נכנס (בטהובן) לחדר וצעק,,מצאתי. הרגע מצאתי את זה' והראה לי פנקס רשימות ובו המילים "הבה נשיר את האודה של שילר בן האלמוות'". פתיחה זו לא נכנסה, בסופו של דבר, ליצירה ובטהובן הקדיש זמן רב לשכתוב הפרק עד שהגיע לצורתו המוכרת כיום."

המוטיב לאודה לשמחה מופיע באופן ברור ב"מיזרקורדיה" של מוצרט, מס' 222 ברשימת קכל, שחובר במינכן בשנת 1775 וייתכן שבטהובן לקח אותו משם.

ביצוע הבכורה

בטהובן היה להוט להשמיע את הסימפוניה שלו בברלין בהקדם האפשרי אחרי שסיים אותה. הוא סבר, שטעם הקהל בווינה נוטה למלחינים איטלקים כמו רוסיני. ידידיו ופטרוניו, ששמעו את הדבר, דחקו בו להביא את הסימפוניה התשיעית לביצוע בכורה בווינה.

הסימפוניה בוצעה לראשונה ב-7 במאי 1824 בתיאטר אם קרנטנרטור (כיום מלון זאכר) בווינה, יחד עם הפתיחה "חנוכת הבית" ושלושת הפרקים הראשונים של המיסה סולמניס. הייתה זו הופעתו הראשונה של המלחין על בימה מזה שתים-עשרה שנים; האולם היה מלא עד אפס מקום. את תפקידי הסופרן והאלט ביצעו שתי זמרות צעירות מפורסמות: הנרייטה זונטג וקרולינה אונגר.

המנצח בבכורה היה מיכאל אומלאוף, ובטהובן ישב לידו. פעם, צפה אולף בחזרה הגנרלית של האופרה של בטהובן פידליו. החזרה נגמרה באסון, בשל חירשותו של בטהובן. הוא לא היה מסוגל לשמור על אחדות התזמורת, והנגנים הלכו לאיבוד כל הזמן. לכן, הנחה הפעם אולף את הנגנים להתעלם מבטהובן, שבעת מופע הבכורה של הסימפוניה התשיעית, היה חירש לחלוטין. בתחילת כל פרק, נתן בטהובן קצב, והפך את הדפים בפרטיטורה שלו.

המפורסמת שבין האנקדוטות על מופע הבכורה של הסימפוניה התשיעית גורסת כי בעת שהקהל מחא כפיים, בסוף הסימפוניה, לא שמע בטהובן את המחיאות, ולכן נאלצה לסובב את פניו אל הקהל הסולנית קרולינה אונגר. עוד מסופר כי היושבים בקהל הרימו כובעים וזרקו מטפחות, וכך הסבו את תשומת לבו של המלחין החירש לנעשה באולם.

חלקי היצירה

הסימפוניה מחולקת לארבעה פרקים:

1 Allegro ma non troppo

פרק זה כתוב בצורת סונאטה, ומבוסס על מוטיב של קווינטות וקוורטות "ריקות" בירידה, המופיע לראשונה מעל טרמולו מהיר בכלי המיתר. הסימפוניה נפתחת בפיאניסימו, שמתגבר והולך עד לקטע פורטיסימו רועם שמשתתפת בו כל התזמורת. הקטע הפותח כל כך שקט ומקוטע, עד שנאמר עליו לא אחת שהוא מזכיר יותר את התזמורת המכוונת את כליה ולא פתיחה של סימפוניה. הנושא השני רגוע ושלֵו יותר, ומבוסס על מוטיב במשקל דקטיל, המופיע לראשונה בכלי הנשיפה בסולם פה מז'ור. הרפריזה מסתיימת שוב בטונים סוערים, בסולם סי במול מז'ור. הקודה כוללת קטע סוער במיוחד, שגם הוא מתחיל בפיאניסימו ומסתיים ב"שאגה" של התזמורת כולה, ומבוססת על מוטיב אוסטינטו כרומטי.

2 Molto Vivace

פרק הסקרצו, גם הוא ברה מינור, נפתח באופן דרמטי בשתי קריאות קצרות בכלי הקשת, במקצב מנוקד, ואחריהן אותו המוטיב בטימפני ושוב בתזמורת כולה באוניסון. הפרק עצמו נפתח בתנועה מתמדת של רבעים, וגם הוא מתאפיין בפתיחה מהוסה וחיקויית, ובקרשנדו גדול. צורתו של פרק הסקרצו גם היא צורת סונאטה (ולא צורה דו-חלקית רגילה, כמקובל). בחלק הפיתוח מורה בטהובן למנצח לעבור לנצח A tre Battute, כלומר ביחידות של שלוש תיבות במקום שתיים. בחלק זה יש גם לטימפני תפקיד דרמטי ואקספרסיבי. שלא כמקובל, הטריו ברה מז'ור כתוב בארבעה רבעים ולא בשלושה, והוא מבוסס על מוטיב יחיד בעל אופי "פסטורלי", הנרמז מן השימוש הרחב בקרנות יער ובנקודות עוגב, שני סַמָּנים מובהקים של כתיבה פסטורלית. לאחר הטריו חוזר הסקרצו הראשון כמעט ללא שינוי, והקודה הקצרה מאזכרת לרגע את הטריו, לפני שהיא מסתיימת באוניסונו גדול ובמינור.

3 Adagio molto e cantabile

הפרק השלישי בסי במול מז'ור הוא פרק וריאציות, אך צורתו חופשית יחסית - בין הווריאציות יש מעברים כליים, בחלק מהווריאציות יש מעברי מודולציה שאינם קיימים בנושא, והווריאציה האחרונה נקטעת פעמיים באפיזודה דמוית פנפארה (תרועה). הנושא העיקרי מוצג בכלי המיתר, כשכלי הנשיפה מעץ עונים להם כהד בסופי פראזות.

4 Presto-Allegro assai ("האודה לשמחה" – בגרמנית: "Ode an die Freude")

ערך מורחב – האודה לשמחה

גם הפרק הרביעי הוא מעין פרק וריאציות ענקי, אבל מלבד הווריאציות הוא כולל גם הקדמה ארוכה, קטעי ביניים וקודה מורחבת, כך שקשה מאוד להתייחס אליו כאל פרק וריאציות מסורתי. ישנן דרכים שונות לפרש את המבנה הכללי שלו; צ'ארלס רוזן, למשל, ראה בו "סימפוניה בתוך סימפוניה", כלומר ארבעה פרקים קצרים המנוגנים ללא הפסקה. הפרק נפתח במעבר סוער ודיסוננטי, הנקטע בבת אחת, ואז מתחיל רצ'יטטיב כלי, שמבצעים הצ'לי והקונטרבסים, ונועד לחקות שירה חופשית, ללא מקצב ברור. הרצ'יטטיב נקטע מדי פעם בציטוטים, או "זכרונות", משלושת הפרקים הקודמים - תחילה מן הראשון, אחרי כן מן השני ולבסוף מן השלישי. אבל בטהובן דוחה מעליו את שלושת הנושאים הללו, ומתחיל נושא חדש - המנגינה המפורסמת של האודה לשמחה. כמו רוב הנושאים בסימפוניה כולה, היא נפתחת בקול חרישי - כלי הבאס לבדם, ללא ליווי. זוהי תחילתו של קטע פוגאטו, כאשר קול אחר קול נוסף למרקם הקונטרפונקטי עד לפורטה גדול שמבצעת כלל התזמורת. ביצוע חגיגי ואופטימי זה גם הוא נקטע בבת אחת וחוזר למוטיב הסוער והדיסוננטי מתחילת הפרק. אלא שבמקום הרצ'יטטיב הכלי, מופיע רצ'יטטיב אנושי - כניסתו של זמר הבאס. את טקסט הרצ'יטטיב הוסיף בטהובן עצמו, והוא אינו משל שילר: "הו, חברים, לא צלילים אלו [כלומר צלילים דיסוננטיים וסוערים] - אלא הבה ניתן קולנו בצלילים נעימים יותר, ומלאי שמחה". ולאחר שתי קריאות Freude! הנענות מן הגברים במקהלה, הוא שר את הבית הראשון של האודה, ונענה על ידי המקהלה כולה באוניסון. זוהי למעשה תחילתו של קטע הווריאציות הראשון: שני הבתים הבאים הם שתי וריאציות "קלאסיות" על הנושא ששר זמר הבאס. גם חלק זה נקטע בפתאומיות, ואחריו מתחיל קטע חדש - אריה לטנור סולו בסי במול מז'ור, שהיא וריאציה נוספת על הנושא. בולט בה השימוש בקונטרבסון, תוף באס, משולש ומצילתיים, כלים המזוהים עם מוזיקה צבאית, ובמיוחד עם חיקויים למוזיקת היניצ'רים הטורקיים, שהיו פופולריים במוזיקה קלאסית וינאית. הרמיזות הצבאיות מתייחסות מן הסתם למילות האריה, המזכירות גיבור שפניו אל הניצחון. מן האריה הזאת עובר בטהובן היישר אל פוגאטו גדול ומורכב, אשר שיאו - לאחר מעבר שקט ומתוח בכלי הנשיפה - בביצוע גדול ומסכם של נושא האודה - מעין וריאציה רביעית.

לאחר קיטוע ומעבר פתאומי נוסף, נפתח קטע חדש, איטי וחגיגי יותר, בשלושה חצאים, על הטקסט "התלכדו, רבבות בני חלד". המוטיב כאן הוא היפוך של הצלילים הפותחים את הנושא המרכזי, והוא שולט בפרק מכאן ועד סופו. הבית מושר בצורה דו-חלקית, כאשר בכל פעם שרים את הנושא רק הבאסים, ולאחר מכן המקהלה כולה. בסוף הבית כתב בטהובן עוד פוגת ענק, הפעם פוגה כפולה אקסטטית על שני הנושאים העיקריים של הפרק - נושא הפתיחה של האודה לשמחה, "את, שמחה" והנושא המהופך "התלכדו, רבבות". את הראשון משני אלה מכפילים כלי הקשת בסלסולים וירטואוזיים בטריולות. לאחר מעבר שקט יותר ומתוח, מגיעה הקודה המהירה, שמשלבת בין שני הנושאים ומסיימת את הפרק כולו במצב-רוח מרומם ואופטימי.

הרכב

הסימפוניה כתובה לתזמורת הכוללת:

כלי נשיפה מעץ: פיקולו (לפרק הרביעי בלבד), 2 חלילים, 2 אבובים, 2 קלרינטים, 2 בסונים, קונטרה-בסון (לפרק הרביעי בלבד).

כלי נשיפה ממתכת: 4 קרנות יער, 2 חצוצרות, 3 טרומבונים - אלט, טנור ובס (לפרקים השני והרביעי בלבד).

כלי הקשה: טימפני, תוף בס (לפרק הרביעי בלבד), משולש (לפרק הרביעי בלבד), מצילתיים (לפרק הרביעי בלבד).

קולות (כולם רק בפרק הרביעי): סולו סופרן, סולו אלט, סולו טנור, סולו בריטון, מקהלה: סופרן, אלט, טנור ובס.

כלי קשת: כינור ראשון, כינור שני, ויולות, צ'לים, קונטרבסים.

הסימפוניה במאה ה-20

הסימפוניה התשיעית תופסת מקום חשוב בתרבות העולמית כיום. היא מושמעת לעיתים תדירות מאוד בטקסים ואירועים רשמיים רבים, ואף משמשת כהמנון האיחוד האירופי. בנוסף לכך, היא מצוטטת מבחינה מלודית לעיתים קרובות ביצירות אמנותיות אחרות בתחום הספרות, הקולנוע, ואף ביצירות מוזיקליות שונות.

הפרק הרביעי שימש כהמנון של המשלחת המאוחדת של "מדינות ברית המועצות לשעבר" באולימפיאדת ברצלונה ב-1992 ובאולימפיאדת החורף של אותה שנה.
בהפגנות הסטודנטים בכיכר טיאננמן ב-1989 הושמעה הסימפוניה כצעד מחאה נגד השלטון הרודני.
הסימפוניה נוגנה ב-25 בדצמבר 1989 בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין לכבוד נפילת חומת ברלין. לכבוד האירוע החליף ברנשטיין את המילה 'שמחה' כפי שנכתבה בשירו של שילר, במילה 'חופש'.

בישראל בוצעה הסימפוניה התשיעית בפעם הראשונה באפריל 1942, בביצוע התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית ומקהלת האורטוריה הישראלית בניצוח מיכאל טאובה.

בתרבות הפופולרית

הספר "תפוז מכני" מאת אנתוני ברג'ס, שעובד לסרט על ידי סטנלי קובריק ב-1971, עושה שימוש נרחב בסימפוניה. בעיקר בסרט "תפוז מכני", הסימפוניה מושמעת כפסקול ברקע כהנגדה קיצונית למעשי אלימות קשים המתרחשים בו.
בסרטם של הביטלס, Help, נעשה שימוש בסימפוניה כשכל הנוכחים שרים את "האודה לשמחה" בעקבות היתקלותו של מתופף הלהקה רינגו סטאר בטיגריס, ונאמר כי רק הקטע מן הסימפוניה יוכל להרגיעו.
הסימפוניה פופולרית במיוחד גם ביפן, שם היא מושמעת תמיד בחגיגות השנה החדשה. סדרת האנימה היפנית החשובה "נאון ג'נסיס אוונגליון", בפרק 24, קאוורו מזמזם את האודה לשמחה מתוכה, שמושמעת לאחר מכן מהרגע בו הוא מפעיל את EVA 02 ועד סוף הופעתו בפרק.
בסימפוניה ובחלקים ממנה נעשה שימוש בעוד עשרות רבות של ספרים, סרטים ותוכניות טלוויזיה שונות במהלך המאה ה-20. כמו כן נעשו לה מספר עיבודים מוזיקליים בכמה סגנונות שונים.
הסרט "להעתיק את בטהובן", בבימוי אניישקה הולנד, עם אד האריס בתפקיד בטהובן ודיאן קרוגר בתפקיד אנה הולץ, מביא את סיפור השמעת הבכורה של הסימפוניה התשיעית, לאחר ארבעה ימים דחוסי דרמה ומתח של העתקת תפקידי המקהלה והסולנים, בידי אנה הולץ, תלמידת קומפוזיציה יפה ומוכשרת, והקשר הנוצר בינה לבין בטהובן החרש, הפרוע וחסר הטקט. דמותה של אנה הולץ לא התקיימה במציאות. מי שהעתיק את התווים היה גבר בשם קארל הולץ, ובעוד שבסרט אנה הולץ מסובבת את בטהובן על מנת שיראה את מחיאות הכפיים של הקהל, במציאות הייתה זו הסולנית קרולינה אונגר.
קטע בן 1:15 דקות מהיצירה בביצוע תזמורת סיאטל נכלל ביחד עם תוכנת Windows Media Player שהגיעה ביחד עם מערכת ההפעלה חלונות XP של מיקרוסופט.

ההמנון

בשנת 1972, המנצח הרברט פון קאראיין ערך מחדש את הפרק הרביעי ("האודה לשמחה") למה שמוכר כיום כהמנון הרשמי של האיחוד האירופי. לפני כן, שימשה הגרסה הערוכה כהמנון של גרמניה המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה, במשחקי האולימפיאדה בין השנים 1958-1968. העיבוד של הרברט פון קאראיין אומץ על ידי האיחוד האירופי כהמנון בשנת 1985.